מדוע מפריעה לאניני-ה”סגנון” האמירה על שופט (שופט ממש, לא שופט כדורגל) שהוא “חרא”, שהוא “בן זונה”, שהוא “דגנראט”, וכו’?

תתפלאו: אמנם יש באמירה הזאת פסול רב, אבל לא מה שאתם חושבים.

ההתבטאות הזאת היא באמת לא-ראוייה, אבל, תתפלאו, לא זה מה שבאמת מפריע להם, לדמגוגים אניני-ה”סגנון”.

תתפלאו, אבל אלה אשר יתנפלו עליכם בשם “כבוד המקצוע” בגלל ההתבטאות הלא-ראוייה הזאת – כבוד המקצוע מעניין אותם כקליפת-השום, ומה שחשוב להם באמת זה שיפסיקו למתוח עליהם ביקורת.

ומה שמפריע להם באמת הוא שכל “עצותיהם” מתגלות בחסרות-שחר-ותוחלת, במקרה הפחות-גרוע, מבחינתם, וצביעות והתחסדות – במקרה היותר-גרוע, מבחינתם, ולציבור לא נותר אלא לנקוט צעדי-ייאוש.

ואמירה על שופט שהוא “חרא”, שהוא “בן זונה”, שהוא “דגנראט”, וכו’ … הינה רק ההתחלה של צעדי-הייאוש.

תארו לעצמכם …

תארו לעצמכם שעורך-דין בישראל אומר על שופט בישראל (שופט ממש, לא שופט כדורגל) שהוא “חרא”, שהוא “בן זונה”, שהוא “דגנראט”, וכו’ …

אין, ולא יכול להיות כל ספק: מוסדות המשמעת של לשכת עורכי הדין יקפצו מייד על רגליהם האחוריות, יפתחו מייד בהליכים משמעתיים נגדו, ידרשו להשעותו “לצמיתות או לפחות לעשר שנים” (בעיקר אם שמו בישראל שמחה ניר) ואף ידרשו להשעותו זמנית עד לתום ההליכים… הכל, כמובן, בתנאי שהוא אינו עו”ד ד”ר חיים (“קירותיהם מרוחים בצואה”) משגב, או עו”ד אברהם (“פירות באושים”) פכטר, או כל יקיר-לשכה אחר אשר “מכהן” כאב-בית-דין בביה”ד ה”משמעתי” (כך!!!) הארצי של הלשכה, או תופס מקום טוב באמצע השכבה השלטת בלשכה.

ועל מה יאשימו קובלי המשמעת את עורך-הדין אשר אמר את הדברים האלה? נו, באמת… על “פגיעה בכבוד המקצוע”, כמובן …

ייאמר מייד: מקובל עלי שההתבטאויות האלה הן לא-ראויות. אני עצמי מעולם לא התבטאתי כך, אין לי כוונה להתבטא כך, ואני חושב שניסיון להשיג מטרה כלשהי על ידי התבטאויות כאלה הוא יותר-ממטומטם, במיוחד מבחינת האינטרס של האומר עצמו.

אבל עורך-דין המתבטא כך, לא ב”כבוד המקצוע” הוא פוגע, אלא בכבודו-הוא, ואין שום איסור על אדם לבזות את עצמו לדעת. הייתי מרחיק-לכת ואומר שאם היה איסור כזה, הרבה שופטים כבר היו מוצאים את עצמם בבית, אם לא בבית האסורים.

הייתי אפילו מרחיק לכת: לא מן הנמנע כי בקרב ציבורים מסויימים, עורך-דין אשר “מכניס” לשופט “באבי-אביו” דווקא יעלה את קרנו, ואפילו את קרנו של מקצוע עריכת-הדין (“סוף-סוף אנחנו רואים עורך-דין אשר לא מפחד … לא מתרפס … לא נמושה כמו שאר עורכי-הדין … לא דואג רק לתחת שלו …“). זו, כמובן, רק הערת-אגב אשר אינה באה להצדיק שום דבר, אבל באה להזכיר נקודה משפטית אשר ערכאות המשמעת של עורכי-הדין – כולל בית המשפט העליון – עדיין מתחמקות מלדון בה: כאשר מדובר על “כבוד המקצוע” – האם מדובר על כבודו של המקצוע בעיני העסקנים, בעיני השופטים – או בעיני הציבור?

האם אתרים כמו האתר של קימקא, או “קודמו בתפקיד”, האתר של קימקא, הישן והטוב, ודומיהם, אשר מנוהלים על ידי עורכי-דין ומבקרים בחריפות את המימסד המשפטי, פוגעים בכבוד המקצוע, או דווקא מעלים את קרנו?

עורך-דין אשר אומר לשופט “אדוני עושה צחוק מהעבודה” – כאשר השופט באמת עושה צחוק מהעבודה, כאשר כשלו כל הנסיונות האחרים להביא את השופט להתייחסות ראוייה לעבודתו וכאשר הדבר נחוץ, לדעתו של עורך-הדין, להגנה על עניינו של הלקוח – האם הוא פוגע בכבוד המקצוע, או דווקא מעלה את קרנו?

הנושא הזה מצריך דיון נפרד, אבל הוא מתקשר בעקיפין גם לנושא בו עסקינן כאן.

גם סגנונו של זוסמן ז”ל פסול בעיניהם

נחזור, איפוא, לדוגמה המקורית בה פתחנו: עורך-דין בישראל אומר על שופט בישראל (שופט ממש, לא שופט כדורגל) שהוא “חרא”, שהוא “בן זונה”, שהוא “דגנראט”, וכאשר הוא נדרש ליתן את הדין על כל, הוא משיב למוסדות הלשכה כהאי לישנא:

• אמרתם שאם לעורך-דין יש טענות נגד שופט, עליו להעבירן דרך מוסדות הלשכה? למרות שהבולשביזם הזה לא מקובל עלי, עשיתי כעצתכם/כדרישתכם – אבל זה לא עזר. פניתי אל יו”ר הוועדה ליחסי שופטים-עורכי-דין, עו”ד יזרח אלמוג, בתלונה על השופטת הניה שטיין, חלפו חודשים ארוכים – אולי שנה, אולי שנתיים – ללא תגובה מצד מי שמתיימר להגן על האינטרסים שלי, ובסוף שניהם מתו.

• הגשתי ערעור על פסק-דינו של שופט, בו טענתי שהוא נהג שלא כהלכה בכך שלא התייחס לטענותי – גם זה לא עזר, וגם ערכאת הערעור לא התייחסה, לא טענות עצמן ואפילו לא לטענתי כי הערכאת הקודמת לא התייחסה לטענותי.

• התלוננתי לפני שר המשפטים על התנהגותו של השופט – ולא קיבלתי אפילו תשובה פורמאלית, המאשרת את קבלת מכתבי והעברתו לטיפול.

• אמרתי כי השופט עשה מלאכתו רמייה – “כלשונו של כב’ נשיא ביהמ”ש העליון, הד”ר יואל זוסמן ז”ל” – וגם זה לא עזר, כי זוסמן, כידוע, היה בעל סגנון בוטה ולשון משתלחת, ומי בכלל התייחס אליו.

• אמרתי לשופט מישאל (“היום כולם עושים זאת מהמקפצה”) חשין כי הוא, בהתעלמותו מטענותי, “מצפצף על בני אדם”, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת בעבר – וגם זה לא עזר, ובמקום שהוא יבדוק את עצמו, ויתחיל לקיים את מה שהוא נאה-דורש – הוא הטיח בי האשמות-שווא חסרות-שחר.

• ובתכלית הקיצור – עשיתי כל מה שאתם אומרים – זה לא עזר, ביקרתי בחריפות, ברוח דבריו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, ובסגנונם הכשר-למהדרין של שופטי בית המשפט העליון – וגם זה לא עזר.

• הנה כי כן, כיוון שהם לא מבינים, וסביר יותר להניח שהם לא רוצים להבין, שום שפה אחרת – כולל שפתם-הם ולשונם-הם – לא נותרת לי אלא הברירה הקיצונית האחרונה: לרדת לרמה הנמוכה ביותר של הסגנון – אולי זה מה שיעיר אותם. אולי את השפה הזאת הם יבינו. ואם הם לא ירצו להבין גם את השפה הזאת – לפחות שיידעו מה הציבור חושב עליהם.

“כבוד” – בעיני מי?

האם התנהגותו של עורך-הדין בנסיבות הקיצוניות האלה, כאשר כל אופציה אחרת כבר נוסתה ונכשלה, עולה בקנה אחד עם “כבוד המקצוע”, או שאינה עולה איתו בקנה אחד?

כאמור לעיל, שאלת-המפתח היא “כבוד המקצוע” – בעיני מי? בעיני עסקניו ובעיניהם של בעלי-השררה (כולל השופטים), או בעיני הציבור הרחב (כולל הציבור הלא-נאור, אשר גם ממנו, ואולי במיוחד ממנו, אנחנו זקוקים לכבוד)?

הסוגייה הזאת דומה מאוד – אם לא ממש זהה – לסוגיית הרצח “על רקע כבוד המשפחה”, כאשר אנחנו – המסתכלים מהצד – יודעים היטב כי ה”כבוד” הזה, עליו מגינים הרוצחים, אינו כבוד המשפחה בעיני הציבור, אלא כבודה בעיניהם של הרוצחים עצמם.

עמדנו על הסוגייה הזאת לא פעם – ראו למשל כאן וגם כאן – אבל אלה המתיימרים להגן על “כבוד המקצוע” לא התייחסו גם לכך.

והם לא התייחסו גם לכך, כי כבוד המקצוע מעניין אותם כקליפת-השום, ומה שחשוב להם באמת זה שיפסיקו למתוח עליהם ביקורת.

ומה שמפריע להם באמת הוא שכל “עצותיהם” מתגלות בחסרות-שחר-ותוחלת, במקרה הפחות-גרוע, מבחינתם, וצביעות והתחסדות – במקרה היותר-גרוע, מבחינתם, ולציבור לא נותר אלא לנקוט צעדי-ייאוש.

ואמירה על שופט שהוא “חרא”, שהוא “בן זונה”, שהוא “דגנראט”, וכו’ … הינה רק ההתחלה של צעדי-הייאוש.

ההתחלה של צעדי-הייאוש, אשר בסופם מגיעות התאבדויות של בעלי-דין, ורציחות של שופטים, רק משום שהם שופטים (ובעתיד – אולי גם כהתחשבנויות ספציפיות עם שופטים, לא “רק משום שהם שופטים”, אלא גם משום שהם שופטים רעים, ערלי-לב-ואוזן, חלאות-אדם.

פחות מארבע שנים לפני רצח השופט עדי אזר ז”ל התרעתי כי רצח כזה עשוי להתרחש תוך חמש שנים, ואתם לא אביתם שמוע, כי אין לכם עניין לא בכבוד המקצוע ולא בחיי-אדם – אלא רק בסתימת פיותיהם של המבקרים אתכם.

מדוע הם לא מוכנים לוותר על האפשרות לתקוף את ה”סגנון” שלך?

עורכי-הדין בישראל הם אנשים תרבותיים, ולשונם לשון תרבותים. אמנם לא תמיד לשונם של מלאכי-השרת, אבל הם גם לא נדרשים להיזקק ללשונם של מלאכי-השרת, ודי להם שתהא לשונם “לשון פרקליטים סבירה, ולא לשון השוק”:

“לא ניתנו כללי הלשכה למלאכי השרת, וקנה המידה הוא – לשון מנומסת ומאופקת, שצריך שישתמש בה עורך-דין סביר, לשון שסבירה וכשרה היא בקהל הפרקליטים, לפי נסיבות העניין. והלשון צריך שתהא לשון פרקליטים סבירה, ולא לשון השוק”.

ובהמשך:

“שיקול חשוב בקביעת סבירותם של הדברים שבמרחב התמרון האמור הוא, שהדברים הנאמרים רלוואנטיים הם לטענות, המועלות על-ידי הפרקליט, שבאים הם לתאר דברים שבעובדה ולהביע עמדה לגופו של עניין”.

כך השופט מנחם אלון, בעל”ע 7/70 (ההדגשות לא במקור), ועל כך אמרתי במאמרי על הצורך ב”איפוק” ו”ריסון”: גלגולו של ניגון, או: על הקשקשנות של השופט מנחם אלון את הדברים האלה:

ואכן, ברוח זו, דחה ביהמ”ש העליון את ערעור הלשכה בעניין שימושו של המשיב בביטוי “כוזב” והנלווה אליו, וקיבל את ערעורה בעניין הביטוי “פרי דמיון חולני”, אשר, לשיטת פסק-הדין, “יש בו משום סגנון, שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין”.

ובתמצית: הביטוי “כוזב” וכל הנלווה אליו – כשר (אמנם לא גלאט-כשר, אבל עדיין ב”מיתחם הסבירות”), אבל הביטוי “פרי דמיון חולני” – כבר לא כשר.

אבל – וזה ה”אבל” הגדול המראה את יופיו של פסק-הדין – אם טענת ה”כזב” הייתה מצוצה-מן-האצבע, ואילו הביטוי “פרי דמיון חולני” היה מושתת על הראיות, ורלוואנטי לנושא הדין, התוצאה הייתה הפוכה: הביטוי הראשון (“כוזב”) היה נפסל, והביטוי השני (“פרי דמיון חולני”) היה מוכשר.

אמור מעתה: כאשר כשרותה של התבטאות היא “תלויית-נסיבות”, אין מנוס מהמסקנה ששאלת הכשרות היא שאלה של תוכן – ולא שאלה של סגנון, והשימוש במילה “סגנון” על ידי השופט עצמו הינו שימוש מטעה, במקרה הפחות-גרוע, ושימוש-לרעה במקרה היותר-גרוע.

ואכן, במסעותי הרבים בקבצי הפסיקה נתקלתי בהרבה אמירות קשות. אמירות המחייבות בדיקה-לעומק אם “הדברים הנאמרים רלוואנטיים הם לטענות, המועלות על-ידי הפרקליט, שבאים הם לתאר דברים שבעובדה ולהביע עמדה לגופו של עניין“, או שאינם כאלה, בדיקה אשר לפי תוצאותיה יש להעמיד אל הקיר את אומרי הדברים, או את אלה אשרעליהם נאמרו הדברים, אבל אמירות של עורך-דין בישראל על שופט בישראל (שופט ממש, לא שופט כדורגל), על חבר-למקצוע, או אפילו על כל אדם אחר, על  שהוא “חרא”, שהוא “בן זונה”, שהוא “דגנראט”, וכו’ … – אמירות כאלה לא מצאתי.

ומדוע קשה (או אפילו בלתי-אפשרי) למצוא אמירות כאלה אצל עורכי-הדין? משום שבדרך אל מקצוע עריכת-הדין אתה עובר בפעוטון, בגנון, בגן-הילדים, בבצפר העממי, בבצפר התיכון, בצבא, באוניברסיטה ובהתמחות אצל עורך-דין אחר, או שופט, ואם לא די בכך – החל בתקופת ההתמחות והמשך כעורך-דין – מונפת מעליך החרב המתהפכת של הדין המשמעתי, אלא אם כן אתה, כאמור, עו”ד ד”ר חיים (“קירותיהם מרוחים בצואה”) משגב, או עו”ד אברהם (“פירות באושים”) פכטר, או כל יקיר-לשכה אחר, אשר אז מותר לכם לנבל את פיותיכם, לומר כי “האורוות של פרקליטות המדינה מזוהמות בגללים מעלים צחנה לא נעימה”, להאשים את בית המשפט העליון ב”קומבינה” (כך!!!) פוליטית עם הפרקליטות, המשטרה, השמאל הפוליטי והעיתונות, ומה לא.

המסקנה היא שאם שומרי “כבוד המקצוע” ומגיני “צחות הסגנון” היו מסתפקים באישומים על עבירות-סגנון אמיתיות בלבד, הם היו מאבדים את השררה ותענוגותיה, את הכוח לסתום את פיותיהם של המבקרים – ואת היכולת לתת “סוכריות” למקורביהם ומלחכי-פנכתם.

הערה אישית לכל המעורבים בהליכי-הלשכה נגדי

אני לא אגיד עליכם שאתם “חארות” וכו’, כי אני אדם תרבותי, וזה לא סגנוני.

אבל אני אשתמש בסגנון שאתם-עצמכם הכשרתם: קירותיכם מרוחים בצואה, פירותיכם פירות באושים המה, ואתם שותפים לקומבינה שמטרתה להשתיק אותי – ואת כל מי שמבקר אתכם ואינו מיקיריכם.

ועכשיו רק תגידו לי באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

 

המלצות היום: לשכת עורכי-הדין – משטרת המחנה