תלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג
תלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג
|
אפרוחים חיפש
זו שחיתות (כסגנונך, הגב’ שטרסברג-כהן). סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל, ואת אמון הציבור בבתי המשפט. האם “המערכת”, אשר מקדשת כל-כך את מוסד “אמון הציבור”, יכולה להרשות לעצמה שופט כזה?
תלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל:
גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג
מה שמר עדיאל עשה כאן הוא שחיתות (כסגנונך, הגב’ שטרסברג-כהן). סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל, ואת אמון הציבור בבתי המשפט.
והשאלה היא אם “המערכת”, אשר מקדשת כל-כך את מוסד “אמון הציבור”, יכולה להרשות לעצמה שופט שהוא עד-כדי-כך גם מושחת, גם טיפש וגם נלעג.
והוא עוד רואה את עצמו מועמד לקידום לבית המשפט העליון!
שמחה ניר, עו”ד
משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281
טל’ 09-7424838, נייד 050-7520000
פקס 09-7424873
כפר סבא, ערב פסח, התשס”ו
12.4.2006
לכבוד
הגב’ ט’ שטרסברג-כהן
נציבת תלונות הציבור על שופטים
ירושלים
הנדון: מר יהונתן עדיאל, שופט – “זה גרוע מפשע, זו טיפשות”
תמצית
תלונתי זו, י”ב ראשי-פרקים לה, ולנוחיותך אתן כאן את תמציתם, בתכלית הקיצור:
הקדמה לעניין ה”סגנון”
אופנה רווחת במקומותינו: להשתלח בזולת על ה”סגנון” שלו, כאשר הוא אומר דברים קשים, אשר לשומעם אין תשובה עליהם, וגם אם הוא משתמש בסגנונם של שופטי ביהמ”ש העליון, זה לא עוזר לו, וקופצים עליו עם ההתרסה הידועה: “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”.
לפיכך אני אשתמש בתלונתי זו בסגנונך שלך, כשופטת ביהמ”ש העליון, ושל חבריך לאותה הערכאה.
נראה איך תתמודדי עם זה הפעם.
מבוא
למכתבי אליך מיום 15.3.2006, אשר עניינו הוא התעלמות מכוונת של שופטים מטענות בעלי-הדין – מכתב המתייחס לדברים שאמרת בכנסת – סירבת להתייחס, כי ראית בו “התכתבויות, על בסיס חילופי דעות ורעיונות תיאורטיים”, ונסיון לעשות את הנציבות “במה לליבון הגיגים משפטיים“, כאשר אני, בסך-הכל, רציתי להעמיד דברים על מכונם, ולמנוע ויכוחים עקרוניים חוזרים-ונשנים עם כל תלונה ותלונה המוגשת לך.
אבל כעת זה לא יעזור לך, כי כאן כבר מדובר בהחלת העקרונות על תלונה ספציפית, וממילא תצטרכי להתמודד עם הביקורת על תפיסתך את תפקידך.
הערת-קישור נוספת למכתבי מיום 15.3.2006
דוגמה ציורית לכך שפסק-דין אשר, מבחינת תוכנו, אינו נתון לביקורת הנתל”ש (כי הנציבות, לכל הדיעות, אינה “ערכאת ערעור”) יכול להוות אינדיקציה לכך ששופט מושחת פעל מנימוקים מושחתים.
וכעת לתלונתי, ותחילה הקדמה
זהו ה”אקדח” אשר מופיע במערכה הראשונה, ויורה במערכה האחרונה (זכות היוצרים על האנלוגיה הזאת שמורה לידידי עו”ד יראון פסטינגר).
המשל
שימוש במשל כהקדמה לנמשל אינו המצאה שלי, ולבד מזאת שההמשלה עוזרת לחדד את הנושא-שבדיון, אי אפשר להאשים את הממשיל באמירתם של דברים “מכפישים”, וכו’, שהרי דמויות דמיוניות אי אפשר “להכפיש” …
וכעת לגופה של תלונתי
כעת תורו של האקדח הנ”ל לירות: שופט, ככל ילוד-אישה, יכול לטעות, ועל טעויות לא מעמידים שופט אל הקיר.
אבל אם אותו השופט, כאשר לפניו שני נאשמים הטוענים את אותה טענת-הגנה, מזכה נאשם אחד על סמך הטענה הזאת, ומתעלם ממנה כליל לגבי הנאשם השני, זה כבר לא “טעות”.
האינטרס של מר עדיאל
איזה אינטרס יש לו, למר עדיאל, לזכות נאשם אחד, ולהרשיע נאשם אחר, כאשר שניהם טוענים את אותה טענת-הגנה?
מסתבר שיש, והאינטרס הזה, כפי שאראה בהמשך, הוא אינטרס מושחת.
נימוקי-תלונה נוספים
בגוף התלונה אני מסביר מדוע אני מסתפק בנימוק-תלונה אחד, אבל – כדי שלא להיתפס בטענה שאני “ממציא כל פעם נימוק חדש, כאשר התלונה הקודמת נדחית” – אני מבהיר מראש כי אני שומר את הזכות “לעבות” את התלונה, לפי הצורך.
יחד עם זאת, בבחינת פטור בלא-כלום אי-אפשר, אני מביא “שחקני חיזוק” אשר ייתכן ואינם מהווים עילה עצמאית לתלונה לפי חוק הנתל”ש, אבל יש בהם תוספת-שכנוע שמר עדיאל אינו ראוי להיות שופט בישראל.
שחקן-חיזוק א’: על השקר ועל שותפותו של מר עדיאל ברצח-האופי שהמימסד המשפטי עושה לי
שופט יכול לטעות, ועל כך, כאמור, לא מעמידים שופט אל הקיר, אבל כאשר מונח לפניו מסמך, והוא בודה שקרים על האמור בו, כביכול, זו כבר לא “טעות”.
וכאשר ה”טעות” הזאת מצטרפת לרצח-אופי שאחרים עושים, זה חמור שבעתיים.
שחקן-חיזוק ב’: כמה נלעג יכול שופט להיות?
במסגרת ההליך בו עסקינן, וגם זה כהמשלה וכחלק מהטיעון המשפטי בו, הוגש על ידי מחזה-דוקודרמה המתאר הליך משפטי (דמיוני) נלעג, אשר בסופו ניתן פסק-דין נלעג שבעתיים.
פסק-הדין ה”דמיוני” הוא העתק מדוייק (עם ההתאמות ההכרחיות למקרה הדמיוני) של פסק-דין אשר ניתן ע”י ביה”ד של לשכת עורכי-הדין, וממילא הוא נלעג כמו המחזה הדמיוני.
וממילא שופט אשר, בשבתו בערכאת הערעור, מאשר את פסק-הדין הנלעג, גם הוא שופט נלעג.
שחקן-חיזוק ג’: העדר תרבות חופש-הביטוי בכלל וחופש הטיעון המשפטי בפרט
ראש-פרק זה מדבר בעד עצמו: איך שופט בחברה דמוקרטית לא הפנים ערכי-יסוד של החברה הדמוקרטית. לקרוא ולא להאמין.
אמרתי “זה גרוע מפשע, זו טיפשות!”
מר עדיאל, שהוא, כאמור, מושחת, הוא גם טיפש, כי אחרת הוא לא היה נותן בתוך תקופה כל-כך קצרה שני פסקי-דין סותרים כך, כאשר הוא יודע שהכל מתפרסם ברבים.
ואם לא די בכך, הוא טיפש גם מטעמים נוספים (אותם אני מראה בהמשך) והשאלה היא אם “המערכת”, אשר מקדשת כל-כך את מוסד “אמון הציבור”, יכולה להרשות לעצמה שופט שהוא עד-כדי-כך גם מושחת, גם טיפש וגם נלעג.
ומהתמצית – לתלונה במלואה:
הקדמה לעניין ה”סגנון”
אופנה פשתה במקומותינו – ועוד אתייחס לכך בהמשך – להתנפל על הזולת בהתרסת “באיזה סגנון אדוני מדבר” כל אימת שהזולת מותח ביקורת קשה על אחרים, וברשותך אצטט אמירה מסויימת:
“מדובר לא רק בעבירת שוחד אלא בעבירות המהוות ניצול לרעה של מעמד המערער כעובד צבור ושמוש במידע חסוי תוך חשיפתו האסורה ותוך פגיעה בצנעת הפרט ובחסינותם של מאגרי מידע. בעבירות מסוג זה עומדים בפנינו לא אחת מערערים בעלי עבר נקי, שכן, מדובר בעובדי ציבור שבמסגרת עבודתם כנאמני ציבור סוטים הם מן השורה ומתפתים למעול בתפקידם לשם בצע כסף, וגורמים על ידי כך נזק עצום לתדמיתו של עובד הציבור בעיני הציבור, לאובדן אמון הציבור בעובדיו ולהדבקת תווית של שחיתות לעובדי הציבור“.
אלה הם דברייך שלך (ההדגשה לא במקור) בע”פ 6129/94, אלי בן יחזקאל שמבי נ’ מדינת ישראל, תק-על 95(1), 105, עמ’ 106, וממילא תסכימי אתי שאין בדברים האלה שום פסול “סגנוני”, למרות שנעשה בהם שימוש במילה “שחיתות”.
ממילא לא תהיה לך ברירה להסכים כי אין שום פסול “סגנוני” גם בדברים האלה:
“מדובר לא רק בעבירת משמעת אלא בעבירות המהוות ניצול לרעה של מעמד הנילון כשופט, ושימוש בכוח הנתון תוך פגיעה בכבוד-האדם, בחופש-הביטוי ובחופש-העיסוק. בעבירות מסוג זה עומדים בפנינו לא אחת שופטים בעלי מעמד רם ונישא, שבמסגרת עבודתם כנאמני ציבור סוטים הם מן השורה ומתפתים למעול בתפקידם לשם מטרות כגון נשיאת-חן לפני “המערכת” על מנת לשפר את סיכוייהם לקידום, וגורמים על ידי כך נזק עצום לתדמיתו של השופט בעיני הציבור, לאובדן אמון הציבור בשופטיו ולהדבקת תווית של שחיתות לשופטים כולם“,
והלא תסכימי אתי כי החלפת המילה “עובדי ציבור” במילה “שופטים” אין בה כדי להפוך סגנון כשר לסגנון פסול.
במכתבי זה אשתמש בביטויים קשים, אולם כל אחד מהם לקוח מסגנונם של שופטי ביהמ”ש העליון, או שהוא שווה-חומרה לביטוי אחר מסגנונם של אלה.
כך, למשל, אם אין פסול-שב”סגנון” באמירה כי אישור חופש מחלה, כאשר המבקש לא יכול להוכיח כי אכן הינו חולה בעת הבקשה, הוא “אבי אבות הטומאה”, הרי האמירה כי שופט אשר מטה את הדין מטעמי נקמנות הוא “חלאת-אדם” היא בבחינת “כסף קטן” יחסית לאותה אמירה (הם משום שהמעשה חמור שבעתיים, והן משום שהביטוי הוא חמור פחות), ובוודאי שהמסקנה הנטענת לפיה מערכת-עובדות מסויימת מעידה על נקמנות מצד השופט – מסקנה אותה אפשר לקבל, או לדחות – לא רק שאין בה פסול-שבסגנון, אלא שאפילו “גוון” סגנוני אין בה.
ואני כבר לא מדבר על ההתרסה על סגנון “בוטה”, כאשר המתריס אפילו לא יודע מה פשרה של המילה “בוטה”, לא בהקשר בו הוא משתמש – ולא בכלל.
ואני גם לא מדבר על הפתגם כל הפוסל, וגו’.
ועכשיו נראה אותך אומרת משהו על ה”סגנון” שלי.
מבוא
במכתבו מיום 16.3.2006 של “סגן הנציבות” (מה זה?!) אלי עולה כי את שגית בדרך בה פירשת את מכתבי אליך מיום 15.3.2006, המתייחס לדברים שאמרת בכנסת (ואשר, כאמור, עניינו הוא התעלמות מכוונת של שופטים מטענות בעלי-דין, ובו הראיתי איך את תרמת לדחיפתו כלפי-מעלה של מיפלס החלאה, השחיתות וההסתאבות במערכת המשפט, וגם שאלתיך מה דעתך לקום ולומר “טעיתי”?).
אל מכתבי זה את סירבת להתייחס, כי ראית בו “התכתבויות, על בסיס חילופי דעות ורעיונות תיאורטיים”, ונסיון לעשות את הנציבות “במה לליבון הגיגים משפטיים”, כאילו שאין לי מה לעשות בחיים אלא לנהל עמכם “התכתבויות, על בסיס חילופי דעות ורעיונות תיאורטיים”, ולעשות את הנציבות “במה לליבון הגיגים משפטיים”.
אז לא. צריך היה להיות לך ברור לך שיש לי מספיק מה לעשות בחיים גם בלי “התכתבויות, על בסיס חילופי דעות ורעיונות תיאורטיים”, ואם אני בכל זאת משקיע מזמני ומרצי בהתכתבות הזאת, אין זה אלא לסלול דרך אשר תמנע את חזרתם שוב-ושוב של אותם הויכוחים – בכל תיק ותיק בנפרד.
ואם סברת, לפי תומך, שההתחמקות מלהשיב עניינית למכתבי תעמוד לך עד קץ הימים, גם כאן טעית, כי מה שנחשב בעינייך כ”התכתבויות, על בסיס חילופי דעות ורעיונות תיאורטיים” הופך בתלונתי זו לחלק מהותי מתלונתי.
אני חוזר, איפה, על כל האמור במכתבי אליך מיום 15.3.2006, אשר יש לראותו כאילו הוא חלק בלתי נפרד מתלונתי זו.
אני מבקש להוסיף כאן עוד הערת-הקדמה: מקובל עלי שהנתל”ש אינו “ערכאת ערעור” על החלטותיהם של שופטים, אבל ישנם מקרים בהם ההחלטה מהווה ראייה, או אינדיקציה, לכך שהשופט החל את כתיבת ההחלטה עם כוונות-זדון בליבו, או שכוונות-הזדון הבשילו בליבו במהלך כתיבתה של ההחלטה.
ובמלים אחרות: במקרים כאלה ההחלטה נשוא התלונה אינה, ואינה מתיימרת להיות, מסמך מהותי (“קונסטיטוטיבי”) לתלונה, אלא מסמך ראייתי (“פרובטיבי”) התומך בה.
ולשם פישוטם של דברים: התלונה אינה על כך שהשופט פסק כי … אלא על כך שהוא פסק כי … משיקולים מושחתים.
הערת-קישור נוספת למכתבי מיום 15.3.2006
אני רוצה להוסיף עוד דוגמה, ציורית, לכך שפסק-דין יכול להיות אינדיקציה למשהו פסול, חיצוני לו.
כאשר שופט כותב, פעם אחת, 2+2=5, זו יכולה להיות טעות מקרית, אולי מעייפות, אולי פליטת-מקלדת, וכו’.
כאשר שופט עושה עשר שגיאות כאלה בעשרה מתוך עשרה חישובים שהוא עושה בפסק-דין אחד, כאשר הטעויות האלה פועלות פעם לטובת הצד האחד, ופעם לטובת הצד האחר – סימן שהוא לא יודע חשבון.
אבל אם ה”טעויות” האלה פועלות, שיטתית, כולן לטובת צד אחד, סימן הוא שהשופט מושחת.
וכעת לתלונתי, ותחילה הקדמה
בפיסקה האחרונה לסע’ 23 של פסה”ד ב-על”ע 2293/04 רפאל שטוב, עו”ד, נ’ ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין (להלן פרשת שטוב, המופיע כאן:
http://elyon1.court.gov.il/files/04/930/022/i11/04022930.i11.HTM)
נאמר (ההדגשה לא במקור):
“חרף האמור, בסופו של דיון, הורשע המערער גם בגין אמירה זו. בנסיבות אלו, הורינו למשיב, בהחלטתנו מיום 9.5.05, לציין את מראה המקום המדויק בו כתב המערער כי ‘הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות’. בתשובתו מיום 10.5.05, הבהיר המשיב כי אותה אמירה מופיעה ‘במסמך שכתב המערער לשר הדתות נושא תאריך 21.2.00 אשר כותרתו תלונה משמעתית כנגד הדיין אברהם צבי שיינפלד’. משמדובר בדברים שנכתבו על-ידי המערער בתלונה לשר הדתות, לא ניתן היה, על-פי פסק הדין של בתי הדין המשמעתיים, להרשיע את המערער בגינם. המשיב לא ערער על קביעותיהם של בתי הדין המשמעתיים בעניין זה. על כן, דין ההרשעה, ככל שהיא מבוססת על התבטאות זו, להתבטל”.
משמעותם של הדברים האלה, אם יש מקום לספק, היא שהמתלונן בפני רשות מוסמכת, כדי שזו תבדוק את הדברים, אינו עובר בכך על עבירה.
ואת החסינות בה מדובר שם אני אנצל כאן עד תום.
המשל
לפני שאכנס לפרטי תלונתי, אתחיל במשל:
שופט דן, באותו היום ממש, בשני תיקים זהים, של שני נאשמים שונים.
בסופו של יום דוחה השופט את המשך המשפט, בשני התיקים, למתן הכרעות-הדין, ובשניהם טוענים הנאשמים את אותה טענת-הגנה.
במועד שנקבע למתן הכרעות-הדין קורא השופט, מן הכתב, את שתי הכרעות-הדין, והנה, למרות הזהות שבין שני התיקים, השופט מקבל את הטענה בתיק אחד (ועל סמכה הוא מזכה את הנאשם באותו התיק), ומתעלם מאותה הטענה ממש בתיק השני (וכפועל יוצא מכך הוא מרשיע את הנאשם באותו התיק – ובהמשך גם גוזר עליו שנות מאסר ארוכות).
האם יש כאן שינוי (לגיטימי) בתפיסתו המשפטית של השופט? לא, כי כאשר הוא קרא את הכרעת-הדין הראשונה, גם השנייה כבר הייתה כתובה, ומונחת לפניו.
האם השופט מצא שוני בין שני התיקים? לא, הוא לא מצביע על שום שוני, ואפילו לא מתייחס בכל הכרעת-דין למה שהוא-עצמו אמר בהכרעת-הדין האחרת. הוא פשוט בוחר בכל תיק את העובדות והטענות הנוחות לו להשגת התוצאה עליה החליט, ומתעלם מהעובדות והטענות האחרות, אשר מחייבות את התוצאה ההפוכה.
כדי למנוע ויכוחים מיותרים – לפחות בדוגמה ההיפותטית הזאת – אפשט את הדוגמה לחלוטין: נניח ששני התיקים שייכים לאותה הפרשה, שני הנאשמים היו שותפים לעבירה, וכל המועדים הרלוואנטיים להתיישנות היו זהים, אבל השופט קיבל את טענת ההתיישנות בתיק האחד, והתעלם ממנה כליל בתיק השני.
בהמשך מתגלה עובדה נוספת: לשופט היה אינטרס להגיע לתוצאות שונות בכל אחד משני התיקים הזהים האלה.
תסכימי אתי שהשופט הזה הוא מושחת, שהוא חלאת-אדם, ואין זה משנה אם הוא הרשיע את הזכאי, או זיכה את הרשע. זהו סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל.
את יכולה, כמובן, לומר שהשופט הזה הוא אחד מלמ”ד-ו”ו צדיקים, ואם כך דעתך, את יכולה לדלג על גוף תלונתי זו, ולהגיע היישר אל הכותרת “נימוקי-תלונה נוספים”.
את יכולה גם לומר שההגדרות “מושחת” או “חלאת-אדם” הן “מוגזמות”, ודי לנו, “בנסיבות העניין”, בהגדרה מתונה יותר, כגון “לא ישר”, אבל זו שאלה ערכית-כמותית, סטייל-ברנרד-שו, אשר לאיש מאתנו אין בה יתרון על פני חברו, ואפילו אם נקבל את ההגדרה המתונה ביותר – גם אז השופט הזה מקומו לא יכירנו על כס השיפוט.
אבל את לא יכולה להיטפל אל ה”סגנון” שלי, כי “מושחת” ו”חלאת אדם” הם אמנם ביטויים קשים, אבל עדיין תקניים-למהדרין, וכשרות הסגנון אינה ניתנת לחלוקה. כך, למשל, אם הביטוי “מושחת” אינו כשר, “סגנונית”, אזי אין הוא כשר גם לגבי שופט אשר לוקח שוחד, ואם הביטוי “חלאת-אדם” אינו כשר, “סגנונית”, אזי אין הוא כשר גם לגבי אנשים כמו אלי פימשטיין, אשר רצח את בתו התינוקת. ואם הביטוי “אבי אבות הטומאה” כבר הוכשר על ידי בתי-המשפט, כולל בית המשפט העליון – כמעט הכל כבר “בפנים”.
וכעת לגופה של תלונתי
ביום 7.7.2005, נתן השופט יהונתן עדיאל, את פסק-הדין בענייני שלי – על”ע 4743/02, וערעורים נוספים:
http://elyon1.court.gov.il/files/02/430/047/i20/02047430.i20.HTM
בתלונתי זו אני לא “מתווכח” עם פסק-הדין הזה – אין מחלוקת בינינו כי הנתל”ש אינו “ערכאת ערעור” על החלטותיהם של השופטים הנילונים – אלא רק נזקק לו כראייה ואינדיקציה לכך שמר עדיאל ניגש לכתיבת פסק-הדין עם כוונת-זדון בליבו, ולכך שכוונת-הזדון הזאת כבר הבשילה עוד לפני שכתב את האות הראשונה בפסק-הדין.
ברשותך אחזור על המובאה מפסה”ד בפרשת שטוב הנ”ל (ההדגשה, כאמור, לא במקור):
“חרף האמור, בסופו של דיון, הורשע המערער גם בגין אמירה זו. בנסיבות אלו, הורינו למשיב, בהחלטתנו מיום 9.5.05, לציין את מראה המקום המדויק בו כתב המערער כי ‘הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות’. בתשובתו מיום 10.5.05, הבהיר המשיב כי אותה אמירה מופיעה ‘במסמך שכתב המערער לשר הדתות נושא תאריך 21.2.00 אשר כותרתו תלונה משמעתית כנגד הדיין אברהם צבי שיינפלד’. משמדובר בדברים שנכתבו על-ידי המערער בתלונה לשר הדתות, לא ניתן היה, על-פי פסק הדין של בתי הדין המשמעתיים, להרשיע את המערער בגינם. המשיב לא ערער על קביעותיהם של בתי הדין המשמעתיים בעניין זה. על כן, דין ההרשעה, ככל שהיא מבוססת על התבטאות זו, להתבטל”.
אבל כעת הדברים כבר לא מובאים כ”כרטיס כניסה” לתלונה, אלא כחלק ממנה, המתאים למשל שהבאתי לעיל.
את הדברים – הנכוחים – האלה אשר בפסה”ד של ביהמ”ש העליון כתב – בפסק-הדין אשר נתן ביום 8.9.2005 – לא אחר מאשר השופט (בפועל) יהונתן עדיאל, הוא הנילון כאן, ומשמעותם היא, כאמור לעיל, שהמתלונן בפני רשות מוסמכת, כדי שזו תבדוק את הדברים, אינו עובר עבירה.
אבל, כאמור, חודשיים ויום לפני כן, ביום 7.7.2005, נתן אותו השופט את פסק-הדין בענייני שלי – על”ע 4743/02 הנ”ל וערעורים נוספים, וגם כאן התעוררה אותה הבעייה ממש – לפחות בשתי פרשיות (התלונות לשר המשפטים על השופטים מישאל חשין ואפרים דורון).
והנה, אותו הנימוק אשר שימש את מר עדיאל לזיכוי בפרשת שטוב – בפרשה שלי הוא (אותו השופט!!!) כלל לא התייחס לנימוק הזה – בדיוק כמו במשל שהבאתי לעיל!
האם מר עדיאל שינה את דעתו – תוך חודשיים בלבד – מכך שאותה הטענה ממש, אפילו הרלוואנטיות שלה לא הייתה רלוואנטית, במקרה הראשון, והיא “קפצה שלוש כיתות”, עד לדרגת עילה-לזיכוי, במקרה השני?
האם מר עדיאל – טוען-לכתר שופט ביהמ”ש העליון – החכים עד כדי כך, תוך חודשיים בלבד?!
ההגיון אומר שאם כך הווה, אזי במקרה הראשון הוא היה אומר כי הטענה הזאת-והזאת אינה רלוואנטית בעיני ו/או אינה עילה לזיכוי, ואילו במקרה השני הוא היה אומר כי אכן, בפרשה זו-וזו פסקתי כך-וכך, אולם מאז שיניתי את דעתי.
אם היה מר עדיאל נוהג כך, לא היה לי כל פתחון-פה, כי לשופט מותר לשנות את דעתו (אלא אם כן היה מתברר כי “שינוי הדיעה” היה רק פליפ-פלופ לעניין מקרה מסויים, ומשיקולים פסולים), אבל במקרה הזה לא כך הווה, כי, על פי העובדות והתאריכים אותם אפרט מיד, לא יכול היה להיות כל “שינוי דיעה”.
פסק-הדין בענייני ניתן ע”י מר עדיאל, כאמור, ביום 7.7.2005. הדיון בפרשת שטוב התקיים, לפי האמור בכותרת של פסק-הדין, ביום 30.3.2005, וכבר אז הנקודה הזאת אכן התעוררה. אנחנו יודעים זאת משום שבגוף פסק-הדין (בדברים שהובאו לעיל פעמיים) צויין כי בהחלטה מיום 9.5.05 הורה בית המשפט למשיב לציין את מראה המקום המדויק בו כתב המערער כי “הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות”, והמשיב, בתשובתו מיום 10.5.05, אכן הבהיר כי אותה אמירה מופיעה “במסמך שכתב המערער לשר הדתות … אשר כותרתו תלונה משמעתית כנגד הדיין אברהם צבי שיינפלד”.
אמור מעתה: כבר ביום 9.5.2005, חודשיים פחות יומיים לפני שנתן מר עדיאל את פסה”ד בענייני, היה מר עדיאל בדיעה שהנימוק הזה מחייב זיכוי, והתעלמותו מהנימוק הזה דווקא בתיק שלי אומרת דרשני.
האינטרס של מר עדיאל
איזה אינטרס היה לו, למר עדיאל, לזכות את עו”ד שטוב, ולהרשיע אותי?
עו”ד שטוב אינו מוכר כ”עוכר מערכת המשפט”. הוא לא ידוע כמי שמבקר אותה, וזה שהוא אמר דברים לא-יפים על דיין בביה”ד הרבני (מערכת אשר לא ממש נחשבת לחלק מ”כוחותינו”) עוד לא הופך אותו ל”גורם עויין”. בנסיבות האלה, אפילו היה בדבר כדי להשפיע על העונש, הזיכוי החלקי הזה היה טוב מאוד עבור ה”רייטינג” של מר עדיאל – בין בכלל, בין כמועמד לביהמ”ש העליון: רייטינג של שופט בעל ראש ולב פתוחים, אשר גם מוכן לסבול ביקורת על משהו אשר, במידה מסויימת, “מריח” כמו חלק ממערכת המשפט.
אבל במקרה שלי, כמי שמוכר ככזה אשר –
“נושא … על גבו נטל כבד, והוא כזה לא רק משום מספרן הגדול של ההרשעות, אלא בעיקר עקב העובדה כי מדובר בהתנהגות עקבית הנמשכת שנים, ללמדך כי הוא לא למד דבר מההליכים אשר היו מנת חלקו, ולא שינן את לקחם. אדרבא, נראה כי גם היום הוא נותר נאמן להשקפתו כי במעשיו לא דבק רבב, ומדובר בביקורת מותרת גם אם היא נאמרת בלשון שאינה ערבה לאוזנו של השומע”,
כפי שצוטט ע”י מר עדיאל עצמו, בתוספת-משלו על ה”סידרתיות” (כלשונו) שלי, אך “מצווה” היא להתיישר עם הזרם, ולעשות את מה ש”המערכת” מצפה ממנו – או שהוא מניח שהיא מצפה ממנו – במיוחד כאשר הוא רוצה להתקדם בתוכה, ולהגיע אל אוויר-הפסגות שלה.
הנה כי כן, גם פסיקת דבר-והיפוכו, גם התעלמות ממה שמפריע לו לשופט להגיע אל הדבר-והיפוכו, וגם אינטרס להגיע אל הדבר-והיפוכו הזה – הכל בדיוק כפי שתיארתי במשל דלעיל.
ואם הסכמת אתי שהשופט ההיפותיטי אשר במשל הנ”ל הוא מושחת וחלאת-אדם, אזי המסקנה הזאת מתחייבת גם לגבי מר עדיאל.
נימוקי-תלונה נוספים
יש באמתחתי נימוקי-תלונה נוספים בקשר לפסה”ד נשוא תלונתי זו, אבל, לעת הזאת, אני מבקש לדחות אותם, מהטעמים האלה:
ראשית – נבירה-מחדש בכל המניפולציות, התיחמונים והשקרים אותם מפזר מר עדיאל לאורך כל פסק-הדין עושה לי בחילה, ואינה מוסיפה לבריאותי הנפשית, ביודעי כי אין זו “עבודה סמינריונית” על פסק-דין הנוגע לאחרים, אלא פסק-דין אשר נועד לנקמה אישית בי, על הביקורת שאני מותח על מערכת המשפט. אני לא חושב שמגיע לי העונש הנוסף הזה.
ושנית – לדעתי הענייה די במה שכתבתי כאן כדי להביא להפעלת סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה על מנת להעביר אותו מכהונתו, אבל, כאמור, אם זה לא מספיק, לדידך, תני לי את ההזדמנות ל”מילואים והשלמות”.
אבל, כדי שהתלונה הזאת לא תהייה “רזה” מדי, ובבחינת פטור בלא-כלום אי-אפשר, אוסיף כמה “שחקני חיזוק”. יכול להיות ששחקני-החיזוק האלה אינם יכולים, כשלעצמם, להוות בסיס לתלונה העומדת-בפני-עצמה, אולם בהחלט הם יכולים לחזק את המסקנה שמר עדיאל אינו ראוי להיות שופט בישראל – ובוודאי שהוא אינו ראוי לקידום לערכאה השיפוטית הגבוהה במדינה.
שחקן-חיזוק א’: על השקר ועל שותפותו של מר עדיאל ברצח-האופי שהמימסד המשפטי עושה לי
את החשבון האישי שלי עם מר עדיאל חילקתי, כאמור לעיל, לשניים: החלק עליו התלוננתי, והחלק עליו אני שומר את הזכות להתלונן.
אבל ישנו גם חשבון ציבורי, אשר צריך לשמש כ”שחקן חיזוק” לתלונתי, וגם הוא עולה מפסק-הדין.
דיברתי לעיל על “המניפולציות, התיחמונים והשקרים אותם מפזר מר עדיאל לאורך כל פסק-הדין”, ואני רוצה לתת דוגמה אחת, אשר גם בה די לעניין סע’ 7(4) הנ”ל.
אומר מר עדיאל, בסע’ 21 לפסק-הדין, כשהוא מתיימר לצטט מן הכתב:
“במכתביו, המובאים כלשונם בגוף העתירה, כינה המערער את השופט, בין היתר, ‘אוטיסט'”,
צר לי מאוד: זה שקר. מעולם לא כיניתי כך שופט כלשהו, ומעולם לא אמרתי דבר כזה – לא על השופט המסויים, ולא בכלל.
אדגיש: אם סתם אדם מן הרחוב היה אומר זאת עלי, הייתי אומר שזה שקר מפגיע, שקר נלוז, שקר נתעב, שקר נאלח.
אבל אם אומר את אותם הדברים על שופט אשר אומר את אותו השקר, אתם תתריסו כנגדי, כהרגלכם, או אותו ה“באיזה סגנון אדוני מדבר” הידוע שלכם, אז אני אזהר בלשוני, ואומר רק זאת: כאשר השקר הזה יוצא מתחת ידיו של שופט בישראל, הדבר חמור שבעתיים, ושבעים ושבעה חמור הוא כאשר הוא יוצא מתחת ידיו של שופט היושב בבית המשפט העליון ב”תקופת הרצה”, כאשר הוא רואה עצמו כמועמד לכהונה-של-קבע בערכאה השיפוטית העליונה בישראל.
צר לי מאוד, השקר הזה הוא חלק מרצח-האופי המתמשך שלשכת עורכי-הדין ומערכת המשפט עושות לי כבר שנים – רצח-אופי רצוף טענות עובדתיות שקריות, וטענות שקריות על ה”סגנון” שלי.
אכן, אמרתי לא פעם דברים קשים ביותר על שופטים, אבל הם תמיד היו מגובים בעובדות, ומי שחולק על הפרשנות הערכית שלי – שיתכבד ויציג בפני הציבור את פרשנותו-הוא – והציבור ישפוט.
ואכן, אמרתי לא פעם דברים קשים ביותר על שופטים, אבל גם כאשר השתמשתי בלשונם של שופטי בית המשפט העליון – הואשמתי ב”לשון ביבים” (כך!!!).
אבל, עם כל הכבוד, בכל ימי שני חיי לא כיניתי שופט “אוטיסט” ולא אמרתי על שופט שהוא “אוטיסט”, ובכל ימי שני חיי לא השתמשתי בסגנון לא-ראוי – אפילו לא על אדם מן הרחוב, ובוודאי שלא על שופט בישראל.
מה שעשה מר עדיאל במקרה הזה לא היה “מימצא עובדתי” שגוי – כזה בוודאי שלא מהווה עילה לתלונה – אלא הצגה שקרית של מימצא עובדתי המונח לפניו – פיזית! – ואינו תלוי ב”התרשמות” של השופט מעד זה או אחר – וממילא גם לא נתון ל”טעויות”.
ואם כבר הגענו אל הצגה שקרית, אביא עוד דוגמה מפסק-הדין:
“על כן לא ניתן לקבל את טענת המערער, כי חובתו כלפי הלקוח מצדיקה יחס של חוסר כבוד כלפי בית המשפט” (סע’ 10, פסקה אחרונה).
ועם כל הכבוד: איפה אמרתי את זה?!
ומה פירוש הדברים האלה:
“משמעות הדברים היא כי חופש הביטוי איננו מכשיר כל אימרה בלתי מרוסנת” (סע’ 18, פיסקה אחרונה),
אם לא הצגה שקרית כאילו אני אמרתי כי חופש הביטוי מכשיר כל אמירה בלתי מרוסנת?
אם מר עדיאל היה רוצה להיות הוגן כלפי, הוא היה אומר משהו כגון:
“משמעות הדברים היא כי חופש הביטוי איננו מכשיר כל אימרה בלתי מרוסנת, והמערער אף לא טוען זאת. המחלוקת היא, איפוא, אם האימרות …”.
אבל הוא הציג אותי כאידיוט אשר חושב כי הכל מותר, ומסוגל לטעון כדבר הזה בבית המשפט.
כיצד הופכים ביקורת לגיטימית, המובעת בסגנון ראוי (אם כי קשה, כמתחייב מביקורת קשה), ראי במאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות, אשר גם הוא היה לפני מר עדיאל בעת כתיבתו של פסק-הדין, וזאת על פי ההחלטה של ההרכב שהוא היה חלק ממנו, אבל הוא התעלם ממנו – ומה שיצא מההתעלמות – אנחנו רואים כאן, בתלונתי זו.
כתובתו באינטרנט של המאמר –
https://www.quimka.net/a.php?c=quimka&a=5&rc=quimka
וכן תוכלי לאתר אותו ב-GOOGLE לפי שמו.
אני מבקש להקדיש כאן מילה אחת להקשרו של המאמר הזה לענייננו: בתום הדיון בקבוצת הערעורים הנ”ל, ולאור הזמן המועט אשר ניתן לי לטיעוני, ביקשתי רשות ושהות להגיש כמה מאמרים, וההרכב נתן לי רשות להגיש מאמר אחד בלבד, תוך 7 ימים.
אז אפשר לצפות כי אם שופט נותן רשות להגיש מאמר אחד בלבד תוך 7 ימים – שיהיה לו הכבוד לפחות להחלטתו-הוא: שיקרא את המאמר, ויגיד עליו משהו: נכון או לא-נכון, רלוואנטי או לא-רלוואנטי.
אבל שיגיד משהו על דבר אשר הוגש על פי החלטה שהוא היה שותף לה.
שיכבד לפחות את ההחלטות שהוא-עצמו חתום עליהן!
שחקן-חיזוק ב’: כמה נלעג יכול שופט להיות?
במסגרת ההליך בו עסקינן, וכחלק מהטיעון המשפטי בו, הוגש על ידי מחזה-הדוקודרמה (כהגדרתו של כב’ הנשיא בבג”ץ גיורא סנש) בשם מי שיחד את אהרן ברק.
תמצית המחזה: הנאשם, המשנה לנשיא, שלמה לוין, שלח לשר המשפטים את המכתב הזה:
מר מאיר שטרית
שר המשפטים
ירושלים
נכבדי,
הנדון: כב’ הנשיא אהרן ברק – שוחד
ביום 1.1.2001 התקיים הדיון בתיק רע”א 1234/00.
בתיק זה ישבו לדין כב’ הנשיא, אנוכי, וכב’ השופט ת’ אור.
בתיק זה היה מצבו של המבקש, שמעון בן-יעקב, בכי רע, וכל שלושת השופטים, ובמיוחד כב’ הנשיא, לחצו על המבקש לחזור בו מהבקשה, ברומזם כי יחוייב בהוצאות עונשיות לדוגמא אם לא יעשה כן.
והנה, ביום 3.7.2001, החליט כב’ הנשיא להרחיב את ההרכב לשבעה שופטים, וההרכב המורחב הזה, ברוב של חמישה שופטים (כולל כב’ הנשיא עצמו), מול דעת מיעוט של שני שופטים (אנוכי וכב’ השופט ת’ אור), החליט לדון בבקשה כאילו הייתה ערעור שהוגש ברשות, ובעקבות כך קיבל את הערעור, ואף העניק למבקש (המערער) יותר מאשר ביקש, וגם חייב את המשיב בהוצאות עונשיות לדוגמא. הכל הסתיים תוך שבועיים ימים, ופסק הדין ניתן ביום 17.7.2001.
תהיתי מה פשר התפנית המפתיעה שביצע כב’ הנשיא, וכיצד הופכת בקשה בר”ע אשר נידונה לכישלון על הסף בערעור בהרכב כה חריג.
את תהיותי שטחתי בפני כב’ הנשיא, בארבע עיניים, אולם תשובותיו לא הניחו את דעתי, דבר אשר הניע אותי לקיים ברור עצמאי, בטרם אמצא את עצמי חושד בכשרים.
ואכן, הבירור שערכתי העלה את העובדות הבאות:
ביום הדיון הנ”ל (1.1.2001), בשעה 23.09, יצאה שיחה מהטלפון האישי של כב’ הנשיא (02-7654321), בלשכתו, אל הטלפון בביתו של המבקש עצמו (03-8765432). באותה שעה לא היה איש בלשכת הנשיא זולת כב’ הנשיא עצמו. שיחה זו הייתה קצרה מאוד (24 שניות).
באותו לילה, בשעה 02.03 לאחר חצות, יצאה שיחה טלפונית נוספת, הפעם מהטלפון בביתו הפרטי של כב’ הנשיא (02-9876543) אל הטלפון שבביתו של המבקש הנ”ל, אשר מספרו, כאמור, 03-8765432. שיחה זו ארכה כ-37 דקות.
ביום המחרת הגיע שליח אל ביתו של כב’ הנשיא, ובידו מעטפה אשר הכילה חמישה צ’קים וכולם בחתימתו של המבקש הנ”ל, וכולם לפקודתו של אהרן ברק. הצ’קים הנ”ל הוסבו בחתימתו של כב’ הנשיא, והופקדו בחשבונה האישי של רעייתו, חשבון מס’ 98765432-1, בסניף רחביה של הבנק למסחר בע”מ, לפי הפירוט כדלקמן:
צ’ק מס’ 00987654321 ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.2.01
צ’ק מס’ 00987654322 ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.3.01
צ’ק מס’ 00987654323 ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.4.01
צ’ק מס’ 00987654324 ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.5.01
צ’ק מס’ 00987654325 ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.6.01
צ’ק מס’ 00987654326 ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.7.01
והנה, יומים לאחר הפקדתו ופירעונו של הצ’ק האחרון החלה התפנית האמורה: ההחלטה על הרחבתו של ההרכב, וכל השאר.
כמי שאמור לשמור על טוהר המידות וניקיון הכפיים במערכת המשפט אבקשך להביא את עניינו של כב’ הנשיא לפני הוועדה לבחירת שופטים, לפי סע’ 7 (4) לחוק יסוד: השפיטה, וכן להעביר את העניין לטיפולה של המשטרה. איני מדבר על קובלנה משמעתית נגד כב’ הנשיא, שהרי הדבר הזה בגדר המובן-מאליו.
בכבוד רב,
ש’ לוין, שופט
המשנה לנשיא בית המשפט העליון.
ועל כך הוא הואשם בביה”ד המשמעתי לשופטים כי הוא “השתמש במכתבו אל שר המשפטים בלשון בוטה ומשתלחת, ובסגנון לא מאופק ולא מרוסן“.
תסכימי אתי כי במכתב נשוא כתב-הקובלנה אין צל-צילה של בעיית סגנון.
תסכימי אתי כי פירוט העובדות אשר במכתב האמור אין בו פסול וחצי-פסול כל עוד לא נטען והוכח כי הן שקריות (ובכתב-הקובלנה הדבר הזה אפילו לא נטען).
תסכימי אתי כי ניסוח כתב-הקובלנה סביב נקודת ה”סגנון” חסרת-השחר נועד אך-ורק כדי למנוע טענת “אמת דיברתי”.
ובתכלית הקיצור: תסכימי אתי כי כתב-הקובלנה הזה הוא מסמך משפטי נלעג.
ועכשיו קראי את המחזה כולו, והוא נמצא בתיק בית המשפט. אני לא מזמינך לקרוא אותו כדי שתתבשמי מיכולת-הכתיבה שלי, אלא משום שהוא הוגש בתיק כחלק מהטיעון שלי – עוד בשלב הערעור לביה”ד הארצי של הלשכה, וכך הוא היה לנגד עיניו של מר עדיאל.
לאחר הקריאה אין ספק כי תסכימי אתי כי גם ההליך הדמיוני המתואר בו הוא הליך נלעג.
ואין ספק כי תסכימי אתי עוד יותר כי פסק-הדין ה”דמיוני” המתואר בו הוא פסק-דין נלעג.
ומן הדוקודרמה – למציאות:
אכן, קל מאוד לכתוב מחזה, ולבנות בו הליך משפטי נלעג, ופסק-דין נלעג, וגם להגדיר אותם כ”נלעגים”, בלי חשש שמאן-דהוא יתריס כנגדך “באיזה סגנון אדוני מדבר”.
אבל כאשר ההליך ופסק-הדין ה”דמיוניים” מתאימים להליך ופסק-דין אמיתיים – על כרחך אתה אומר כי גם ההליך ופסק-הדין האמיתיים הם נלעגים.
המחזה האמור נכתב בעקבות ההליך בביה”ד קמא, והוגש על ידי בביה”ד הארצי של הלשכה, כנספח י”ז לסיכומי בערעורי בד”א 76/02 (נשוא על”ע 10737/02, שהוא אחד הערעורים אשר נדונו במסגרת ההליך נשוא תלונתי זו (על”ע 4743/02, וערעורים נוספים). בחלק כ”ו, סע’ 2, לאותם הסיכומים אמרתי, בהקשר לאותו המחזה (ההדגשה במקור):
“מטרתו של הנספח הזה להראות עד כמה נלעג היה ההליך בביה”ד קמא”.
ובסע’ 4 – 5, שם הוספתי הסבר על הכרעת-הדין אשר במחזה הזה (גם כאן ההדגשה במקור):
4. הכרעת הדין מועתקת כמעט מילה-במילה (פרט להתאמות המחוייבות מעובדות המקרה הבדיוני) מהכרעת הדין נשוא הערעור דנן.
5. לקרוא ולא להאמין.
במאמר מוסגר אציין כי גם ההליך (במחזה) אשר בסופו ניתן פסק-הדין שבמחזה התאים ברוחו להליך האמיתי, ומוטיבים שונים אכן נלקחו מההליך האמיתי, תוך התאמה מינימלית, אם בכלל. כך, למשל, באינטרמצו הזה, אשר בא להמחיש את הפליפ-פלופ שעשה ביה”ד קמא (בהליך האמיתי) בין עניין ה”סגנון” לבין עניין ה”תוכן”:
ע”ת 2:
לא נפגעתי. זהו סגנונו של שלמה, ואנחנו רגילים אליו.
אב”ד:
אני לא מבין. הוא אומר עליך דברים שהם לא עניין של סגנון. הוא מטיל עליך ממש דופי אישי.
ע”ת 2:
בעיני אדוני זה לא עניין של סגנון, אבל אני מכיר את המשנה שלי, מכיר אותו שנים רבות, ואני יודע למה הוא יכול היה להתכוון, ולמה הוא התכוון בפועל.
אב”ד:
כנראה שאדוני לא ירד לסוף דעתי. כאשר אומרים על אדם שהוא דרש וקיבל שוחד, זה לא סגנון! יש הבדל בין סגנון לבין תוכן. אתה מייחס לזה סגנון. מה זה סגנון? אדם שאומרים עליו שהוא דרש וקיבל שוחד, זה סגנון? אני רוצה להבין את ההבחנה.
ועכשיו רק תגידי כי ההליך ופסק-הדין האמיתיים אינם נלעגים.
בערעורי בעניין זה (על”ע 10737/02 הנ”ל), בחלק ג’, סע’ 12, פיסקה אחרונה, אמרתי (ההדגשה במקור):
“לפיכך חוזר המערער על כל טענתיו אשר בסיכומים לביה”ד הארצי, לרבות הנספחים … כאילו היו חלק בלתי נפרד מהודעת ערעור זו“,
אבל מר עדיאל, כקודמו, ביה”ד הארצי של הלשכה, אישר ללא ניד-עפעף את פסק-הדין הנלעג אשר ניתן ע”י הערכאה קמא.
תסכימי אתי כי שופט אשר מוציא מתחת ידו פסקי-דין נלעגים הוא שופט נלעג.
תסכימי אתי כי שופט אשר מאשר, בערעור, פסקי-דין נלעגים – גם הוא שופט נלעג.
וכיוון שמר עדיאל אישר, בערעור, את פסק-הדין הנלעג הנ”ל, גם הוא שופט נלעג (אלא אם כן זו הייתה “תאונת עבודה” חד-פעמית, אבל מהתלונה העיקרית, כאן, ובעיקר מההעמדה זה-מול-זה את פסק-דינו בפרשת שטוב ואת פסק-דינו בענייני, עולה, כאמור, כי הוא פעם בזדון, וכאשר כך הוא די לנו אפילו בפסק-דין נלעג אחד כדי להגיע למסקנה כי השופט אשר הוציאו מתחת-ידיו הוא אכן שופט נלעג.
שחקן-חיזוק ג’: העדר תרבות חופש-הביטוי בכלל וחופש הטיעון המשפטי בפרט
בסע’ 38 לפסק-הדין אומר מר עדיאל כי, במסגרת הבקשה לפסילת השופט חשין:
“בין היתר, כתב המערער כך: ‘שאר הנסיבות, ואופן ניהולו של כב’ השופט חשין את הדיון באותה רע”פ … מעידים כאלף עדים כי כב’ השופט חשין לא רוצה לשמוע דבר בעניין הנתון בלב ליבה של המחלוקת בערעור זה. לא רוצה לשמוע – כי הוא מצפצף על בני אדם, כהגדרתו הוא. לא רוצה לשמוע – כי הוא כבר נעול על פסק הדין. לא רוצה לשמוע – כי המשחק כבר מכור …’. וכן: ‘על הצביעות ועל חוסר היושר האינטלקטואלי של כב’ השופט חשין באותו המקרה … הגיש הח”מ [המערער] תלונה לשר המשפטים …'”.
וזה בדיוק מה שעליו התרעתי בפרק ב’ למאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות הנ”ל, מתחת לכותרת “על השימוש המניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים“: אכן, אמרתי, אז מה? איפה דן מר עדיאל המלומד בשאלה אם יש בדברים האלה משום פסול-שבהתנהגות?
לא, הוא לא דן בשאלה הזאת, ורק “הדביק” את עובדות-האמת האלה אל המסקנה אותה ביקש – כדרכם של הדמגוגים, להגניב אל תת-התודעה של הקורא.
הנה הדברים אשר כתב מר עדיאל:
“בפסק הדין השני של בית הדין המחוזי (בתיק בד”מ 119/02) מתוארת התנהגותו של המערער במסגרת ערעור פלילי שהתנהל בבית משפט זה בפני מותב שכלל את השופט מ’ חשין. ביום 4.11.01 הגיש המערער בקשה לפסילת השופט חשין. דברי המערער בבקשתו היו ‘בוטים, בלתי מרוסנים, בלתי מאופקים, מכפישים ומחוסרי כבוד לבית המשפט..’ כלשון הוועד המחוזי בקובלנה. בין היתר, כתב המערער כך: ‘שאר הנסיבות, ואופן ניהולו של כב’ השופט חשין את הדיון באותה רע”פ … מעידים כאלף עדים כי כב’ השופט חשין לא רוצה לשמוע דבר בעניין הנתון בלב ליבה של המחלוקת בערעור זה. לא רוצה לשמוע – כי הוא מצפצף על בני אדם, כהגדרתו הוא. לא רוצה לשמוע – כי הוא כבר נעול על פסק הדין. לא רוצה לשמוע – כי המשחק כבר מכור …’. וכן: ‘על הצביעות ועל חוסר היושר האינטלקטואלי של כב’ השופט חשין באותו המקרה … הגיש הח”מ [המערער] תלונה לשר המשפטים …'”.
ואני שואל: איפה, למשל, אומר מר עדיאל כי האמירה:
“שאר הנסיבות, ואופן ניהולו של כב’ השופט חשין את הדיון באותה רע”פ … מעידים כאלף עדים כי כב’ השופט חשין לא רוצה לשמוע דבר בעניין הנתון בלב ליבה של המחלוקת בערעור זה”
היא בגדר דברים “בוטים, בלתי מרוסנים, בלתי מאופקים, מכפישים ומחוסרי כבוד לבית המשפט”?
לא, הוא לא אומר זאת, לא לגבי הדברים האלה, ולא לגבי הדברים האחרים, כי הוא לא יכול לעשות צחוק מעצמו, משום שדברים כאלה נאמרים יום-יום בבקשות לפסילת שופטים, ואיש לא טוען כי דברים כאלה הם “בוטים, בלתי מרוסנים, בלתי מאופקים, מכפישים ומחוסרי כבוד לבית המשפט”.
הוא לא אומר זאת, כי אף קורא בעל אינטליגנציה ממוצעת לא יקבל את זה.
אז הוא מגניב את המסקנה לתת-התודעה של הקורא במקום להגיונו, כי הוא החליט מראש להגיע לתוצאה המסויימת, והמטרה, מן הסתם, מקדשת את כל האמצעים.
הבה נבדוק אחת-לאחת את כל המובאות האלה, אשר מר עדיאל מנסה להחזיר לתודעת הקורא כי הם “בוטים, בלתי מרוסנים, בלתי מאופקים, מכפישים ומחוסרי כבוד לבית המשפט”:
“שאר הנסיבות, ואופן ניהולו של כב’ השופט חשין את הדיון באותה רע”פ … מעידים כאלף עדים כי כב’ השופט חשין לא רוצה לשמוע דבר בעניין הנתון בלב ליבה של המחלוקת בערעור זה”.
אכן, יכול להיות שהם מעידים רק כחמש מאות עדים, כשני עדים, כעד אחד – או שהם בכלל לא מעידים, אבל זו בדיוק הטענה אשר מועמדת להכרעתו של ביהמ”ש, ולא ייתכן שכשרות ה”סגנון” תהיה מושפעת מההחלטה העתידית בטענה הזאת.
הלאה:
“לא רוצה לשמוע – כי הוא מצפצף על בני אדם, כהגדרתו הוא”.
ואני שואל: מה “בוטה” וכו’ בהשוואת התנהגותו-בפועל של אדם לנורמות ההתנהגות להן הוא-עצמו מטיף? ומדוע לאדון חשין, למשל, מותר לומר על אחרים שהם “עושים זאת מהמקפצה”, ולאחרים אסור להגיד דברים כאלה עליו?
הלאה:
“לא רוצה לשמוע – כי הוא כבר נעול על פסק הדין”.
האין זו טענת-הפסלות המצויה ביותר?
והלאה:
“לא רוצה לשמוע – כי המשחק כבר מכור …”.
נו, ומי טבע לראשונה. בהקשר לפסלות שופטים את הביטוי “המשחק מכור” אם לא כבוד הנשיא, אהרן ברק? האם גם סגנונו של אהרן ברק הוא “בוטה, בלתי מרוסן, בלתי מאופק, מכפיש ומחוסר כבוד לבית המשפט”?!
כן, שמעתי הרבה שטויות בחיי, אבל גם המבקרים החריפים של אהרן ברק – ולא חסרים כאלה – אינם טוענים שהוא “בוטה, בלתי מרוסן, בלתי מאופק, מכפיש ומחוסר כבוד לבית המשפט”!
ומה הפסול בכך שבבקשה לפסילת השופט אני מגלה כי –
“על הצביעות ועל חוסר היושר האינטלקטואלי של כב’ השופט חשין באותו המקרה … [הגשתי] תלונה לשר המשפטים …”?
ואם יטען הטוען כי זו התחכמות מצדי להציג את השאלה כך, וכי הכוונה היא לעצם התלונה על הצביעות ועל חוסר היושר האינטלקטואלי של השופט, אותה הגשתי לשר המשפטים – התשובה לכך ניתנה על ידי מר עדיאל עצמו, בפרשת שטוב הנ”ל: “משמדובר בדברים שנכתבו על-ידי המערער בתלונה לשר …, לא ניתן היה, על-פי פסק הדין של בתי הדין המשמעתיים, להרשיע את המערער בגינם”!
ואולי מתכוון מר עדיאל לומר כי מותר להתלונן בפני השר על שופט, אבל לא על צביעות ולא על חוסר יושר אינטלקטואלי? … כן, מי שרוצה לייחס למר עדיאל את הטימטום הזה – שיגיד!
אני עוד לא מייחס לו טימטום כזה, אבל, ליתר בטחון, אתייחס גם לאפשרות שהוא אכן התכוון לכך.
עם כל הכבוד, מי שמטיף לשופטי ביהמ”ש העליון “אל תתעלמו מטענות, אל תצפצפו על בני-אדם!”, אבל כאשר הוא עצמו מתרווח על הכורסה כשופט ביהמ”ש העליון הוא עושה את אותם הדברים נגדם התריע – אין לכך הגדרה אחרת מאשר צביעות.
ועם כל הכבוד – לפי כללי הוועדה לבחירת שופטים אחת התכונות הנשקלות בבחירתם של שופטים היא יושרו האינטלקטואלי של המועמד, אבל הוועדה יכולה לטעות, או שיושרו האינטלקטואלי של השופט “דהה” במשך השנים – והדברים ידועים – ומי שאוסר ביקורת על יושרו האינטלקטואלי של שופט, מחר יאסור ביקורת גם על היעדרן של תכונות אחרות הנדרשות משופטים, לפי כללי הוולב”ש הנ”ל. למשל: איסור ביקורת על כך שלשופט פלוני אין מזג שיפוטי … למשל: איסור לטעון כי למישאל חשין אין מזג שיפוטי … מצחיק! מגוחך! נלעג! אומלל!!!
אבל לא רק שופטים אסור לבקר, אלא גם את הפרקליטות. כך, למשל, מגדיר מר עדיאל כ“לשון בוטה ובלתי מרוסנת” כלפי פרקליטים מפרקליטות המדינה את האמירה כי “המדינה ממשיכה להטעות את כב’ ביהמ”ש” (סע’ 12 לפסה”ד).
ודוק: לא, חס-וחלילה שזו האשמה מופרכת וחסרת-שחר – כי אם כך הוא, גם אני מסכים שיש בה טעם לפגם – אלא, לשיטתו, עצם האמירה על “הטעיית בית המשפט” יש בה משום “לשון בוטה ובלתי מרוסנת”.
ועכשיו, הגב’ שטרסברג-כהן, אני מזמינך לספור כמה פעמים בפסק-הדין מר עדיאל עצמו משתמש כנגדי ממש באותה “לשון בוטה ובלתי מרוסנת”!!!
ולסיכומה של נקודה זו: מר עדיאל עדיין לא הפנים – או שהפנים ושכח – את מינימום ערכי חופש-הביטוי המחייבים שופט בחברה דמוקרטית.
מר עדיאל לא רק שאינו יודע מה פירושו של חופש הביטוי בחברה דמוקרטית, ועוד פחות הוא יודע מה תפקידו של עורך-הדין בחברה כזאת. זה כשלעצמו, כאמור, אולי אינו עילה עצמאית לתלונה לפי חוק הנתל”ש, אבל בוודאי שהוא “שחקן חיזוק” לתלונה גופה.
ושחקני-החיזוק לתלונתי זו הם חזקים במיוחד, כי שופט אשר נתפס בהתנהגות לא-ראויה אפשר “לחנך” על ידי עונש משמעתי, כגון העברה למקום כהונה אחר, אבל שופט אשר גם תפיסותיו מעוותות – אחת דתו להעברתו לחלוטין מכהונתו.
מר עדיאל הוא גרוע בהרבה מהשופטת הילה כהן, ואם עליה הפעלתם את סע’ 7(4) לא בגלל הרשעתה בדין המשמעתי, אלא בגלל ה”איכות” שלה כשופטת, מר עדיאל צריך היה לעבור את ההליך הזה לפניה.
אמרתי “זה גרוע מפשע, זו טיפשות!”
שופטת התעבורה אשר, בשנת 1996, איבדה את עולמה הייתה חלאת-אדם, אבל, ככל הנראה, לא על כך היא שילמה את המחיר אלא על הטיפשות. על כך שהיא אמרה “להדם” כאשר בידי “המערכת” כבר היו הוכחות קשיחות להתנהגותה המושחתת, במקום להגיד “נכון, אז מה!”.
גם השופטת הילה כהן, אשר אמרה-הקשתה על עצמה “אני כל כך טיפשה?“, שילמה את המחיר על הטיפשות, כי אם היא הייתה משאירה בתיקים את הפתקים אשר שימשו לפיברוק הפרוטוקולים, סביר מאוד להניח שאיש לא היה נוגע בשערה משערות ראשה.
מסתבר, איפוא, כי מערכת המשפט בישראל מוכנה, מן הסתם, לחיות עם שופטים מושחתים, ואפילו לגונן עליהם, אבל לא עם שופטים טיפשים.
ומר עדיאל, שהוא, כאמור, מושחת, הוא גם טיפש, כי אם הוא לא היה כזה, הוא לא היה נותן בתוך תקופה כל-כך קצרה שני פסקי-דין סותרים עד-כדי-כך זה-את-זה, כאשר הוא יודע שהכל מתפרסם ברבים.
ואם נשתמש בלשונו של השופט מישאל חשין, בעודו מכהן, נאמר כי הוא, עדיאל, גילה את טיפשותו “מהמקפצה”.
ואם לא די בכך, הוא טיפש גם משום שהוא יכול היה לזכות אותי בנקודה הזאת ו”להכניס” לי כפל-כפליים על סעיפים אחרים, על פי הערעור-על-הקולה של הלשכה, וכך הוא יכול היה לצאת יפה לכל הכיוונים – במקום לצאת מכוער לכל הכיוונים.
מה שמר עדיאל עשה כאן הוא שחיתות (כסגנונך, הגב’ שטרסברג-כהן). סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל, ואת אמון הציבור בבתי המשפט.
והשאלה היא אם “המערכת”, אשר מקדשת כל-כך את מוסד “אמון הציבור”, יכולה להרשות לעצמה שופט שהוא עד-כדי-כך גם מושחת, גם טיפש וגם נלעג.
והוא עוד רואה את עצמו מועמד לקידום לבית המשפט העליון!
חג כשר ושמח לך, לעובדי הנציבות, ולכל משפחותיכם.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
העתק: הוועדה לבחירת שופטים
המלצות היום:
יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?
תלונה לנציבת התלונות על שופטים: על התנהגותו הנבזית של שופט ביהמ”ש העליון (היום בדימוס) יעקב טירקל
תלונה לנציבה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל לא נותנים החלטות
ברוך שפטרנו: מישאל חשין, המישנה-למלך העירום (ג): גאון או אידיוט?
אהרן ברק, אחרי עשר שנים בתפקיד, ושנה לפני הפרישה אולי תתחיל להפנים שאתה נשיא בית המשפט העליון?