לא כל חברי הממשלה המיועדים יודעים מה עובר בראשו של אולמרט, וכיצד הוא מתכנן את צעדיו החסויים – להוציא אולי את שר התיירות אברהם הירשזון, ושר התשתיות רוני בר-און, שמבינים היטב את מניעיו, ומכירים, כמוהו, את דרכי טשטוש העקבות וההטעייה.

אולמרט מבין היטב, בחושיו המחודדים, שחרף מעמדו הוא לא חסין. לכן הוא מחויב לנקוט, לימי סגריר, מהלכים שונים ולנסות לשמור על מאזן אימה עם מערכת אכיפת החוק – למקרה שיחשפו מעללים חדשים שלו המצויים כיום בצנרת ואינם גלויים עדיין לציבור.

פרישתו הכפויה בשעתו של נשיא המדינה המנוח, עזר ויצמן, באמצע הקדנציה שלו, אחרי שהעיתונאי הבלתי תלוי (כיום זה תואר יוצא דופן לצערי), יואב יצחק, שחשף את טובות הנאה שהנשיא קיבל מאיל הון, אדוארד סרוסי; וכן כתב האישום שהוגש באחרונה נגד עומרי שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, הם איתותים לא מבשרי טובות לאולמרט.

אולמרט חושש, אולי בסתר ליבו, שבמוקדם או במאוחר הוא יאלץ להתעמת מחדש עם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, המשטרה, ואולי גם עם המערכת המשפטית ברמת שונות. לגבי היועץ המשפטי, מני מזוז, הערכה שלי היא שלאולמרט יש כלפיו יחס אמביוולנטי והוא מסווג אותו כבלתי צפוי עם רמת סיכון נמוכה. אולמרט מעריך, ככל הנראה, שיקשה על מזוז להתעמת איתו בתקופה ביטחונית בעייתית שבה אנו נתונים, מאז שהחמאס עלה לשלטון ברשות הפלשתינית וגברו איומי הנשק האטומי האירני. “פוליסת הביטוח” של אולמרט היא תוכנית ההתכנסות, שעשויה להעניק לו, בדומה לתוכנית ההינתקות של אריאל שרון, מעמד של “אתרוג מוגן” בקרב בכירי התקשורת.

אולמרט מצפה ל”שקט תעשייתי” מצדו של פרקליט המדינה הנוכחי, ערן שנדר, שהוכיח כבר כי הוא מחובר היטב אל מזוז ויודע את מקומו כמספר 2 – ולא יעז להתמודד נגדו. חלפו עברו ימי העימותים שהיו בעבר בין פרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל, כיום שופטת בית המשפט העליון, לבין אליקים רובינשטיין, ולאחר מכן מזוז, בנושא הגשת כתב האישום הפלילי בפרשת האי היווני נגד ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון. אם זה היה תלוי רק בה ובמסכת העובדתית, אולי הייתה ארבל מגישה כתב אישום גם נגד אולמרט בפרשה זו.

מצד שני, לא יכול אולמרט להתעלם מכך שמזוז צבר באחרונה קצת אומץ לב בשנה החולפת, בכמה מהלכים שעשה נגד אישי ציבור, ובעקבות הוראתו לחדש את החקירה בפרשת סיריל קרן – למרות מצבו הרפואי החמור מאוד של שרון. אולמרט חושש, שאולי ינסה מזוז עוצמה בשריריו הרפים שהתחזקו קימעה. יחסו של אולמרט כלפי מזוז הוא: “חשדהו ואל תכבדהו”. מעולם לא כיבד אולמרט יועצים משפטיים. הוא השתלח בכאלה שלא הצליח לכופפם.

המבחן הקרוב של מזוז יהיה אופי תגובתו לתלונות שהגשתי לו בשם עמותת אומ”ץ נגד אולמרט, בבקשה שיורה למשטרה לחקור חשד שאולמרט קיבל לכאורה טובות הנאה. התלונה הראשונה נוגעת לעטים נובעים יקרים שאולמרט קיבל לאוסף שלו, מאיל הון זר ומתעשיין ישראלי, כתמורה לשירותים שהעניק להם במינהל מקרקעי ישראל ובמשרד התמו”ת. התלונה השנייה קשורה לאיל ההון האמריקני, דניאל אברהמס, שרכש ממנו את ביתו בירושלים במחיר מופקע, והשכיר לו אותו לאחר מכן “במחיר טיפה נמוך”, כדבריו. קביעת מבקר המדינה, השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, שבה נקבע כי אולמרט הגיש לו דוח כוזב בנדון, זכתה לכיסוי מגמתי בתקשורת על-ידי להקת המעודדות של אולמרט. אך לרוע מזלו, באחד הפרסומים הייתה כנראה “מעידה”: בראיון שנתן אברהמס לרשות ידיעות תקשורת, הוא הודה ברכישת הדירה מאולמרט בזכות זאת ש”אולמרט חבר שלי”, ובתשלום המופחת שהוא גובה ממנו בגין שכר הדירה.

מאז הסתבכויותיו החוזרות של אולמרט עם המשטרה, במשך שנות פעילותו הציבורית, הוא מגלה רגישות מאוד לנושא המשטרה. בעברו הרחוק הוא אפילו חתר להיות סגן שר המשטרה (לפני שהוקם המשרד לביטחון פנים). אולי כדי להיות קרוב לתיקי החקירות.

לא בכדי בוחן אולמרט היטב, בימים אלה, את שאלת מינויו של השר לביטחון פנים. אביגדור ליברמן, מנהיגה של “ישראל ביתנו”, שאף הוא נחקר, הוא עתה המועמד. ליברמן יכול לדעתו לעשות סדר במשטרה, אבל בעיקר להפחיד את החוקרים. בעבר כבר השתלח בחוקרי המשטרה בכירים, בהם ניצב משה מזרחי, וטען כי מקומם הוא מאחורי סריג ובריח. אם היועץ המשפטי לממשלה יטיל ווטו על מינויו של ליברמן בגלל חקירה משולבת של המשטרה ומבקר המדינה, שמתנהלת בימים אלה נגדו בנושא קשריו עם איל ההון האוסטרי, מרטין שלאף (הזכור לרע מפרשת סיריל קרן של משפחת שרון), לא יסכים אולמרט למינוי של נציג אחר ממפלגה זו, ויעדיף להחזיק את התיק קרוב לחזהו במרחק לא גדול מכיסו העמוס בכסף ציבורי.

אבל חששו של אולמרט אולי מוגזם. המפכ”ל הנוכחי, רב-ניצב משה קארדי, מינוי של משפחת שרון (שהעדיפה אותו על המועמד הטוב יותר, ניצב יעקב בורובסקי), לא יעשה בעיות מיוחדות. קראדי טרוד באחרונה בפרשת משפחת הפשע פריניאן, ממושב הודיה, שנחשפה בעקבות צעד תמוה של קראדי, מכיוון שלא שעה לאזהרות כשכיהן כמפקד המחוז הדרומי, ומינה את ניצב-משנה יורם כהן לתפקיד ראש היחידה המרכזית הדרומית – וזאת חרף קשריו המוזרים עם בני משפחת פריניאן.

אולמרט דאג לטפח מזמן קשר אישי עם המפכ”ל הנוכחי, כפי שנהג לעשות בעבר עם מפכ”לים קודמים. מפכ”לים לשעבר שסירבו ללכת בתלם שסלל להם היו מיועדים להדחה. אחד הבולטים בהם הוא רב-ניצב (בדימ.), יעקב טרנר, לאחר שלא היתה ביניהם כימיה. אולי משום שטרנר עמד על קנקנו והבין מיד עם מי יש לו עסק. טרנר היה כבר זמן רב על הכוונת של כמה מראשי הליכוד. אלה ביקשו בשעתו להיפטר ממנו בהקדם לפני שיגרום צרות. אחרי אירועי הר הבית (באוקטובר 1990), נעשה ניסיון ראשון להדיח את טרנר. ועדת חקירה פנימית שהוקמה בהוראתו הצביעה על הסתה במסגד אל-אקצה כגורם למאורעות. הוועדה גם האשימה שני קציני משטרה בכירים, תתי-הניצבים רחמים קומפורט ואריה ביבי, ב- “ליקוי מאורות” אך לא תבעה מהממונים עליהם להסיק מסקנות.

אולמרט החליט אז לנצל את ההזדמנות כדי לגרום להדחת טרנר, תוך הסכמה שבשתיקה מצד שר המשטרה דאז, רוני מילוא (שלא אהב במיוחד את אולמרט, אבל היה מודע לאינטרסים של הליכוד). אירועי הר הבית לא הדירו שינה מעיניו של אולמרט, שהיה אחד הדוחפים את שרון לביקור ההיסטורי על ההר – שלדעת רבים היה הגורם להצתת הלהבה הגדולה של האינתיפאדה.

ממבט לאחור נראה כיום שלאולמרט היה אז הרבה מה להסתיר, ונראה שהאש המשטרתית מלחכת סביבו. טרנר נראה לו מסוכן מדי, בעיקר משום שסירב לתת הנחות לחברו הקרוב, אריה דרעי (אולמרט מבקש עתה להריץ אותו לראשות עריית ירושלים), וכן משום שטרנר שיתף פעולה עם עיתונאים חוקרים שלא נמנו עם “מחנה אולמרט”. אלה החלו לרחרח סביב מעלליו, ופרסמו חלק מהמידע אודותיו. בין השאר, טרנר שיתף איתי פעולה לבדיקת מערכת יחסיו המוזרה של אולמרט עם שר האוצר לשעבר יגאל כהן-אורגד, שפעלו על בסיס של יד רוחצת יד. טרנר סיפר לי בשעתו: “זמן מה אחרי אירועי הר הבית נודע לי על תוכנית לסלק אותי מתפקידי, ולהחזיר לשירות, לתקופה מסוימת, את רב-ניצב דוד קראוס, שהיה בקשרי ידידות עם אולמרט, ולאחר מכן למנות כמפכ”ל את מפקד משטרת מחוז תל אביב, ניצב יגאל מרקוס, שהיה נוח לאולמרט. הכל כבר היה מוכן. אבל ברגע האחרון השתבש משהו והתוכנית ירדה מהפרק. כעבור זמן מה ניסה אולמרט להתקרב אלי, אבל חש מצדי קרירות. מאז, כל פעם שנתקל בי בכנסת, הקפיד לשמור על מרחק”.

למרבה האירוניה, הצטרף טרנר, המכהן כיום ראש עיריית באר שבע, לתנועת קדימה, בזכות אריאל שרון, ומצא עצמו בסירה אחת עם אולמרט.

לאולמרט אין כיום סיבה מיוחדת לחשוש מראש אגף החקירות החדש במשטרה, ניצב יוחנן דנינו, שנכנס בימים אלה לתפקידו אחרי שנתגלה בחודשים האחרונים כ” צמחוני”. בשעתו, כאשר כיהן דנינו כראש יאחב”ל (היחידה לחקירות בינלאומית), נפגשתי איתו והתרשמתי שהוא מתכוון להילחם בפשיעה הכלכלית בנחישות רבה, אבל פחות נחישות הוא הוכיח בחקירת אישי ציבור שסרחו. דנינו היה הראשון שהמליץ לסגור את תיק החקירה בפרשת האי היווני, ואם הדבר היה תלוי בו אולי היה סוגר את התיק בפרשת סיריל קרן. יורשו ביאחב”ל, תת-ניצב עמיחי שי, אמיץ יותר מהבוס החדש שלו בחקירת אישי ציבור. אבל דנינו יוכל לתקוע מקלות בגלגלים, בחקירות שיהיו קשורות לאולמרט, ואין לי ספק שיהיו כאלה.

ביחידה הארצית השנייה לחקירות (יאח”ה) צפויים זעזועים פנימיים לקראתה פרישתה הקרובה של תת-ניצב מירי גולן, שלא התאמצה אומנם לחקור אישים ברמה הלאומית הבכירה, אבל לא קיבלה על כך “תמורה”. גולן מצויה כבר עם רגל אחת מחוץ למשטרה. קשה לדעת אם מי שיבוא במקומה (מינוי של השר לביטחון פנים החדש והמפכ”ל, אולי בהסכמה סמויה של אולמרט), יוכל לקפוץ מיד לבריכה העמוקה של החקירות הסבוכות.

אולמרט מבין היטב שגם התפקיד של שר המשפטים משמעותי לימי סגריר. אם הדבר היה מתאפשר, הוא היה מחזיר לתפקיד את חברו הקרוב, יוסף (טומי) לפיד, המבלה איתו חופשות משפחתיות בארץ ובחו”ל. בעת החקירה המשטרתית בפרשת האי היווני סכר לפיד את פיו הגדול, כאשר נשאל בתקשורת לדעתו על מעורבותם של שרון ואולמרט בפרשת שחיתות זו.

אופציה אחרת של אולמרט היא למנות לתפקיד חבר קרוב אחר שלו, עו”ד דן מרידור, אף הוא שר משפטים לשעבר, שסייע בשעתו, לדעת יודעי דבר, לחלצו בפרשת חשבוניות המס הפיקטיביות. מרידור הכחיש זאת. דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק: אולמרט לא יענה בחיוב לתביעת מפלגת העבודה למסור לה את תיק המשפטים. לא קשה לנחש מדוע.

יש לי רק תקווה אחת: שהנשיאה המיועדת של בית המשפט העליון, דורית ביניש, תינהג כלפי אולמרט בדרך שונה מכפי שנהגה בעבר, כאשר נמנעה מלהגיש נגדו כתב אישום בפרשת חשבוניות המס הפיקטיביות של הליכוד. בתשובה לשאלתי אז הסבירה ביניש: “אולמרט פיקח ומתוחכם ואין ראיות מספיקות להעמידו לדין”. בדיעבר התברר שאולמרט פעל בדרך שיש בה משום שיבוש מהלכי המשפט.

מאוחר יותר החליט בית המשפט העליון לקבל עתירה שהגישה עמותת “אמיתי”, שהיה לי הכבוד לעמוד בראשה, נגד החלטתה התמוהה של ביניש שניתנה בתקופת כהונתו של דן מרידור כשר המשפטים. עם כניסתה של עדנה ארבל לתפקיד פרקליטת המדינה, הוגש נגד אולמרט כתב אישום. אלא שעודד מודריק, שופט בית המשפט המחוזי, זיכה אותו בפסק דין שנוי במחלוקת, שעורר ביקורת ציבורית אחרי שפורסם שהמשטרה חקרה את אולמרט בחשד שהדיח עדים שהעידו במשפטו, אך לא גילתה ראיות לכך – אולי משום שלא התאמצה די הצורך. מותר היה להניח שהפרקליטות תערער על פסק הדין, אבל ארבל לא הורתה זאת, מסיבות ששמורות רק לה.

הבעיה העיקרית של אולמרט היא מבקר המדינה הנוכחי, השופט (בדימ’) מיכה לינדנשטראוס, שהוכיח בתקופת כהונתו הקצרה אומץ לב ציבורי, זקיפות קומה ונחישות. אולמרט לא יכול להתקרב אליו בכלל.

לינדנשטראוס הקים יחידה מיוחדת למלחמה בשחיתות הציבורית. בראשה העמיד את ניצב (בדימ.) יעקב בורובוסקי, שהוכיח מקצוענות, דבקות במטרה, אי-תלות ואין לו מורא מאישי הצמרת – גם לא מאולמרט.

המבקר חוקר עתה ביסודיות ראויה את פרשת רכישת הבית החדש שרכשה משפחת אולמרט ברחוב כרמיה בירושלים, עסקה שממנה נודף ריח של שחיתות. הממצאים הראשונים צריכים להדאיג את אולמרט. ככל הנראה, אולמרט יהיה, ולא במקרה, ה”לקוח” הראשי של מבקר המדינה. “הפרשות” החדשות ששמו של ראש הממשלה (בפועל) נקשר בהן הולכות ונערמות.

עמותת אומ”ץ הגישה למבקר באחרונה כמה תלונות נגד אולמרט. אחת מהן נוגעת למערכת קשריו עם הפרקליט הירושלמי, עו”ד אורי מסר, ששירותיו נשכרו במשך השנים במשרדים הממשלתיים שהיו כפופים לאולמרט ושלוחותיהם, בעיריית ירושלים ובחברות שזו הקימה. רעייתו של מסר, עורכת הדין דוידה לחמן-מסר, משמשת כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. היא תיאלץ, במוקדם או במאוחר, להרחיק עצמה מהטיפול בעניינים הנוגעים לאולמרט.

תלונות אחרות שהגישה אומ”ץ קשורות לעסקות נדל”ן תמוהות שבוצעו במינהל מקרקעי ישראל בתקופת כהונתו של אולמרט. לא בכדי מבקש ראש הממשלה המיועד להפקיד את המינהל בידי חברו הקרוב, השר אברהם הירשזון, הנחשב לנאמנו ולסייענו בעניינים שונים.

הגשנו למבקר המדינה גם תלונה שקשורה במכירת ציוריה של רעייתו, עליזה, שיצאה באחרונה מאלמוניותה ונחלצה לעזרת בעלה בראיונות בכלי התקשורת. בשל מעמדו החדש של אולמרט – לאחר האירוע המוחי שבו לקה אריאל שרון, הפכה רעייתו לציירת מבוקשת. ציוריה הגיעו באחרונה לגלריות יוקרתיות. אבל היו זמנים לא רחוקים שציוריה נמכרו במחירים מפולפלים, הרבה מעבר לערכם הריאלי. לעיתים הסתכמו ההפרשים בין המחיר ששילמו בפועל לבין השווי הריאלי, באלפי דולרים. את הציורים רכשו גופים ציבוריים, מוסדות כלכליים ואילי הון מקומיים וזרים, שחיפשו, מסיבות ידועות, את קירבתו של אולמרט – המיניסטר וראש העיר, ומצאו דרך לליבו וכיסו. אפשר למצוא ללא קושי הקבלה מתאימה בעסקי הציורים של משפחת אולמרט להפרשי המכירה הקניה והשכירות של המשפחה בבתיה הירושלמים.

בכל זאת, הייתה השבוע לאולמרט נחת, לשעה קלה, בזכות חסיד חכם שלו, חברו הקרוב העיתונאי דן מרגלית. מרגלית מככב באחרונה, בדרך לא אתית, ובמקביל, בשלושה ערוצי הטלוויזיה המתחרים. מרגלית אמר השבוע בראיון ב”תיק תקשורת”, שנערך כנראה ביוזמתה של מנהלת הטלוויזיה החינוכית, יפה ויגודצקי (המבקשת להתחנף לאולמרט ולהתמנות כמנכ”לית רשות השידור): “אולמרט לא מושחת. אם הוא היה מושחת הוא לא היה החבר שלי”.