חינוך לזכר השואה, או שואה לחינוך?

שר החינוך, מאיר שיטרית: איך אתה נותן לזה להתרחש?

משרד החינוך מקיים, מדי שנה עם יום השואה, סיורים של תלמידים לפולין, לאושוויץ ולמחנות השמדה נוספים, להחדרתה של תודעת השואה לדור הצעיר.

במרכז הסיור הזה עומדת מצעד החיים.

עד כה המסע הזה היה נמשך 8 ימים, ועלה לכל תלמיד 1200 – 1400 דולר ויותר, ולכן רק רבע מתלמידי התיכוניים השתתפו בו.

באו גורמים אחרים, וסידרו אירוע מקוצר, בן יום אחד, והוא גם מסובסד, כך שהטיסה והכל עולים רק 100 (מאה) דולר לתלמיד.

ומה אומר על כך משרד החינוך?

במקום שיברך על כך, משרד החינוך אומר “אנחנו לא נותנים את החסות, אלא לאירוע הרגיל”.

במקום שיברכו על כך שכל תלמיד יוכל לחוות את החווייה הזאת, במקום שיפרסו את החסות על כך, ויעזרו בתכנון המסע המקוצר – בא משרד החינוך ודואג לכך שרק ה”צפוניים” יזכו למה שכל תלמיד ראוי לו שיזכה.

מאיר שיטרית, כבוד שר החינוך: אמנם מעייניך כעת במחוזות אחרים: למשל במשרד האוצר – בשעריו, מן הסתם, לא תבוא, כי אברהם הירשזון כבר מסובב את המפתחות סביב אצבעו.

וגם את משרד החינוך אתה עומד לפנות, לטובת יולי תמיר.

אבל בינתיים אתה עדיין שר החינוך, ואתה גם מזוהה כמי שבא מ”ישראל השנייה”, והשאלה היא איך אתה נותן לזה להתרחש.

וזה מה שאנחנו כבר מכירים זמן רב. למשל:

ראו איזו מדינה מטורפת

מדוע נטפלתם אל הסיני?

נפלאות הג’ניוס היהודי, או סיפורי חלם?

סיפורי-חלם לא, כי הם היו מצחיקים, והיה בהם הגיון מסויים, ואילו אצלנו זה עצוב ומרגיז – וחסר-הגיון.