במאמרים קודמים (“שניים ישלם“, “מהפכת הענישה“, “התייחסות מדורגת לענישה” ועוד… ) התייחסתי לגישת המערכת המשפטית כלפי ענישת עבריינים ופושעים. במאמרים אלה ביקרתי (בין היתר) את הטעות אשר לדעתי עושה בית המשפט בהתחשבו ב”שיקולים הזרים” המנחים אותו בבואו לפסוק ולגזור את דינם של העבריינים.

טענתי העיקרית הייתה כי “השיקולים הזרים” בהם מתחשב בית המשפט הם אלה הלוקחים בחשבון את מצבו הסוציו-אקונומי של הפושע, את המצגת הנקייה של עברו, את הישגיו המרשימים בתחום זה או אחר, את תרומתו לחברה ועוד.

טענְתי כי “שיקולים זרים” אלה המהווים שיקולים חיצוניים לעבירה – מובילים לפסיקה שמקילה עם העבריין עד כדי אבסורדים של חוסר צדק ועיוות הדין.

להבהיר, אני יוצאת בגנות תופעה זו מתוך החשש לקריסה טוטאלית של אמון הציבור במוסד בית המשפט ולא מתוך רצון לנקמה בפושע (ועוד אתייחס לכך במאמר אחר בעתיד: “נקמה, גמול ומה שביניהם”).

התפוררות אמון הציבור במערכת המשפטית הינה תהליך אשר אנו רואים וחווים על בשרנו מדי יום. דרך זו שבה הולך הציבור כבר לא מעט זמן – הולכת ומתקצרת ועמוד האש ההולך בראש המחנה צריך בדק בית עמוק וגיבוש “אני מאמין” אחר.

להבהיר, ה”שיקולים חיצוניים” המשמשים את בית המשפט הם אינם שיקולים הקשורים, מבחינה משפטית, לעבירה, והם אינם בגדר נסיבות העבירה.

לדוגמא: “האם היה הרצח מעשה של זדון? האם הוא בוצע בכוונה תחילה? או שמא הרצח היה תוצאה של הגנה עצמית שלא היה ניתן לצפותו?” – אלה ועוד הן שאלות משפטיות והן אינן סוגיות החיצוניות לעבירה. תשובות לשאלות אלה ישפיעו על פסק הדין. שאלות אלה קשורות בין היתר גם ל”יסוד הנפשי שבעבירה”, קרי; למודעות שהייתה לעושה העבירה לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות של המעשה. ועוד, “האם  האונס היה תחת איומים, או באמצעות הבטחה לנישואים?” – זהו גם נושא משפטי ולא “שיקול זר” המשפיע על הפסיקה.

החוק מתייחס לנסיבות העבירה, לאופן ביצועה, למידת ביצועה, למחשבה הפלילית של עושה העבירה וכו’. כאמור, לגבי נושאים אלה יש להפעיל שיקול דעת משפטי, פרשנות משפטית, ראיות, הוכחות, חקירת עדים, פרוצדורה ועוד רבה הדרך להלך בה עד לרגע הכרעת הדין ולמתן גזר הדין. זוהי הדרך המשפטית, וזוהי דרך נקייה מ”שיקולים חיצוניים” וזרים לעבירה (אם כי לא “נקייה” לגמרי).

זוהי גם הדרך העדיפה והמומלצת.

לכאורה, ניתן להבין כי טענותיי מתייחסות בעיקר ל”מצעד הבכי” של הצד האשם, המגובה בעורכי דין מיומנים אשר יודעים היטב את מלאכת הפריטה על נימיו הרגישים של בית המשפט ושל הציבור. אך לא; “מצעד הבכי” של ההגנה פסול בעיניי באותה המידה בה “מצעד הבכי” של התביעה פסול.

על זאת ייסוב המאמר הנוכחי.

לכאורה, נוצר הרושם כי “ההחמרה” בה אני מצדדת, תופסת עבריין מסכן (מסכן “בכאילו”, כמאמר בניי), ונטפלת אליו. אלא שלא מדובר בהחמרה; מדובר בהתייחסות אובייקטיבית לעבירה שהוא ביצע וזאת במקום ההקלה הקיימת כיום.

אולם בכל זאת נשאלת השאלה (והיא נשאלה), האם “מצעד הבכי” עליו אני מציעה לוותר, אינו משרת גם את התביעה – כלומר את המדינה דהיינו, אותנו? האם אין להכיר בכך כי ל”מצעד הבכי” ישנו גם צד שני חיובי (לכאורה), המשרת אותנו ולא רק פוגע בנו כפי שטענתי עד כה?

להמחשת הנושא אביא את הסוגיה הבאה: האם לא ניתן לומר שכאשר הרמטכ”ל גונב אמל”ח (אמצעי לחימה) מצה”ל יש להחמיר בעונשו פי כמה מאשר בעונשו של יוסי שהוא רב”ט פשוט וחייל זוטר אשר גנב נשק כדי למכרו למוחמד משכם. האם לא מתבקשת ההחמרה עם הרמטכ”ל דווקא משום שברמטכ”ל עסקינן?

או; האם עצם העובדה שרה”מ (ראש הממשלה) ניסה לאנוס את אחת הפקידות בלשכתו מצדיקה את ההחמרה בדין בעניינו דווקא משום תפקידו הרם, בעוד אהוד המסגר אשר ניסה לאנוס את שולה שכנתו – יוצא מאותה העבירה “בזול” לעומת רה”מ?

התשובה לכך היא אותה התשובה שהצגתי במאמרים הקודמים: לא. לא נחמיר עם הרמטכ”ל משום שהוא רמטכ”ל, ולא נחמיר עם רה”מ משום שהוא רה”מ כשם שלא נקל עם איציק, שלמה או שמעיה משום שהם משכבה סוציו-אקונומית נמוכה; דין אחד לכולם.

אולם יחד עם זאת, אין לפטור את העניין כך מבלי להתייחס למורכבותו…

אם נעצור לרגע ונעמיק את התבוננותנו נגלה כי מבחינה משפטית העבירה שביצע הרמטכ”ל (לצורך הדוגמא בלבד) בגניבת האמל”ח לעומת העבירה של טוראי יוסי אשר גנב נשק – נגלה כי בעוד ששניהם ביצעו לכאורה את אותה העבירה, הרי שהרמטכ”ל יואשם בסעיפים רבים יותר מאשר טוראי יוסי והדבר לא נובע מהחמרה בדין שתפקידה להרתיע או להצדיק עקרון חינוכי של “למען יראו וייראו”, אלא מעצם העובדה הפשוטה שהגדרת תפקידם של השניים שונה, ומעצם הגדרת התפקיד השונה נגזרות חובות שונות, חובות שבדין. חובות אלה שבדין הן לא חובות מוסריות ומצפוניות שאינן מוגדרות במסגרת התפקיד ועליהן אפשר לתפור תילי תילים של טענות מתלהטות, אלא הן חובות המעוגנות בהסכם העבודה. לכן, כתב האישום השונה והחמור יותר מבחינת הרמטכ”ל יהיה נובע מחובות אלה והוא שיוליד טענות חמורות יותר בכתב האישום.

וכך, בעוד שרה”מ אשר ניסה לאנוס את הפקידה במשרדו – יואשם בנוסף לאשמת התקיפה גם בהפרת אמונים ובמעילה באמון הציבור בו, הרי שאהוד המסגר לא יואשם בהפרת אמונים שכן הוא אדם פרטי ואין פה מעילה באמון הציבור אלא רק ניסיון לאונס (שהוא חמור לכשעצמו).

ובאשר לרה”מ, הרי שהוא, במעשהו הפסול יוכיח גם אי התאמה לתפקידו ולמעמד הרם בו הוא נמצא שכן אדם במעמדו לא אמור לשקר לציבור (עיין ערך “ביל קלינטון”) אשר תולה בו תקוות כי הוא אדם ישר, שאינו אמור להתחבא מאחורי שקרים.

לכן, רה”מ עלול לסכן את מקום עבודתו ואת הקריירה שלו כולה.

דבר זה אינו חל על אהוד המסגר שבמקרה שלו אין קשר בין העובדה ששיקר לבין עצם עבודתו ותפקודו כמסגר.

כך יוצא, שעל אותה העבירה רה”מ מקבל את העונש שמקבל המסגר ובנוסף עונש על הפרת אמונים וסיכוי גדול להפסיד את מקום עבודתו. כלומר; עונש משולש שאינו תוצר של הפליה מחמירה נגד “רם המעלה”, והוא לא פרי רצוננו להחמיר “למען יראו וייראו”, אלא עונש הנגזר מטיבו ומטבעו של הפשע בנסיבות שאינן תלויות ברחמנות של בית המשפט או בתחכום של עורכי הדין מצד התביעה; עונש שהוא תוצר של מגוון העבירות והמשמעות שלהן בתוקף מעמדו, כשירותו למלא את תפקידו והתחייבויותיו של רה”מ ירום הודו.

ואם נחזור לרמטכ”ל שגנב אמל”ח, הרי הוא עשה זאת מטעמים של רצון להתעשר. לשם כך הוא ניצל קשרים שצבר במהלך הקריירה הצבאית, ניצל את מעמדו, וניצל את אמון הציבור בו. וכך בעוד שטוראי יוסי גנב את נשקו של טוראי שלמה כדי למכרו למוחמד משכם הרי שהרמטכ”ל עלול לשאת בעונש כבד יותר לא כי הוא הרמטכ”ל, אלא משום שהוא יואשם בכתב אישום חמור יותר הנגזר מתפקידו: ייתכן כי סוג העבירה יהיה חמור יותר (תלוי בנשק שגנב, בכמותו ובערכו של הנשק), ומן הסתם הרמטכ”ל גם יפוטר מתפקידו וירד מדרגותיו. טוראי יוסי, (לעומת הרמטכ”ל) ישמח להיפטר מתפקידו ואין לו לאן לרדת בדרגותיו… 

ועוד, יתכן שבכתב האישום של הרמטכ”ל יהיו סעיפים הנגזרים מתפקידו והם ייעדרו מכתב האישום של טוראי יוסי בשל ההבדל בתפקידים ובמחויבויות שלהם.

האם המשמעות היא שמחמירים עם הרמטכ”ל?

ראינו שלא.

לכן, המסקנה היא שבבית המשפט ניתן העונש ללא התחשבות בדרגות, בקשרים או בכל דבר אחר אלא רק מתוך התחשבות בעבירות עצמן שבוצעו.

בעוד שלכאורה ממבט חיצוני נראה כאילו נעשה כאן אי צדק לרעת הרמטכ”ל הסובל מהחמרה בעניינו רק משום שהוא הרמטכ”ל, נגלה לאחר עיון  – שלא כך הוא. מהשוואת כתבי האישום והשוואת העבירות לפרטיהן נגיע למסקנה שונה – למרות הכל: הדין הוא אחד.

לסיכום: צריך שיהיה דין אחד לאדם הפשוט ולרם המעלה. כשם שלא נקל עם הרוצח ש”בסך הכול רצה לגנוב מהזקנה את הלחם כדי להאכיל את ילדיו הרעבים”, כך לא נחמיר עם רם המעלה “למען יראו וייראו”. יחד עם זאת, משמעות הדין האחיד תהיה שונה במקרה של  רם המעלה כי עונשו ייגזר גם מדרישות תפקידו. משמעות העונש השונה (וגם משמעות כתב האישום) הן תולדות של העניין לגופו ולא של שיקולים זרים לעבירה.

[בהערת שוליים: למטרת ה”יראו וייראו” חשיבות שאין לזלזל בה, אך היא צריכה להיות לאחר עשיית הצדק (לאחר משפט הוגן ומתן גזר-דין) ולא כמטרה של “שעיר לעזאזל”].

…אמש שיחקו הבנים את המשחק האלמותי: “ארץ-עיר-חי-צומח…”.

כידוע, אחת הקטגוריות הנחשבות ל”קלות” במשחק זה היא קטגורית ה”דומם” אך זה נכון לגבי העברית של פעם… לא לעברית של היום…

כבר למן הסבב הראשון למשחק התפתח ויכוח סוער סביב הטענה של בני הקטן ש”נייד” מתאים להיכלל בקטגוריית ה”דומם” (באות נ’),  והכוונה לטלפון הנייד – לפלאפון.

נקראתי לכס השיפוט כדי להכריע בדבר והסברתי לילדים ש”נייד” היא קודם כל מילת תואר, ובמקרה הנוכחי היא מילה המתארת את הטלפון הסלולארי. לכן לכאורה היא לא יכולה להתאים לקטגורית ה”דומם”. בנוסף, פתחנו את מילון ספיר ומצאנו תחת הערך “נייד” את ההגדרה:

1. שאינו קבוע במקום אחד, שמיטלטל.

2. שאינו יציב.

“אולם בהקשר שלנו ילדים”, הוספתי ללמד, “ניתן להתייחס אל המילה “נייד” כאל שם-עצם שהוא קיצורו של מושג שהורכב משתי מילים: “טלפון” + “נייד”, ביודעין כי לשם-עצם מורכב זה נוצר קיצור שכולם מכירים ומשתמשים בו: ה”נייד”.

לכן, בנסיבות העניין, אפשרי כי נלך לקראת טענתו של הקטן בבנים ונסכים כי “נייד” היא מילה שמתאימה להיכנס לקטגורית ה”דומם”.

היה עלינו לבחור בין הגישה הפרשנית (פרשנית באופן רחב למדי) המקלה עם סיכוייו של הקטן בבניי לזכות בנקודות, לבין הגישה המחמירה, (השמרנית יותר במקרה זה, המסורתית יותר והנוקשה יותר).

מהר מאוד הגענו למסקנה שאם אנו רוצים לשחק וליהנות מהמשחק לאורך זמן – כאשר המושג “וודאות” מתאר היטב את אחד התנאים לכך, הרי רצוי כי ניצמד למילון ורק על פיו נחליט ונפסוק לגבי מחלוקות.

אחרית דבר:

בני הקטן אומנם הפסיד את נקודותיו אבל הרוויח את היותו חלק מהמשחק המשפחתי אשר התנהל באווירה טובה. 

לאתר הכותבת