כנראה שלאה-אסתר, ומינדי הקטנה ימשיכו עוד מספר שנים לצחצח את נעליהן היפות בכל יום שישי, לפני כניסת השבת – נעליים אותן ילבשו ביום בו המשיח יבוא.

אמנם, כבר כיום, בגילן הצעיר, הן לא ממש חושבות שהוא יבוא, והן יודעות שהוא לבטח גם לא יצלצל… אבל הן ילדות טובות ואלוהים אוהב ילדות טובות…

ובכל מקרה כדאי להן להלך בצד הבטוח ולצבור מצוות לקראת יום הדין.

למעשה, כמעט כל חובש כיפה עמו שוחחתי לא ממש מאמין שהמשיח יבוא, וגם אם יבוא אז לא במהרה יבוא, ובתרגום ישיר: לא בקדנציית חיים זו.

ובכל זאת – אין הדבר מפריע לרבים לשמור מצוות, לנשק מזוזות ולקיים את חוקי הדת, איש איש באמונתו וזאת כאמור למרות שהמשיח הוא אשליה בתהליך התנפצות מתמדת.

ועוד אוסיף כי הוברר לי כי ליהדות פנים רבות, והיעדר אמונה בביאת המשיח, או בכל דבר אחר שלא גוררת בעקבותיה שלילת האלוהות ולא מבטלת קיום מעשי של מצוות – אינה בגדר עבירה, והיא אמונה מותרת.

והנה, בא פרופ’ צבי זוהר (יהודי מאמין) ומצליח לנפץ עוד אשליה ולעורר סערה בקרב הציבור היהודי דתי-לאומי עם מאמרו המהפכני אשר נותן הכשר לדתיים לקיים יחסי מין לפני הנישואין.

בעזרת חשיפת מקורות הלכתיים המתירים את קיום היחסים עם האישה שלא במסגרת נישואין לה, עושה פרופ’ זוהר מעשה אמיץ במיוחד ומגלה לציבור היהודי והדתי את מה שהסתירו ממנו הרבנים שנים רבות מתוך חוסר אמון בשכלו, ביושרו ובמוסריותו של היהודי המאמין, ומתוך רצון לשלוט בו.

את פרופ’ זוהר מעניינת האמת והיא חשובה לו יותר מ”שליטה” בדור הצעיר וביצרו המיני. האמת כל כך חשובה לו עד כי הוא מערער על הקיים ללא מורא ומבטל מסורת רבת שנים של איומים והפחדות בנוסח: “אסור” ו”טומאה” ו”חטא” ו”פריצות” – המשמשים כלים לגיטימיים בידי מנהיגי הדור לשימור המוסד הקדוש: “המשפחה”.

זו לא הפעם הראשונה ביהדות שהמנהיגים נוהגים כך בציבור ומוליכים אותו שולל מתוך חוסר אמון בשיקול דעתו המוסרי ומתוך רצון מכוון לנווט את דרכו בדרך הנראית להנהגה המבוגרת כנכונה.

ייתכן שכך צריך לעשות… לא אמרתי ש”לא”.

… אך גם אינני אומרת ש”כן”.

גם הרמב”ם, (גדול הפוסקים), כתב את “משנה תורה” (הי”ד החזקה) במטרה שארבעה-עשר כרכים אלה ישמשו לעמך ישראל, בהם גם הדיוטות וכאלה שאינם מסוגלים לרדת לעומקם של נושאים העומדים ברומו של עולם, ספר חוקים והנחיות של עשה ואל תעשה, בעוד שאת רעיונותיו ודעותיו האמיתיים על האמונה ועל אלוהיו – הוא כתב בספרו: “מורה הנבוכים” – ספר שמלכתחילה לא היה אמור להיות נחלת עם הארץ מטעמים ברורים וגלויים.

אכן, גם הרמב”ם העדיף לתת להמונים את מה שעל פי דעתו ושיטתו הם היו מסוגלים לעכל, בכלים הפשוטים שבידיהם ובהתאמה למגבלותיהם.

רב הכבוד אשר אותו אני רוכשת ל”נשר הגדול” (הרמב”ם), לדעותיו ולפועלו, ולכן אינני שוללת את נכונות החלטתו: הוא הבין כי יש לחנוך לנער לפי דרכו, והעדיף לדאוג לציפור אחת ביד…

אבל, מאז ימי הרמב”ם, עברו מעל 800 שנים ונשאלת השאלה האם עדיין לגיטימי להעלים כיום מהדור הצעיר מידע חיוני של יחסים שבינו לבינה, והאם מוצדק כי על אף הקדמה, ההשכלה, הנאורות והשוויון (היחסי) עדיין ישלטו המנהיגים הרוחניים בעם באמצעות הפחדות, איומים, אמונות תפלות ושאר מוטיבים הלקוחים מעולמם של עובדי האלילים?

האם נכון הוא מבחינת היהדות כי בחורה דתייה אשר אינה “שומרת נגיעה” תחוש בנוכחות אלוהים המביט בה בעין נוזפת, וכמוה ציבור דתי שלם יתמודד עם גזירות שקשה לו לעמוד בהן – ולכן יסחב על גבו רגשות אשם הנלווים ל”חטא” בנגיעה אסורה?

ממה בעצם חוששים הרבנים ומנהיגי הציבור הדתי?

שיפרצו חומות המוסר?

שהפריצות תגבר?

שבנות ישראל התמימות ינוצלו?

שמוסד המשפחה יתמוטט?

שמסורת בת שלושת אלפים שנה תמחק?

אני סבורה כי ההחלטה לקיים או לא לקיים יחסים מיניים אינה צריכה להיות תוצר של פחד מעונש של שמיים, או מאיבוד “הכבוד”… אלא היא צריכה להיות תוצר של שיקול אמת מוסרית  – אמת שהיא נחלתו של כל אחד ואחת.

ההחלטה לקיים או לא לקיים יחסי מין צריכה לבוא כנדבך נוסף לתהליך בניית האישיות המוסרית והיא יכולה להיות תהליך נטול חשש מ”פנקסאות” שמנהל אלוהים איתנו, בני האנוש.

זוהי החלטה שהיא תוצר של מו”מ פנימי של כל אחד ואחת עם האמת שלו, תוצר של ערכים נרכשים.

עבורי, היהדות היא קובץ של ציווים מוסריים ומצפוניים המתווים את דרכי ומשייכים אותי לעם וללאום.

את זאת למדתי מאמי אשר מגיל צעיר חינכה אותי בחכמתה הרבה לגבש אלוהים מוסרי פנימי תחת לחיות בפחד ובמורא מכעסו ומעונשיו.

כשאבי, ארנסט רבינוביץ’ ז”ל נהרג על הגנת אדמת המולדת והייתי אך ילדה קטנה, לא היה זה תוצר רצונו של אלוהים להענישני על מריבה עם השכן, או משום שהחליט להעמידני במבחן. אלוהים בכלל לא עשה זאת ולא הוא האחראי על מותו של אבא.

זה אנו בני האדם האחראים על מעשינו ואנו אלה הנותנים את הדין למעשינו.

ועוד ייאמר, כי לימדוני חכמים שאין בגישה זו של תפישת האלוהות כמי שלא מתערב בחיינו פרט לפרט, יום יום ושעה שעה, משום קטנות אמונה או סתירה לערכי היהדות המסורתית, ולפי הצורך [אולי במאמר אחר] אביא אסמכתאות.

לידיעה: אלוהים אינו חש, אינו רואה, אינו שומע, אינו רעב ואינו עייף… הוא לא כועס ולא מעניש, לא מחליט ולא רוצה… והוא בטח שאינו מנהל איתנו בני האנוש חשבונות – כך סבר הרמב”ם בזמנו, וכך ראוי כי יובן ויונהג גם כיום.              

לאתר הכותבת