רציתי לספר משהו מזכרונותי עם סבתא ניקול בקונגו הבלגית של סוף שנות ה-50, והפונדו הנימוח שהיתה מכינה. בינתיים זרמו הרבה מים בנהר הקונגו

נהר הקונגו

הארץ שינתה בחלקה את שמה בגאווה אפריקנית ל”רואנדה” במקום הכינוי על שם הנהר המרהיב ומסמא החושים שנתן המתיישב הקולוניאלי; ובני שבט ההוטו טבחו בהמונים את בני הטוטסי עדיני המראה, הנבונים ורבי יוזמה 

בת שבט הטוטסי

תוך מידה של צביעות ואף שיתוף פעולה אירופי ומצד המתיישבים הלבנים.   

השגריר האמריקני חותם על סיוע צבאי

ואמנם, היתה צביעות נוראה והיה שיתוף פעולה בפרע ההשמדה

אפילו מצד כמה וכמה מהכמרים והנזירות  הקתוליים הללו שניראו לי אז כה חגיגיים ומלאי רוח קודש, אחריות וחריצות בדאגה לצאן מרעיתם השחורים אפופי יראת השמים התמימה. 

 כנסיה קתולית לשחורים בקונגו

אלא שאז עוד לא נהגו לאמר “בקונגו  – כמו בקונגו” והכל נראה כמתנהל על מי מנוחות עצלים ומיוגעים מהשמש הטרופית והזעה הלחה שאף הלילה לא הפיג אותה.

 היו זמנים בקונגו

ומה הם הדברים המזדקרים מיידית לתודעתי כיום, מזכרון דמותה היקרה של הסבתא ניקול, שכבר שנים רבות אינה עוד בחיים?  סבתא ניקול של אז ניכחי, הילד מואיז בן ה-13  – עמלנית, כה אחראית, אך גם אשה אלגנטית הבוחנת בקפדנות כל פרט. ומעולם לא נטולת קסם גוער קמעה; אך גם משתדלת לרצות ושוב לרצות ולהפיס באירגון הליכות האחוזה ועובדיה השחורים.  

 עבודה בחווה

 כמעט מעולם לא ראיתיה מודאגת. רק אחראית, בוחנת ומארגנת ומקסימה בקפדנותה האלגנטית.

“בדרום-אפריקה וברודזיה”, נהגה לאמר, “האנגלים הללו עם אף גבוה, כה צבועים וחסודים בחסות הצלוב המסכן עליו הם מדברים בכל הזדמנות עד בחילה. והמשטרה שלהם מרביצה מכות רצח, ומספרים לילדיהם סיפורי מעשיות אודות הפומה הוורודה והדוב הרוקד. אנחנו בקונגו עושים הכל בעצמנו, לומדים מהם ומלמדים אותם. וכולנו ביחד מנסים את מזלנו, וטוב לנו. וכשהם מרגישים פתאום צודקים מדי על חשבון חבריהם ומתחילים להטיף ולהלשין, אנחנו מדברות על בחורות ואהבה ומצטחקות. והם מחייכים, ואחר כך צוחקים עם כל הלב ומיתרצים”.

אך ידידי הטוב, הישאם, מכפר ליד נצרת הוציא תואר בהנדסת מים באוניברסיטת “פטריס לומומבה” במוסקבה – זו שנועדה לידידי “החברה הסוציאליסטית המתקדמת” בני העולם השלישי – ועובד כיום במינהל הכינרת. רק את זקנו הקצר ומשקפי הזעם הצודק שלו שינה מאותם ימים. ולכן אחשה היכן שאחשה, על מנת שלא ישלוף בצדקתנות את מנת הזעם הצודק שלו כנגדי ויאשימני בגישה של פטרוניות והתנשאות “לבנה” כלפי השחורים.

ממחשבה שנייה, מה לעשות, אתחיל לספר מעט על דברים המסעירים עדיין את כל חושי ברגעי מוסיקת ג`ז של בין ערביים או בשעות אשמורת של אחר חצות, עד ימינו אלה:

 הוא סיפר לי שעזב את בריסל בגלל שהבחורות שם נטשוהו לנפשו.

“תאר לך”, נהג לאמר כשהוא לוגם מכוסית הבלאדי מרי, “פה מספיקות תנועת אצבע צרידה ומזמינה וקריצה ומייד הן מתפשטות ומתמסרות לי”. “משוגעות על לבנים”.  בקונגו מי צריך בורדל? היה המוטו שלו. “באירופה מביא אבאהל`ה את בנו לדפיקה הראשונה לבורדל. רק שכאן, מי צריך בורדל?”

 בקונגו מי צריך בורדל?

כשסבתא ניקול עזבה לקינשאסה עם משאית עמוסה לעייפה בשקי קקאו, חשבתי על דבריו. שכבתי במיטתי העטופה בכילה נגד יתושים, והעמדתי פנים כמעיין בספר ילדים, כאשר ניף, אחת מהן, צעירה ובעלת חזה גאה פסעה פנימה לאחר ה-Niff, Viennes toi  (ניף, גשי הנה) הצרוד-קמעה שלי.

רגע, אמרתי שאחשה – מינהל הכינרת, “הזעם הצודק” של חברי הישאם מכפר קנא  שליד נצרת וכל זה. אלא שמבחינה נוספת של הדברים כיום, הרי שמין חופשי בגיל 13 הוא דבר נפוץ באפריקה. וכי אין הדבר עדיף על אותם  ילדים רבים שממטירים מוות, משולהבים וחסרי פחד,  בגיל 12 על אחיהם בקלצ`ניקובים? וכי מהטמה גאנדי המפורסם לא התחתן בגיל 13 עם ילדה בת 12? והרי אף במערב, לפני כמה מאות שנים בלבד, היו מקובלים נישואי בני 13 ו-14, ואף יולייה, סמל האהבה הרומנטית,  נישאת בידי הכומר לורנצו  בעיצומה של תשוקת ערגה אין סופית  בגיל 14  לאהובה רומאו בן ה-15.  

וכך, התאהבתי אז בניף, אותה נערה טובת לב, מלאה חיוניות ומשובת נעורים קלילה ונהדרת, בעקבות גילויי בידיה את האהבה החושנית אך התמימה והטהורה ממש כשחר האפריקני. אהבת חושים זכה וראשונה זאת משמשת לי אף כיום מקור משען ותמיכה ברגעים קשים. והרי את זרימת הזכרון, הדימיון והמשב המיוזע והמשולהב של הקסם האסור המשתחרר במגעה והתפתלויות גופה של  נערת-אש  שכולה תנועה גמישה, להט חושים וזיעה ניגרת, קסמה  של התשוקה הראשונית – את זרימת זכרון החושניות המשכרת אין לקטוע. זיכרך איתי גם כיום, נערה תמה ויקרה, זיכרך וכל מה שעוללו לך ולבני עמך המתיישבים האירופים ומורשתם הרצחנית.