בעוד כעשרים שנים מהיום, הרוב במדינה יהיה רוב יהודי. כך על פי מסקנותיו של ד”ר אברהם בן-עזרא במאמרו: “עתיד ורוד לדתיים“, שהתפרסם בעיתון “הצופה” (6 למרץ 2006).

לצורך כתיבת מאמר זה יצאתי מנקודת הנחה שהניתוח הדמוגראפי הוא נכון (הגם שאני אכן מקבלת את ניתוחו ואת מסקנותיו לעתיד). אולם, באשר לגוון הורוד של המסקנות… אני נוטה יותר לעבר האפור… ואולי אף לאפור הכהה… האפלולי-מה.

מבחינה זו – העתיד עלול להיות במובנים מסוימים חזרה אחורה לזמנים ארכאיים, במיוחד עבורי, בהיותי – אישה.

המבקשים ללמוד את פרטי הניתוח יכולים לעשות זאת כאן. אבהיר בשנית, כי אין בכוונתי להתפלמס עם הדרך והשיטה המתמטית, אלא להציע תחילת דיון חברתי וחשיבה קולקטיבית סביב נכונות המסקנות, קרי, תוצאות המהפך הדמוגראפי שיחול בארץ ישראל (הדמוקראטית) בעוד כעשרים שנים.

שני נושאים מטרידים אותי בנוגע לרוב היהודי העתידי:

1. השורש: י.ח.ס:

היחסיות המספרית בין היהודים הדתיים לבין היהודים החילונים, וכן היחסים שיהיו בין שתי קבוצות אלה (מבלי להתייחס ליחסים היחסיים בין תתי-הקבוצות, הפלגים, הזרמים, החצרות וכו’ המאפיינים את שתי הקבוצות הגדולות).

2. עיני המתבונן:

העיניים דרכן אתבונן בנתונים הדמוגראפיים הן עיני אישה חילונית, אֵם חד-הורית לבנים מתבגרים (שלושה), מפרנסת יחידה, (עצמאית, בלתי-תלויה ובלתי נסמכת).

אבהיר:

יש להבין כי הרוב היהודי-חרדי המובטח לנו כאן בארצנו היפה, יהיה גם רוב ביחס לריבוי הטבעי של האוכלוסייה הערבית. אין ספק כי מבחינה זו אשמח להיות אז סבתא לנכדים (כן ירבו) אשר ימשיכו את קיומנו היהודי על אדמתנו בארץ ישראל. ועוד, ככל שיגדל הרוב היהודי במדינת-ישראל ויתעצם – כך נחזק את לגיטימיות קיומנו ונוכחותנו – הלגיטימיים כאן גם היום. (יפֶה נאמתְ!)

אולם, הרוב היהודי כרוב יהודי, הוא אינו רוב רק ביחס לערבים. הרוב היהודי בעוד כעשרים שנה יהיה רוב של יהודים דתיים (וחרדים) לעומת רוב של יהודים-חילונים (כמוני). משמעותו של נתון זה תבוא לידי ביטוי בפוליטיקה, במדיניות הפנים והחוץ, בחקיקה, באקדמיה, בהרכב השופטים, בבעלי התפקידים השונים בצה”ל, בחינוך ובמוסדות החינוך, בשוק, ובעצם – בחברה כולה… ברחוב הנשקף מחלוני.

ובאשר לרחוב ולחלון הנ”ל, אפילו ברגעים אלה של כתיבה בצהרי היום, ניבטת אליי משני חלונות חדרי שבשכונת נווה-שאנן, עירי היפה חיפה, וממחישה לי כיצד היא הולכת ומתחרדת (ואולי נאמר: “מִתדתיֶיתֶת”?) – שכונה שהייתה ברובה חילונית ואילו עתה בימי שבת וחג, ניכר בה יותר מכל לובן בגדי השבת של ההולכים לבית הכנסת (מחזה המוסיף יופי לעירי) ומספר מוסדות החינוך הדתיים עולה בה בהדרגה שקטה ובוטחת.

גם על ירושלים של זהב, (אותה עזבתי לפני כעשור שנים) עבר תהליך דומה. את עיר הבירה כבר אינני מזהה מרוב כובעים וחליפות שחורות הצובעים את רחובותיה. אכן, צודק ד”ר בן-עזרא: הולך ומתגבש בארץ רוב יהודי-דתי בקצב של טור גיאומטרי.

ואחדד את דבריו: אין זה משנה אם בבני-עקיבא מדובר, או ב”מיתנותקים” כתומים, בחובשי כיפות קטיפה שחורות, בבעלי שטריימלים מפוארים מקטיפת שועלים, בעטויי מעילים לבנים המפוספסים לאורכם בזהב או בחב”דניקים זרוקים מדובר – בכל מקרה ובכל מצב, ייכון בארץ רוב יהודי מול רוב ערבי-מוסלמי.

מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית! כך כתוב בחוקי היסוד החילונים שלנו.

האם היא קודם “יהודית” ולאחר מכן “דמוקרטית”?

לדעתי – וודאי שכן, (על הדבש ועל העוקץ), אך יש הסוברים אחרת.

אולם, אותי מעניינת יותר השאלה: מהי משמעות המושג: מדינה “יהודית”…?

שמא: יהודית-דתית?

יהודית-חילונית?

יהודית גם וגם? קצת וגם? קצת וקצת…? איך שבא לי, לנו?

החוק הוא אכן חילוני ועל כך אין ספק.

זאת מדוע? כי היה כאן פעם רוב חילוני (בזמן חקיקתו).

אך מה יקרה כשהרוב ישתנה ליהודי-דתי-חרדי?

מה יקרה עם שאר החוקים החילוניים?

מה יקרה עם הנושאים שהמחוקק החילוני השאיר בסמכות בית הדין הרבני-דתי (נישואין וגירושין למשל?) מיותר להזכיר כמה רע המצב מבחינתנו, הנשים, כבר כיום במצב כמות שהוא… מה יהיה בעתיד?

בנוסף, יש לקחת בחשבון שהמתח הקיים כיום בין הדתיים לחילוניים יעבור מהפך מהרגע שבו הדתיים יהיו לרוב. יהיה כאן רוב של יהודים ציונים, משרתים בצה”ל, משכילים, בעלי מקצועות ובעלי ערכים דומים מאוד לערכים על פיהם אני מחנכת את ילדיי בהבדל אחד: מקור הסמכות שלהם יהיה בורא עולם, הקדוש ברוך הוא ומקור הסמכות שלי יהיה: השכל הישר, המצפון והיושר.

אינני חוששת מפניהם כלל וכלל.

נהפוך הוא, ואף יותר מזה:

אני אהיה אסירת תודה להם שכן בזכותם יתאפשר קיומי הדמוקרטי כאן כ”רוב”. יתכן מאוד כי אף ליותר מקיום “דמוקראטי” אזכה בזכותם… וכי גם את קיומי הפיסי של ממש אזקוף לזכותם, (קיום הרצוי לי ללא ספק ולאין ערוך על פני האלטרנטיבה של שחייה במימיו המלוחים של הים התיכון והתחככות עם מדוזות ושאר חיות ים).

מכיוון שאינני “סתם” אזרח חילוני במדינה, אלא אישה… אני בלחץ! והלחץ הזה מלחיץ! שכן, ספק בליבי אם המדינה אשר תנוהל בעתיד על ידי הדתיים-חרדים תכבד את “חילוניותי” ובעיקר את שאיפתי לשוויון זכויות. מדינתנו שוביניסטית גם מבלי שיהיה בה רוב דתי כזה או אחר… וכאשר הממסד יורכב ברובו מעסקנים חובשי כיפה… מה יהא עליי כאישה חילונית?

כידוע, מעמד האישה ביהדות נחות משל הגבר והדבר בא לידי ביטוי בעיקר (אך לא רק) בנושא הנישואין וגירושין בדת היהודית.

“גם החילוניים לא מסיקים את המסקנות הראויות מהמצב העתידי הצפוי; אין מוצא זולת הסתגלות לרוב החרדי-דתי, אשר יכוון לבטח בעתיד ולא נעשה שום דבר בכיוון הסתגלות זו.” (מתוך מאמרו של ד”ר א. בן-עזרא.)

נכון, עלינו החילונים להיערך, להסתגל ובעיקר לגשר על פערים ולכבד את אורחות חייהם של הדתיים – בדיוק כפי שנרצה כי יכבדו הם אותנו בעתיד. הדבר אפשרי כמובן והוא יושג אך ורק בדרך אחת: כבוד עצמי והדדי.

ובינתיים אמשיך לשאת עיניים אל הנשים הדתיות… הנלחמות על זכויותיהן לשוויון, נשים בעלי מודעות למעמדן החברתי כנשים, נשים שפרצו מהשוביניזם והן פועלות במרץ וללא לאות כדי שהעתיד לא יהיה חזרה לאחור.

ייתכן מאוד שכשם שהדתיים כולם יצילו את הדמוגרפיה היהודית בארץ ישראל, יצילו הנשים הדתיות את הנשים החילוניות ובעצם להשקפתי: את החברה הישראלית כולה.

אמן!

ולסיום, אנקדוטה:

בפורים הזה החליטו בניי התאומים להתחפש לחסידים ממאה שערים. התחפושות הלמו אותם עד מאוד ושעשעו את הסובבים (מקטון עד גדול). את התחפושות קנינו בחנות המנוהלת על ידי חרדים בשכונת הדר הוותיקה שבחיפה. לאחר ששילמתי לגבר החרדי (מנהל החנות), הוא הניח את ידו על כתפו של אחד מבניי ואמר לו: “אני מאחל לך, ילד, שבשנה הבאה זו לא תהיה תחפושת…”

חייכתי אליו והבנתי כי ברכתו יוצאת מהלב וכי נאמרה בכוונה טובה.

יצאנו מהחנות והרהרתי ביני לבין עצמי… הרי לא עלה בדעתי לאחל לו שבשנה הבאה מלבושיו הנוכחיים יהיו לו רק לתחפושת… לא לו ולא לבנו. מדוע אם כן, מה שלי היה כה ברור ומובן – תוצר של כיבוד הזולת וקבלת האחר כמות שהוא, היה נחלתי בלבד, בעוד שלו היה כל כך ברור וטבעי אחרת…?

האם זה רמז לבאות?