המועדון הסגור של בית המשפט העליון

אופן בחירת השופטים לבית המשפט העליון כפי שהתקבע אצלנו הוא פסול. המינויים האלו מתנהלים, let’s face it, בשיטה הידועה של “חבר מביא חבר”. לפעמים חברה; לפעמים מתפשרים במסגרת דיל, אבל העיקר הוא שנציגי השופטים (שמצביעים כאיש אחד, כאילו אין להם דעה משלהם) מהווים כיום בלוק בוועדה לבחירת שופטים, ולמעשה מכתיבים את המינויים למוסד שלהם. זה הביא את שרת המשפטים ציפי לבני לנקוט בצעד שגם הוא פסול: לעכב את התכנסות הוועדה ולגרום לכך שבית המשפט עובד בתקן חסר.

נכתב על ידי נעמה כרמי   [13/11/2005]

האג’נדה של פרופ’ רות גביזון לא מוצאת חן בעיני אהרן ברק. הוא לפחות אומר זאת עכשיו בהאי לישנא. לא רק שהיא פסולה כי היא “מועמדת שיש לה אג’נדה”, כאילו לו אין כזאת. מעתה אמרו: האג’נדה שלה פסולה משום שהיא איננה האג’נדה שלי. זאת הסיבה לכך שלמרות שאיש לא יחלוק על כישוריה של גביזון (גילוי נאות: אני מכירה אותה, וגם עם ברק נפגשתי), היא פסולה בעיניו מלהצטרף לבית המשפט שהוא מבקש לעצב בצלמו ובדמותו. המועמדים הנכונים צריכים, לדבריו, “להתפתח עם התפקיד”, כלומר, להתחנך ולעבור את הסוציאליזציה הנכונה. ע”י ברק כמובן.

מה רבים הכיסופים

אפשר להיות בעד או נגד דעותיה של גביזון על תפקיד בית המשפט ועד כמה הוא צריך להיות אקטיביסטי, וגם בעד או נגד דעותיה האחרות. אבל קשה להבין מה רע בכך שבית המשפט העליון יהיה פחות מונוליטי ויבטא עמדות שונות. פלורליזם כזה רק מפרה את השיח, כפי שכבר למדנו מזמן מג’ון סטיוארט מיל. מה גם שבקרוב יאבד בית המשפט את הברק שלו, תרתי משמע, עם פרישתו הקרבה ובאה של ברק (ושל חשין). האם לברק יש אינטרס סמוי, אולי סמוי אפילו מעיניו בהיותו לא-מודע, שבית המשפט שהוא משאיר אחריו יהיה בינוני? אם כך יהיה, עלולה מורשת ברק להיות קטלנית לחברה הישראלית משתי סיבות משלימות. קודם הוא הרחיב את זכות העמידה והשפיטות לפתחו של שער שהכל נכנס בו. עכשיו הוא מותיר אחריו בית משפט שאין בו איש ברמתו שיכול להתמודד עם התסבוכת הזאת. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא מועמדים בלי אג’נדה לגבי האג’נדה שהכתיב ברק.

ללא קשר לשאלה האם מינוי זה או אחר הוא ראוי, אופן בחירת השופטים לבית המשפט העליון כפי שהתקבע אצלנו הוא פסול. המינויים האלו מתנהלים, let’s face it, בשיטה הידועה של “חבר מביא חבר”. לפעמים חברה; לפעמים מתפשרים במסגרת דיל, אבל העיקר הוא שנציגי השופטים (שמצביעים כאיש אחד, כאילו אין להם דעה משלהם) מהווים כיום בלוק בוועדה לבחירת שופטים, ולמעשה מכתיבים את המינויים למוסד שלהם. זה הביא את שרת המשפטים ציפי לבני לנקוט בצעד שגם הוא פסול: לעכב את התכנסות הוועדה ולגרום לכך שבית המשפט עובד בתקן חסר.

חבר מביא חבר

השיטה הישראלית נחשבת לעדיפה על שיטות אחרות, שבהן הדרג הפוליטי ממנה או בוחר באופן זה או אחר את השופטים. אבל היא הגיעה לשיא של חוסר-סבירות שבו השופטים קובעים מי יתקבל למועדון, מי יחבור אליהם ומי יחליף אותם. בשום גוף ציבורי הדברים לא מתנהלים כך שהחברים הנוכחיים מחליטים מי יכול להצטרף אליהם או מי יירש את מקומם. למעשה, לו היתה מגיעה לבית-המשפט העליון עתירה נגד התנהלות כזאת של גוף ציבורי, ובמיוחד נגד התופעה ששלושת נציגי בית-המשפט העליון בוועדה עושים קרטל ולא מצביעים על-פי צו מצפונם, הוא היה פוסל זאת על המקום.

אה, אבל רק אם זה קורה אצל אחרים.

לפרסום המקורי: http://www.notes.co.il/carmi/5273.asp

מקור המאמר: www.Articles.co.il – מאמרים לשימוש חופשי

המלצת היום: אהרן ברק: ילד-טוב פולני, אין לו אג’נדה