המועמדים

במבחן הקטן הזה, שאפשר להיתקל בו באינטרנט בשפות שונות, מתבקש הקורא לבחור אחד מבין שלושה מועמדים בבחירות מדומות.

מועמד 1: מספר פעמים נתגלו קשריו עם אילי הון אפור ופושעים לשעבר. סובל מבעיות בריאות. היו לו שתי מאהבות. מעשן כבד. שותה 8-10 מרטיני מדי יום.

מועמד 2: פעמיים פוטר מעבודה. רגיל לישון עד שעות הצהרים. בזמן הלימודים השתמש בסמים. מדי ערב שותה בקבוק קוניאק.

מועמד 3: בצבא זכה בעיטורים בשל אומץ וגבורה. צמחוני. צייר חובב. אינו מעשן. בעניין אלכוהול – מדי פעם שותה רק בירה. מעולם לא נחשד בקשרים מפוקפקים עם מאפיה, עבריינים, הלבנת כספים או פעולות בלתי חוקיות אחרות. מנהל אורח חיים צנוע.

האם פסלתם את שני המועמדים הראשונים ובחרתם בשלישי? ובכן: הראשון היה פרנקלין דלנו רוזוולט, השני היה וינסטון צ’רצ’יל, השלישי – אדולף היטלר…

לא מצחיק. בעצם, מה אנחנו יודעים על המועמדים בבחירות? אפילו אם אלה אנשים, שבעבר כבר מילאו תפקידים בכירים, מרבית המידע שהגיע אלינו, עבר פריזמות ומסננות של יחצנים. הפוליטיקאי, שרוצה להיבחר על ידנו, צריך לעמוד לבחירה כשהוא מציג את עצמו חשוף לשאלות ולביקורת, ללא סלוגנים וג’ינגלים.

היחצנות הפוליטית, היעוץ והדברור שמקבלים הפוליטיקאים ממקצועני שיווק, הם עיסוק אנטי-דמוקרטי, שמטרתו לרמות את הבוחרים על ידי הפצת אופיום להמונים. בחברה הדמוקרטית העיסוק הזה חייב להיאסר באותה חומרה שבה נאסר העיסוק בסחר סמים. אנשי פרסום יכולים להתפרנס בכבוד ממוצרי צריכה, אנחנו לא זקוקים להם כמתווכים בינינו לבין הדמוקרטיה.

 

האישים והדרכים

בעידן של בחירת ראש הממשלה בבחירות ישירות, קונן מאיר עוזיאל על הצורך לבחור בשם של בן אדם מסוים. רוב העם באותה התקופה דווקא ציפה, שהבחירה הישירה תהיה מזור פלא להצלת הדמוקרטיה הישראלית מפני “סחטנות המפלגות הקטנות”.

יש יותר מדרך אחת לממש דמוקרטיה. בחירה אישית של ראש המדינה היא אחת מהן ובכל שיטת בחירה ישנו ראש מפלגה ורשימת מועמדים בעלי שם, פרצוף וביוגראפיה. השאלה היא האם אנחנו, בראייה האישית שלנו, בוחרים אישים או בוחרים דרך ורק מפקידים שליחות למימושה בידי אנשים מסוימים.

ישנם המצביעים על ההתפוררות האידיאולוגיות בימים אלה, כעין התחלה של התארגנות מחדש של הכוחות הפוליטיים במדינה. אילו רק בזה היה מדובר, אפשר היה לא לדאוג יותר מדי, ברם לא האידיאולוגיות מתפוררות אלא הכוחות המייצגים אותן.

“ההתארגנות מחדש” מסמלת בחירה ברשימות אנשים, הנמצאים שם בעיקר בזכות שמם המפורסם ותוארם המצלצל. אפשר לומר שבבחירות האלה, רבים מן הנבחרים יגיעו לכנסת ולממשלה בתהליך הדומה לתהליך בחירת מועמדים ל- Talk-show.

אדם, שנבחר לתפקיד שררה לא לשם שליחות אידיאולוגית אלא בזכות שמו המפורסם, בדומה למותג מסחרי, יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הרי מי שנבחר הוא זהותו האישית, כשם שנפוליאון בונפרטה הוכתר לקיסר צרפת בהצבעה. המערכת הפוליטית פונה יותר ויותר לשיטת הפסאודו-דמוקרטיה המותגית עקב הקלות בה ניתן לגייס את קולות הבוחרים בשיטה הזו.

ככל שמידלדלים הכלים התבוניים והאידיאולוגיים באמתחתה של המפלגה, כך תופח ומתעצם דיוקנו של המנהיג הדגול המנחיל את מורשתו על מאמיניו. לא האידיאולוגיות מתפוררות אלא הצידוק לעצם קיומם של ההליכים הדמוקרטיים מתמוסס בתוך ההצגה הכמו-דמוקרטית.

 

פרדוקס הדמוקרטיה

אין הדמוקרטיה יכולה להתקיים אלא מכוח הרצון של העם. לכאורה ניתן להביא לעם את הכללים הדמוקרטיים על ידי התפתחות איטית או בעקבות מיגור כוחני של הרודנות או אפילו על ידי התערבות חיצונית, אבל אי-אפשר להכריח כל פרט בחברה להשתמש בהם. הניסיון לממש את הרעיון הנשגב של החרות נתקל בפרדוקס הדמוקרטיה: מרבית האזרחים אינם רוצים בה, לכן תמיד מובטח רוב לביטולה.

לכאורה, הדמוקרטיה אינה רשאית לבטל את עצמה, הרוב בכנסת אינו רשאי לבטל בחירות ולהכריז על מינוי שליט יחיד בחסד עליון לכל ימי חייו עם זכות הורשה. מאידך, הדמוקרטיה היא עסק מסובך, שתובע מאחרון האזרחים שליטה בכלים אינטלקטואליים של השגת מידע, גיבוש דעה ולקיחת אחריות על גורל האומה באמצעות הפתק בקלפי.

לעומת זאת, הרודנות פוטרת את האזרח מן המעמסה הזו. הדמוקרטיה מכבידה על אנשים את הכורח ללמוד, לזכור, לחשוב, לדון בסוגיות קשות, להבין את הדעות המנוגדות, לשלוט בכלים אינטלקטואליים של חתירה לאמת… במקום לכרוע תחת כל העומס הזה, ניתן לבחור ‘אבא’ שיודע מה צריך לעשות ומה הדרך הנכונה, לאהוב אותו, להפקיד בידיו את הגורל ולשלם את המחיר שהוא יחליט לגבות.

התרגלנו לראות אחוזי הצבעה נמוכים ודיון ציבורי שטחי המתמקד בעיקר בשאלה העקרה מי הם “מפלגת הטובים” ומי הם “הרעים”. כך למעשה מובטח רוב שאינו רוצה דמוקרטיה והוא מבטל אותה הלכה למעשה, תוך שמירה על החזות הדמוקרטית הנוצצת של השלטון.

אין צורך בביטול הבחירות, הפיקוח של “דמוס” על נבחריו בלאו הכי כל כך רופף, דבקותו בסיסמאות שטחיות כל כך חזקה ואמונתו במפלגות מותגיות כל כך גבוהה, שבכל מקרה מרבית הנבחרים ישתייכו או לאליטות השולטות או לסגל משרתיהן.

 

הדבר החשוב בדמוקרטיה

הציבור המצביע אינו יודע מראש האם החלטת הרוב בקלפי תהיה טובה או לא טובה למדינה בעתיד, הוא אינו קובע מהו הצדק. לרוב יש סמכות לקבל החלטות, כולל הזכות לטעות – ורק הרוב מחזיק בזכות הזאת.

בדמוקרטיה אוטופית, הבחירות בשום אופן אינן תחילת הדמוקרטיה ולא שיא הדמוקרטיה, אלא האמצעי הטכני הקובע שלטון לארבע שנים הבאות.

הדבר החשוב בדמוקרטיה הוא יכולת האזרח מן השורה לקבל מידע רב ככל הנדרש על מנת להזין את מערכת החשיבה שלו לקראת גיבוש ההחלטה במי לתמוך ומה לדרוש. כאשר בעלי אינטרסים שולטים בערוצי המידע והאזרח אינו עושה מאמץ מיוחד להגיע למידע בערוצים עוקפים – כל הטקסים הדמוקרטיים הם חוכא ואיטלולא.

 

דעתו של הרוב ניתנת לשליטה

הדרך היחידה המוכרת בדמוקרטיה לקביעת החלטה היא ההצבעה בקלפי. סקרי דעת קהל פוגעים בתהליך הבחירה התקין. אין פיקוח על הסקרים ואין כל קושי לפרסם תוצאות מוטות לטובת מפלגה מסוימת כדי לגרות את תחושות העדר של הבוחרים.

הרגלי הצריכה של הציבור תלויים יותר ויותר בכלי התקשורת והפרסומות, והציבור מתרגל להגיע לכל ההחלטות בחיים על פי מה שהרוב אוכל, לובש או מצביע. הצלחה בסקרים מקבעת בתודעה, שישנה בציבור לגיטימציה רחבה לאותה המפלגה. התנהגות עדרית פועלת באופן דו סטרי: הציבור נוטה אחר הפרסומות, מתוך תחושת בטן, שכך עושים כולם, והתוצאה היא, שכך עושים כולם.

לכן מי ששולט בסקרים, יכול להשפיע על תוצאות הבחירות. בכוחו להזניק מפלגה מ-5 מנדטים שהייתה מקבלת ללא הסקרים המחמיאים, ל-40, וגם ההפך. יתר על כן: הסוקרים מבצעים “פילוח שוק” כדי לספק לכל “פלח” את מה שהוא מצפה לשמוע על מנת להשתכנע. בעצם הם מספקים כלי עבודה לאנשי מקצוע, שאומנותם היא השליטה בהמון.

אך נניח אפילו שבוצע סקר אמיתי תחת פיקוח הוגן בקרב מדגם גדול ומייצג. נניח שהסקר גילה כי מפלגה מסוימת תקבל 90% מקולות הבוחרים – אין לנו מה לעשות עם הנתון הזה. הוא מזיק לנו, כי אנחנו עלולים להיסחף בתחושה “90% מהמדינה אינם טועים” ולעשות מעשה, שאחר כך נצטער עליו, כאשר יסתבר, שהם בכל זאת טעו.

 

זווית ראייה

הפסימי רואה מנהרה אפלה, האופטימי רואה מנהרה אפלה ואור בקצה, המציאותי רואה מנהרה אפלה ואורות רכבת דוהרת ורק הנהג רואה שלושה ליצנים, שהתיישבו על הפסים…

חברה, שבה המשטרה לא עוצרת אזרח בגלל דעותיו, היא חברה, שבה האזרח מוכרח להיות צנזור של עצמו, יעיל יותר מהמשטרה. חופש הדעה, יותר משהוא מטרה נעלה בפני עצמה, הוא הכלי, שבעזרתו החברה הדמוקרטית יכולה לנהל את עצמה טוב יותר, אך יכולה גם להרוס את עצמה.

כשאזרחים אינם מבססים את השימוש בכלי הזה על תהליכים שכלתניים מסודרים, הם אמנם ידעו את חדוות ההשתעשעות החופשית בהערכות אופטימיות ופסימיות, אבל הרכבת, שאף אחד מהם לא לקח בחשבון, תדרוס את בעלי כל הדעות, בלי הבחנה.

 

טבחית – לשלטון

 בלבם של הפילוסופים מאפלטון עד רוסו הייתה התנגדות רבה לכוח שלטון אבסולוטי בידי אדם יחיד, אך גם הרעיון להעביר את ניהול החברה לידי חוטבי עצים ושואבי מים לא קרץ להם. הפתרון המוצע שלהם היה להעביר את ניהול המדינה לידי אליטה אינטלקטואלית של פילוסופים.

הניסיון המעשי עם האליטות האלה אינו מעודד; “פילוסופים” רבים מדי נכנעים מרצון להשפעה מהפנטת של רודנים כוחניים. הרברט וֵלס וליון פויכטוונגר הוקסמו מסטלין וגדודים של סופרים ופרופסורים לפילוסופיה נכנעו לקסמם של מאו צה דונג, ארנסטו צ’ה גוורה ויאסר ערפאת.

לכאורה, “הדמוקרטיות העממיות” למיניהן חרתו על דגלן את ההפך: “אצלנו כל טבחית תוכל לנהל את המדינה”, אמר לנין, וכך היה. קבוצה מצומצמת מקרב חוטבי העצים, שואבי המים וטבחיות הרכיבו את האוליגרכיה החדשה, מעמדם של כל השאר הדרדר לשפל חדש.

האוליגרכים החדשים לא עברו תהליך פיתוח אישיות לדרגת הפילוסופים הראויים לנהל את המדינה. לרוב, הם הצדיקו את האמרה: “עבד אינו חולם על חרות אלא על עבדים משלו”.

לא חברי האליטה האינטלקטואלית ולא הדמוקרטים העממיים מסוגלים לקיים את הדמוקרטיה ולנהל את המדינה ביעילות.

הראשונים אינם יכולים בגלל עצם היותם קבוצת אליטה. אמנם כל אחד מהם בנפרד יכול להיות איש אשכולות משכמו ומעלה, אך ביחד, ככל קבוצת אליטה אחרת, הם דואגים בראש וראשונה לאינטרסים אישיים צרים, גם כשהם מקיימים חזות של דאגה לאינטרסים של הכלל.

האחרונים אינם יכולים, הן בגלל אי-שליטה בכלים האינטלקטואליים הדרושים להבנת תהליכים חברתיים, מדיניים וכלכליים ולעיבוד פתרונות טובים והן בגלל הקלות בה הם גולשים לעבר קרייריזם ושחיתות.

ישנה שיטה, שטרם נוסתה בשום מקום ואי-אפשר לנסות אותה על ידי מהפך או חקיקה. בשיטה זו, כל חוטב עצים וטבחית ידעו להשתמש בכלים האינטלקטואלים ולגלות אקטיביזם חברתי, כנדרש מהאזרח המתפקד בדמוקרטיה. השאיפה הזו, למרות אופייה האוטופי המובהק, היא כנראה ההגדרה והמהות של הרעיון הדמוקרטי.

 

לא בקריירה מדובר

חשוב להפריד לחלוטין את הרעיון הדמוקרטי מהאפשרות, שאדם מפשוטי העם יעשה קריירה. ההיסטוריה ידעה מספר מקרים, כאשר עבדים היו למלכים. הרחבת מעגל האנשים שלהם ניתנת האפשרות להגיע לראש הפירמידה, עדיין אינה מבטיחה מעבר למשטר דמוקרטי. בדמוקרטיה, גם מי שלא מטפס לראש הפירמידה הפוליטית, שותף לתהליך קבלת ההחלטות, יודע לשאול שאלות ולדרוש תשובות ואינו מאפשר לפוליטיקאים לרמות את עצמו, גם אם הוא עגלון או כובסת.

אם האנושות רוצה אי-פעם לצאת ממעגל האלימות, הנחשלות והסבל, היא תצטרך להביא את עצמה למימוש המלא של הרעיון הדמוקרטי, גם אם מימוש החברה הזו רחוק מאיתנו מרחק של דורות.

 

מתוקה השחייה בזרם

בזמננו התואר “קיצוני” משמש להפחדה של האזרח התמים: אם לא תאכל דייסה, יבוא הקיצוני ויאכל אותך..! האדם החושב תמיד מהווה מקור סכנה עבור האוליגרכיה השלטת וצבא תומכיה. הדרך היחידה, שבה הם יכולים להילחם בו  היא פסילתו האישית.

בשפה המקובלת, “קיצוני” הוא זה, שדעותיו רחוקות ממה שהאוליגרכיה השלטת קבעה כתחום המותר לתנודות החשיבה. האוליגרכיה מלמדת, שאלה האנשים המסוכנים לדמוקרטיה, זאת כדי שכל היתר לא יקשיבו להם ויזהרו בעצמם מהחריגות האסורות.

על פי ההיגיון הפשוט, ההגדרה “קיצוני” מתאימה יותר למי שמשתמש באלימות להשגת מטרותיו או תומך בגורמים אלימים. בחברה המודרנית אלה מעטים, אם בכלל. באירופה היו בעבר קבוצות מרקסיסטיות קיצוניות שניסו להביא לשינויים על ידי טרור. אירופה חיסלה את הקבוצות האלה והדמוקרטיה לא נפגעה, בוודאי לא בטווח הארוך.

החברה הדמוקרטית מסוגלת לעכל גם דעות חריגות, אבל במשמעות שהחברה הישראלית יוצקת במלה הזו, ההפך מ”קיצוני” אינו “מתון” אלא “קונפורמיסט”, כלומר זה, שמסכים עם הדעה, שהוגדרה עבורו כדעת “הרוב”.

האנשים האלה, השקועים בזעיר-בורגנות, עצלים במחשבתם ומפוחדים בנפשם, שוחים עם הזרם, נכנעים בקלות וברצון לכל שטיפת מוח, מיתוס, סיסמה והשמצה – הם הסכנה הגדולה לדמוקרטיה, הם אמות הסיפים של כל שלטון מושחת ושרירותי.

אלכסנדר סולז’ניצין מספר ב”ארכיפלג גולג” את קורותיו של דיון פוליטי באחד ממפעליה הגדולים של פטרבורג. היה זה בתקופה שברוסיה המהפכנית עדיין התקיימו מספר מפלגות סוציאליסטיות בעלות גוון שונה.

בפני הפועלים הופיעו שניים. הראשון ניסה לשכנע את הפועלים, שמעתה יש להם זכויות ועליהם להגן על הזכויות האלה. השני היה מן הפלג הבולשביקי. הוא תבע מהפועלים משמעת ברזל ונאמנות. הפועלים הריעו לנואם השני. “אנחנו בעצמנו אשמים בכל מה שקרה לאחר מכן”, מסכם סולז’ניצין.

 

אין חלופה לדמוקרטיה

הפרצוף העקום של מה שמכונה היום בישראל “דמוקרטיה” מביא כמה אנשים לתחושת ייאוש, שמא דמוקרטיה איננה רעיון טוב. זו טעות חמורה. החלופה הידועה היחידה לדמוקרטיה היא רודנות וכל דמוקרטיה גרועה עדיפה על רודנות הכי טובה. לא כדאי לאף אחד לבדוק על בשרו את נכונות התזה הזו.

הכיעור, השחיתות, האטימות, ההחלטות השרירותיות, אובדן הערכים, שיכתוב ההיסטוריה, ההטיות בתקשורת, פוליטיזציה של מערכת החוק, צבא וזרועות הביטחון, הטבעת הסיסמאות, ההשמצות, השנאה והאלימות אינם תוצאה של “עודף” דמוקרטיה אלא של חסרונה. כל אלה הם מאפיינים מובהקים של משטר רודני.

 

נקודת זכות לרודנות (בנימה אישית)

בשעת חשיכה יצאה הרכבת מעיר גבול קטנה ונסעה כל הלילה לאורך צ’כוסלובקיה לעיר ברטיסלאבה הקרובה לגבול האוסטרי. ביציאתה מתחנת הגבול הסובייטית, חצתה הרכבת במשך זמן רב שורות של גדרות תיל בזו אחר זו. הסתכלתי על הגבול האימתני הזה ואמרתי ספונטאנית, שאותו אני חוצה רק פעם אחת בחיים ורק בכיוון אחד.

השירים לכבוד לנין, הצעדה בסך עם דגל אדום, לימודי החובה של הדיאלקטיקה המרקסיסטית, קריאת ספרים חתרניים בכריכה אטומה, פחד ממלשינים, שנות סירוב העלייה, בריחה מהגיוס לצבא תוך שיטוט באזורים, ששנים לאחר מכן, לאחר פרוק השלטון המרכזי, הוצתו באש המלחמות האתניות – כל אלה נשארו מאחורי הגדרות. אוסטריה קיבלה אותנו עם חורף אירופי מרוכך ונרות חנוכה על השולחן במחנה המעבר.

בערב, עמדנו, קבוצת צעירים מתושבי העראי של המקום, בחצר ותוך כדי השיחה הקולחת בנושאים, שהעסיקו אותנו אז יותר מכל, עלתה בראשי איזו אמירה של סולז’ניצין, שהתאימה לאיזה טיעון. מתוך ההרגל המושרש הנמכתי את קולי בהזכירי את השם האסור ואחד הנוכחים עשה לי “ששששש” היתולי.

אולי רק באותו הרגע באמת הכתה בי ההבנה. אני רק זוכר איך הרמתי את ראשי, מילאתי אוויר בריאותיי וצרחתי אל החלונות הדלוקים והגג וכל מה שמעליהם: “אני קראתי את סולז’ניצין!”

נקודת זכות אחת יש לרודנות, זהו הטעם המתוק של הבסתה.

 

מאמר קשור: סיסמאות קצרות וברורות

 

אתר המחבר: Agoraphilia