ההבדל בין “רצח במזיד” לבין “הריגה בשוגג” הוא במניע לרצח, (“היסוד הנפשי” של העבירה), כאשר התוצאה בשני המקרים היא אותה התוצאה: גרימת מוות.

על פי דין תורה, הרוצח במזיד נידון למוות אפילו אם נאחז בקרנות המזבח, [“מעם מזבחי תיקחנו למות”], ואילו את הרוצח בשגגה שלחו לעיר מקלט כדי שימצא לעצמו שם הגנה מפני נקמת קרובי הנרצח, גואלי הדם; כלומר, החברה נטלה על עצמה את האחריות להגן על הרוצח בשגגה.

החיים המודרניים מציבים בפנינו מצבים חדשים של התייחסות לרוצח ולקורבנו ולא רק שאין פסול בקיום מדרג נוסף שבין “רצח במזיד” לבין “הריגה בשוגג” – אלא שיש בכך נחיצות.

רצח שנולד מתוך צורך בהגנה עצמית, למשל, נמצא על הסקאלה שבין רצח בכוונה תחילה לבין הריגה בשוגג. גם במקרה זה, של רצח מתוך הגנה עצמית, יש לקחת בחשבון נסיבות נוספות… למשל:

פלוני נכנס לביתי במטרה לגנוב את כספי. להפתעתו, אני לא מעמידה פני ישנה מתחת לשמיכה אלא קמה לגרשו. במאבק פיסי המתפתח בינינו, אני בועטת בו היישר למקום מאוד מסוים שמנטרל אותו כליל. בנפילתו ארצה נתקל מר פלוני הגנב בדופן השולחן ונפצע בראשו. בעודו מדמם אני יוצאת מהבית בסערת רגשות וקוראת לשכנים שיבואו לעזרתי. זאת אני עושה במקום להגיש לו עזרה בהיותו פצוע, מנוטרל ומדמם. בינתיים האיש נופח את נשמתו ומחזירה לבוראו.

האם אואשם בהריגה בשוגג?

ברשלנות?

באי הגשת עזרה לחסר ישע?

בעצימת עיניים?

סביר מאוד שהתשובות לכל אלה הן: “כן”.

האם אורשע?

אולי, וכבר היו הרשעות כאלה בעבר.

לפני מספר ימים קראתי כתבה באתר NFC על אודות אישה אשר רצחה את בעלה:

“סאלם סוילם אלחמידי, צעיר בן 27 משבט אל-עזזמה נרצח (יום ג, 11.4.06) לפנות בוקר במיטתו. המשטרה עצרה את אשתו שלדבריה הודתה במעשה וטענה כי רצחה את בעלה בגלל שאיים לרצוח אותה. בימ”ש האריך את מעצרה בשבעה ימים.”

נושא זה הסעיר אותי מאוד (כמובן) והחזיר אותי אל פרשת כרמלה בוחבוט ואל המקרה של שוקי בסו.

שניהם (כרמלה בוחבוט, ושוקי בסו) היו קורבן להתעללות ממושכת מצד הנרצח. כרמלה בוחבוט הייתה אישה מוכה במשך שנים רבות (27 שנים) ועברה התעללות קשה מאוד מצד בעלה הנרצח, כולל ביום בו בוצע הרצח.

שוקי בסו היה בן לאב אלים ביותר אשר במשך שנים התעלל בצורה אכזרית וקשה באימו חסרת הישע עד שיום אחד שוקי רצח את אביו מתוך רצון להגן על אמו המוכה.

להלן ציטוט מתוך פסק הדין בעניין שוקי בסו:

“הנאשם הועמד לדין באשמת רצח. לפי הנטען בכתב האישום, הוא כיוון את נשקו לאביו וירה בו. מעשה זה נעשה לאחר שהאב, שהיה שתוי אותה עת, נהג באלימות כלפי בני המשפחה ובעיקר כלפי אשתו, אם הנאשם. התנהגותו האלימה של האב נמשכה שנים רבות והיתה מלווה במכות, בצעקות ובמעשה אונס.

לאחר הגשת כתב האישום, הודיעה התובעת, על דעת סניגורו של הנאשם, כי החליטה להמיר את העבירה המקורית (רצח) בעבירה קלה יותר (הריגה). זאת, בשל נסיבותיו החריגות של המקרה ומתוך כוונה שלא לכבול את ידיו של בית המשפט בבואו לגזור את עונשו של הנאשם.”

(לקוח מתוך הפדאור החדש אוקטובר 2005 תפח 93 / 416 מדינת ישראל נ’ שוקי בסו נד (3) 281, עמוד 281)

בעקבות שתי פרשות אלה תוקן החוק במדינת ישראל והוסף סעיף קטן (ג) לסעיף 300 בחוק העונשין: עונש מופחת על רקע של מצוקה:

“על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:

…

(ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו”. (הדגשה שלי, ט.ר.)

(לקוח מתוך הפדאור החדש, אוקטובר 2005, חוק העונשין תשל”ז 1977)

הסבר לעניין מהות התוספת החקיקתית וכללי השימוש בו ניתן למצוא למשל בפסק הדין שנתן השופט ר. צמח מבית המשפט המחוזי בחיפה:

“מהותו של סעיף 300א ו”כללי השימוש בו”-

על מנת שבית המשפט יוכל להשתמש בשיקול דעתו ולהפחית את עונש החובה הקבוע בחוק בגין עבירת רצח, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון – הנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה בעת שרצח את המנוח.

התנאי השני- אותה מצוקה נפשית קשה, נגרמה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בנאשם או בבן משפחתו, על ידי מי שהנאשם גרם למותו. נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנאשם, אשר צריך להביא את ראיותיו ולהוכיח ברמת הוכחה של מאזן ההסתברויות את התקיימות התנאים… הדברים הבאים ביחס להסטוריה החקיקתית של הסעיף הקטן (ג):

“לענין חלופה זו שבסעיף קטן (ג), גם ראוי להזכיר את ‘התקלה’ שביקש המחוקק לתקן. כשהביא יו”ר ועדת חוקה, חוק ומשפט את הצעת החוק לקריאה שניה ושלישית לפני הכנסת (…), הוא הזכיר, לענין סעיף קטן (ג), כי הרקע היה ‘מקרה הרצח שבו כרמלה בוחבוט רצחה את בעלה ופרשת שוקי בסו לפני כן, שני מקרים של התעמרות קשה במשפחה’. המדובר במסכת העובדות שנפרסה בע”פ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ. מדינת ישראל, תקדין עליון 3) 95) עמוד 373, ובת”פ 416/93 מחוזי (ת”א) מדינת ישראל נ. שוקי בסו (לא פורסם). כל המעיין בתיאור העובדות במקרים חריגים אלה שענינן – התעללות קשה במשך שנים…

מתוך תפ 01 / 151 מדינת ישראל נ’ אמונה ג’אד [פדאור (לא פורסם) 04 (3) 13], עמוד 4

לסיכום, בפנינו דוגמא להתייחסות מדורגת של החוק למקרי רצח.

במאמר זה אציע נקודה נוספת למחשבה והיא התייחסות לשיקול דעתו של הרוצח הפועל מתוך “הגנה עצמית”.

למעשה מדובר במצב הדומה ל-“דין רודף” אשר אינו קיים כיום, מצב שבו מהירות התגובה של הקורבן אשר נדרש להגן על עצמו, (או על ילדיו) היא חשובה וקיים סיכוי סביר ביותר שדיחוי בהפעלת שיקול דעת יגרום למותו של הקורבן.

בכתבה על האישה הבדואית אשר רצחה את בעלה צוין שהיא ספגה איומים על חייה מצד הנרצח שהיו מופנים לא רק אליה אלא ממוענים גם לילדיה הבוכיים שהפריעו את מנוחתו.

אבהיר באותיות גדולות כי אינני מכירה את פרטי המקרה ואני ניזונה אך ורק מהכתבה. אינני מגינה על הרוצחת ללא ידיעת הנסיבות, והיותה אישה מוכה שעברה התעללות ממושכת לא מכשירה אותה לרצוח את בעלה המתעלל, גם אם חלופת הפנייה למוסדות המדינה (משטרה, רווחה) אינה אופציה בקרב העדה הבדואית…

אבל, לצורך הדיון התיאורטי בלבד, נניח באופן היפותטי שהוא אכן איים ברצח של האישה והילדים והאישה הצעירה פעלה מתוך הגנה עצמית והגנה על ילדיה, מתוך לחץ של זמן, פחד שילדיה יירצחו, כלומר מתוך מצוקה פיסית של חוסר זמן ומצוקה נפשית רגעית אשר מטבע הדברים מאופיינת גם באי יכולת לראות את המכלול ולמצוא אלטרנטיבה אחרת לפעולת ההגנה העצמית.

יתכן מאוד כי בניתוח קר יגיע בית המשפט למסקנה שהאישה הייתה יכולה לפעול אחרת ולדעתי זו עלולה להיות טעות. 

לבית המשפט קל להתדיין בניחותא כאשר זמנו מצוי בידו, אך לאישה במקרה ההיפותטי שלפנינו, אין את התנאים של שופטי בית המשפט שכן עליה לפעול ולהגיב באופן מיידי כאשר היא מפוחדת, נסערת ומאוימת.

יש להבין: מצד אחד, היא פעלה במצב בו היה עליה לקבל החלטה ללא שיהוי בנושא שכלל לא נהיר וחד משמעי. מצד שני, השופטים שדנים במקרה שכזה, להם יש את כל הזמן שבעולם כדי לחטט בפסיקה, לשקוע במחשבות ולהעלות דעות, ולבסוף גם לפסוק; האם פעלה הנאשמת באופן סביר או שמא עברה עבירה.

בנוסף, יש מצב בו ההחלטה השיפוטית היא ברוב דעות ולא פה אחד. משמעות הדבר היא שהשופט שבדעת מיעוט, היה נוהג, אולי, כמו שנהגה הנאשמת.

לדעתי ראוי כי במצבים כגון זה המתואר, על השופטים להתחשב במצבו הלחוץ של הקורבן הרוצח ולשיקול דעתו הלוקה בחסר עקב מצבו המצוקתי.

זו הסיבה שבית המשפט הלך לקראת כרמלה בוחבוט ושוקי בסו.

שיקולים אלה אינם שייכים לשיקולים זרים לעבירה כגון מצבו הסוציו-אקונומי של הנאשם ברצח, לעברו הנקי או לקשריו… זהו נושא משפטי טהור.

כפי שראינו, המשפט המודרני בישראל כבר הכיר במדרג הנדרש והכילו לגבי מקרי רצח מתוך מצוקה של אלימות כפי שארע בפרשת בוחבוט. ההתחשבות של בית המשפט משמעותה הכרה בקיומו של מצב ביניים; לא ממש הריגה בשגגה, אך גם לא רצח במזיד של קרבן על לא עוול בכפו.

כל שדרוש עתה זה להמשיך ולמסד את המדרג באמצעות חקיקה ברורה, ועד שהדבר יקרה, בית המשפט יתווה את הדרך בה כבר בוצעו הצעדים הראשונים.

שוב אדגיש, כי הדוגמא שהבאתי מתחום האלימות במשפחה נועדה לצורכי המחשה בלבד. מן הראוי הוא שהרעיון יתאים לעבירות נוספות כגון למשל: עבירות תנועה.

אסיים בדבריו של השופט בדימוס מישאל חשין:

“יש רגעים בחיים ששופט היושב למשפט ואמור לחרוץ גורלו של אדם ישיח בינו-לבין-עצמו: ולוואי ולא נגזר עלי להכריע בדין. המטלה כבדה מנשוא ולהרימהּ לא אוכל. אם אפסוק כך לא אשקוט ואם כך אפסוק לא אנוח. המכשלה הזו שתחת ידי, מה אעשה ולא אלכד בה. אלא שבכל עת יזכור השופט כי אימרת חכמים “למד לשונך לומר איני יודע” (ברכות ד ע”א), לא לשופטי-ארץ כיוונה עצמה. שומה עליו על השופט להחליט, בין אם ירצה בין אם ימאן, ותשובת איני יודע לא תתקבל.

המטלה קשה, קשה וכבדה. מי הוא זה ואיזה הוא שילמדנו ויורנו כיצד לאזן בין ערכים שאינם מדידים? בין ערכים שהם ערכים אבסולוטיים או כמעט-אבסולוטיים? בין ערכים שעל-פי עצם הגדרתם אין הם ניתנים לאיזון? בין הערך הקרוי קדושת החיים לבין הִגִיעו מים עד-נפשוכוח הסַבָּל כשל? אפשר אף שלמקרים מעין-אלה כיוונו חכמים בהורותם כי אל לו לאדם לדין את חברו עד שיגיע למקומו (אבות ב’ ד’). אלא ששופטים אינם בכלל.”

(לקוח מתוך הפדאור החדש אוקטובר 2005, עפ 04 / 7741 פלוני נ’ מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 05 (10) 836], עמוד 3.)

לאתר הכותבת