לאריסה (דוקודרמה)

שמחה ניר, עו“ד

לאריסה

 

דוקודרמה

 

מחזה בשתי מערכות

 

 

Simha Nyr

 

 

LARISSA

 

Docudrama

 

©

 

כל הזכויות שמורות למחבר

 

 

על ה“דוקודראמה“:

 

“ז‘אנר אמנותי המשתמש בדמויות ידועות מהחיים כבסיס ליצירה האמנותית. הוא מערב, מטבע הדברים, מציאות ודמיון“.

 

(נשיא ביהמ“ש העליון, אהרן ברק, בבג“ץ 6126+6143/94, גיורא סנש ואח‘ נ‘ רשות השידור ואח‘, תקדין עליון 99(2), 806).

 

הדמויות במחזה הזה הינן דמיוניות לחלוטין, והשימוש בשמות אמיתיים, או באירועים אמיתיים, לרבות אירועים אמיתיים הקשורים לשמות אמיתיים, נועד רק לשם תחושת האותנטיות, ולא למטרות אינפורמטיביות.

 

כל דמיון בין דמות מן הדמויות במחזה לבין אדם כלשהו אינו אלא בדמיונו של הקורא, ו/או בהיכרותו האישית עם אדם זה או אחר.

 

אין לראות במחזה תיעוד של אירועים כלשהם, אלא רק דרמה בדיונית המחוייבת לערכים אמנותיים.

 

 

לאריסה

 

הנפשות הפועלות

 

(לפי סדר הכניסה לבמה, לראשונה):

 

עו“ד שי ניצן, ב“כ המערערת, מדינת ישראל

 

רחמים זבלודובסקי, רב שירות בתי הסוהר

 

עו“ד פרופ‘ יצחק זמיר, ב“כ המשיב, יגאל עמיר

 

מזכירת הרכב

 

קלדן

 

פקידת עזר

 

מאבטחים

 

אנשי שב“ס

 

יגאל עמיר

 

לריסה טרימבובלר

 

עורכי דין, קהל

 

אליהו מצא, המשנה לנשיא בית המשפט העליון

 

מישאל חשין, שופט בית המשפט העליון

 

אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון

 

אשר גרוניס, שופט בית המשפט העליון

 

מיכאל (מיקי) כהן, סגן גונדר, מנהל כלא איילון

 

יוסי אוחנה, כלאי, קצין אסירים

 

אהובה לוי, מישר משנה, עובדת סוציאלית

 

קצין שב“כ

 

מאבטחים

 

סוהרים

 

 

 

מערכה ראשונה

תמונה ראשונה

 

בית המשפט העליון, אולם ה‘

 

נוכחים:

 

עו“ד שי ניצן, ב“כ המערערת, מדינת ישראל

 

עו“ד פרופ‘ יצחק זמיר, ב“כ המשיב, יגאל עמיר

 

מזכירת הרכב

 

קלדן

 

פקידת עזר

 

מאבטחים

 

אנשי שב“ס

 

יגאל עמיר

 

לריסה טרימבובלר

 

עורכי דין, קהל

 

 

 

פקידת עזר:

 

בית משפאאאאאאאאאאט!!!

 

נכנס השופט אליהו מצא, משנה לנשיא בית המשפט העליון.

 

מצא:

 

בוקר טוב. שבו בבקשה.

 

מזכירת הרכב (קמה):

 

ערעור פלילי 7001/04, שירות בתי הסוהר נגד יגאל עמיר (מתיישבת).

 

ניצן:

 

כבודו, זהו ערעור על החלטתו של כבוד הנשיא, אהרן ברק שלא לפסול את עצמו.

 

הטענה הראשונה שלי היא שהקביעה כי כבודו ידון בערעור הזה לא הייתה כדין, ואבאר את דברי: מעיון בתיק זה עולה כי כבוד הנשיא החליט כי כבודו ידון בערעור הזה, וכשם שהדעת אינה סובלת כי בעל–דין יבחר את שופטיו, כך אין הדעת סובלת כי שופט יקבע מי יישב לדין בערעור על החלטותיו–הוא.

 

לא, אין לי טענת פסלות נגד כבודו, אישית, כך שאם כבוד הנשיא היה אוצל לכבודו את הסמכות לקבוע מי יישב לדין בערעור זה, וכבודו היה קובע את עצמו לכך, לא היה לי כל פתחון פה.

 

ההשגה שלנו היא, איפה, עקרונית, ולא אישית נגד כבודו, אותו תמיד הערכנו כאדם הגון וישר, ונטול פניות.

 

מצא:

 

אדוני יטען גם את הערעור גופו, ואני אתן החלטה בכל הנקודות יחד.

 

ניצן:

 

כבודו, הערעור בתיק העיקרי הוא על סירובו של השב“ס; להתיר למערער להתייחד עם זוגתו, לוכסן חברתו, לוכסן ידידתו, הגברת לאריסה טרימבובלר, וכעת אנחנו מתבשרים שהשניים האלה …

 

זמיר:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

 

מצא:

 

הסגנון הוא האדם.

 

ניצן:

 

כעת מסתבר שהם רוצים להוסיף עוד לוכסן לקומפלקס הזה. הם פתאום “נשואים” …

 

זמיר:

 

עם כל הכבוד לחברי המלומד, מה זה שייך לשאלת הפסלות או אי–הפסלות של כבוד הנשיא?

 

ניצן:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

 

מצא:

 

הסגנון הוא האדם.

 

ניצן:

 

אני רק רציתי להציג דברים כהווייתם, ולהעמידם על מכונם.

 

כבודו, בערעור העיקרי, כמו בערעור הזה, מייצג את מר עמיר עורך הדין הפרופסור יצחק זמיר, ובראש ההרכב יושב כבוד הנשיא, אהרן ברק.

 

חברותם הקרובה של השניים היא שם דבר, לא רק בקהילה המשפטית, אלא גם בציבור הרחב. הם חברים מילדות, למדו יחד בבצפר העממי, בתיכון, באוניברסיטה, עשו יחד את הדוקטורט באנגליה, וכבוד הנשיא הוא זה אשר הביא את חברי המלומד לבית המשפט העליון, בשיטת “חבר מביא חבר“…

 

זמיר:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

 

מצא:

 

הסגנון הוא האדם.

 

ניצן:

 

אין מחלוקת כי לעורך הדין יצחק זמיר, שצורף בשלב הערעור לצוות סניגוריו של מר עמיר, יש קשרים חברתיים עם כבוד הנשיא, וברור כי בנסיבות העניין עולה החשד, כי עורך הדין זמיר נשכר על–ידי עמיר במיוחד בשל קשריו האישיים עם כבוד הנשיא, מתוך ציפייה שקשרים אלה עשויים להיטיב עמו בהליכי הערעור ובפסק הדין. אנחנו נוסיף, כי השתתפותו של שופט בהרכב הדן בעניין בו מופיע פרקליט שיש לו עמו קשרי חברות, מנוגדת להוראה מפורשת בכללי האתיקה (פרק “השפיטה“, כלל ‎1(ב)), הקובעת כי “שופט לא יישב בדין במשפט בו קירבה משפחתית או חברתית לבעל דין, לפרקליט המופיע בתיק או לעד מרכזי, או טיפול קודם בעניין נשוא הדיון לפני מינויו כשופט, עלולים ליצור מראית של חשש למשוא פנים“. השתתפותו של כבוד הנשיא בהרכב גם עלולה ליצור מראית של חשש למשוא פנים, אשר יש בה כדי להביא לפסילתו.

 

מצא (לקלדן):

 

תרשום פסק דין.

 

המערער, שירות בתי הסוהר, מלין על כי כבוד הנשיא יושב לדין בעניין בו מופיע חברו הקרוב. לא מצאתי עילה לפסילת כבוד הנשיא. אשר לעצם החברות בין השניים, כבוד הנשיא עצמו אינו מאשר את גירסת המערער.

 

למעלה מן הדרוש אציין כי כללי האתיקה של השופטים, שאוגדו ופורסמו על–ידי הנשיא בדימוס מאיר שמגר, במאי ‎1993, התבססו על דין–וחשבון של ועדה, בראשות הנשיא בדימוס משה לנדוי, ועל הצעות והערות של שופטים רבים, מהן שהוגשו בכתב ואף פורסמו, ומהן שהועלו על–פה במסגרת דיונים שהתקיימו בכנס ארצי של השופטים ובשני כנסים של נשיאי בתי המשפט. בפתח המבוא לכללי האתיקה מציין הנשיא שמגר, כי הכללים “משקפים את התפיסות הערכיות המונחות ביסוד מלאכת השפיטה” וכי הם “אף כוללים את תרגומם והתאמתם של העקרונות הללו לנסיבות המעשיות אליהן עשוי שופט להיקלע במציאות היומיומית“. בסיום המבוא מטעים הנשיא, כי “הכללים ישמשו חומר מנחה ומדריך לכל מי שמצטרף למערכת השיפוט ומבקש ללמוד כלליה“.

 

כללי האתיקה לא עוגנו בחקיקה. הם היו ונותרו, ככל שיועדו ונועדו להיות, “חומר מנחה ומדריך“. בשאלה אם ועד כמה יש להם כוח משפטי מחייב, עשויות להיות דעות שונות. אך בדבר היותם בעלי משקל מוסרי רב, דומה שאין ואף לא יכולה להיות מחלוקת. כוחם של הכללים נובע הן מן ההכרה בסמכותו המוסרית של נשיא בית המשפט העליון, לקבוע הנחיות לאורחות ההתנהגות המצופים משופטים, והן מן העובדה שביחס למידות האתיות הראויות לשופטים, לא נקבעו ולא פורסמו כללים אחרים. ככל שידיעתנו מגעת, ציבור השופטים אכן מכיר בחשיבותם של כללי האתיקה, ורבים מן השופטים, המתלבטים בשאלה אתית, אכן נוטים ונוהגים לחפש בהם מענה לשאלה המטרידה אותם. אנו סבורים שגישה זו משקפת דרך ראויה ורצויה. כל עוד לא נקבעו כללים אחרים, ולא הוכרז על ביטולם או שינוים של הכללים הקיימים, חזקה על כללי האתיקה שיוסיפו להנחות את השופטים בשאלות בהן ייתקלו. אין משמעות הדבר, שבכל מקרה בו ינהג שופט שלא על–פי האמור בכלל מכללי האתיקה, יהיה זה נכון לייחס לו התנהגות שאיננה אתית. אלא שבגיבוש עמדתו, ביחס להכרעה שיש או עשוי להיות לה גם פן אתי, ראוי לשופט לייחס משקל גם להנחיה הבאה לידי ביטוי בכללי האתיקה.

 

הערעור נדחה.

 

 

 

תמונה שנייה

 

בית המשפט העליון, אולם ג‘

 

 

נוכחים:

 

עו“ד פרופ‘ יצחק זמיר, ב“כ המערער, יגאל עמיר

 

עו“ד שי ניצן, ב“כ המשיבה, מדינת ישראל

 

מזכירת הרכב

 

קלדן

 

פקידת עזר

 

מאבטחים

 

אנשי שב“ס

 

יגאל עמיר

 

לריסה טרימבובלר

 

עורכי דין, קהל

 

 

נכנסים השופט מישאל חשין, הנשיא אהרן ברק, השופט אשר גרוניס.

 

ברק:

 

בוקר טוב. שבו בבקשה.

 

מזכירת הרכב (קמה):

 

רשות ערעור בג“ץ 5614/04, ערעור עתירות אסירים 4714/04, יגאל עמיר נ‘ שירות בתי הסוהר (מתיישבת).

 

זמיר:

 

כבודכם, אני מדבר כאן לא רק בשם מרשי, מר עמיר, אלא גם בשם כבוד האדם וחירותו. כבוד האדם נבחן לא רק בזכויות–האנוש הניתנות לאדם מן היישוב, אלא דווקא בזכויות למי שחטא, ואני לא מקל ראש בעבירה שמרשי הורשע בה: רצח ראש הממשלה, מר יצחק רבין ז“ל.

 

ולא רק כבוד האדם נבחן בכך, אלא גם כבוד החברה. כשם שלא שמים אסיר בכלוב של בעלי–חיים, כך גם לא פוגעים בצלמו, ובזכויות הבסיסיות שלו.

 

וכשם שאסיר עולם מקבל את אותה מנת–מזון שמקבל כל אסיר, גם מי שמרצה יום מאסר על קנס, כך גם אין לפגוע בצרכיו הבסיסיים האחרים, וההתייחדות היא אחד מהצרכים האלה. החברה לא “עושה טובה” לאסיר. עונש המאסר נועד להרחיק מהחברה את מי שחטא, בין לצמיתות, בין לתקופה מסויימת, אולם הניסיון להוסיף עונש–על–עונש אינו לכבודה של החברה, וגם אינו נחוץ להגשים את מטרתה של הענישה. הרי אין חשש שאנשים יתחילו לרצוח ראשי ממשלה רק משום שלא תיגרע מהם, בהיותם במאסר, הזכות להתייחד.

 

אני רוצה לציין כי מאז שהוגש הערעור הזה, המערער והגברת טרימבובלר נישאו כדת משה וישראל, והפגיעה בזכות ההתייחדות פוגעת גם ברעייתו, ובזכותם לקיים את מצוות פרו–ורבו, שהיא מצווה מדאורייתא.

 

ניצן:

 

וגם רצח ראשי ממשלה היא מצווה מדאורייתא!

 

זמיר:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

 

ברק:

 

עזוב אותו. זה הסגנון של מר ניצן. הוא מופיע בפנינו יום–יום, ואנחנו מכירים אותו כך. הוא לא מתכוון.

 

זמיר:

 

אני רוצה לומר כמה מלים על הטעם ה“בטחוני“, כביכול, בו מתרץ השב“ס את התנגדותו להתייחדותו של מרשי עם רעייתו.

 

הטענה שלהם היא שהוא יכול, בזמן ההתייחדות, להעביר לרעייתו מסרים לקהל מעריציו.

 

נו, באמת… אילו מסרים הוא יכול להעביר. אם המדובר בפילוסופיה אשר לפיה יש לרצוח כמה שיותר ראשי ממשלה – את זאת יודעים כל מעריציו. ואם המדובר בהוראות “מבצעיות“, כביכול – נשאלת השאלה איך יכול לעשות זאת “קמב“ץ“, ואני שם את זה במרכאות כפולות ומכופלות, אשר נמצא מנותק מהעולם תשע שנים תמימות.

 

ואני אומר אוי לה למדינה אשר בטחונה עד כדי כך מעורער שאסיר מבודד מהעולם יכול לסכן אותה עד כדי כך שהיא תשכח את כל עקרונותיה.

 

יחד עם זאת, וכדי לסבר את אזנו של חברי המלומד, ולהפיס את דעתו, אנחנו מסכימים שיותקנו בחדר–ההתייחדות כל אמצעי–ההאזנה שהשב“ס והשב“כ ימצאו לנכון, ואם הם יעלו על דיבורים “מבצעיים“, הם יוכלו להפסיק את ההתייחדות על–אתר.

 

ניצן:

 

אני רוצה להתחיל עם עניין נישואי–התרמית …

 

זמיר:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

 

ברק:

 

עזוב אותו. זה הסגנון של מר ניצן. הוא מופיע בפנינו יום–יום, ואנחנו מכירים אותו כך.

 

ניצן:

 

אני מבקש את הגנת כבוד בית המשפט, ושחברי לא יפסיק אותי, כשם שאני לא הפסקתי אותו.

 

כמו שכבר אמרתי, אני רוצה להתחיל עם עניין נישואי–התרמית של המערער עם מי שחברי קורא “רעייתו“. הנישואין האלה אינם נישואין, ואני מגיש כאן את חוות דעתו של רב השב“ס, הקובע חד–משמעית שה“נישואין” האלה אינם תקפים.

 

זמיר:

 

מבלי להודות בשום דבר, אני מבקש לראות את חוות–הדעת.

 

ניצן:

 

חברי מתפרץ לדלת פתוחה. אני מגיש לחברי עותק של חוות הדעת.

 

זמיר (פותח את המעטפה):

 

כבודכם, זו חוות–דעת של רב השב“ס? זו קבלה של חברת החשמל! חברי מרמה אתכם במצח נחושה!

 

ניצן:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

 

זמיר:

 

עם כל הכבוד לחברי, זו אינה שאלה של סגנון. תפתחו את המעטפה, ותחזינה עיניכם.

 

גרוניס:

 

אולי אדוני ינסח את הדברים בצורה אחרת?

 

ברק:

 

הרי אין מחלוקת שעל עורך הדין להגן על ענייני שולחו במסירות, בנאמנות וללא מורא. מחובתו של עורך–דין שלא לגור מפני איש, לומר דברים – הנראים לו, בתום–לב, נכונים – כהווייתם ואמיתתם, גם אם האמת העובדתית שבדבריו לא נעימה וקשה היא לבעל הדין שכנגד, ואין נפקא מינה, אם בעל דין זה חבר הוא למקצועו או סתם אדם מן השוק. השאלה בנדון דדן אינה, מה יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. ו“האיך” הוא – לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין.

 

חשין:

 

אפשר לומר “חברי לא דק פורתא“, “חברי טועה“, אבל מרמה במצח נחושה? איזה מן סגנון זה?!

 

זמיר:

 

אם חברי טוען כי הוא הגיש לנו, בטעות, מעטפה אחרת, אני מתנצל מייד. שיבדוק חברי בכליו, אולי יש לו עוד מעטפה. אולי חברי החליף בטעות את המעטפות בפרקליטות? קח, שי, את הסלולאר שלי, וצלצל על חשבוני למשרדך.

 

ניצן (מחפש בכליו):

 

אני מצטער כבודכם, אני לא מוצא את המעטפה.

 

זמיר:

 

אני חוזר על הצעתי. קח את הסלולאר שלי.

 

ניצן:

 

אני מודה לחברי על ההצעה הנדיבה, אבל אני אסתדר לבד.

 

זמיר:

 

בכל זאת אני אעזור לחברי. רב השב“ס, תת–גונדר רחמים זבלודובסקי, במקרה או שלא במקרה, נמצא כאן באולם, בשורה הראשונה של ספסלי הקהל, שתי פסיעות ורבע מחברי. תשאל אותו, מר ניצן, אם הוא נתן לך חוות–דעת כזאת.

 

ניצן:

 

אני מבקש מכבודכם …

 

זמיר:

 

“כבודכם“? אדוני לא מתבייש להגיד “כבודכם” אחרי שאדוני משטה כך בכבוד בית המשפט? אני מבקש מכבוד בית המשפט לשאול את מר זבלודובסקי אם הוא ערך חוות–דעת כזאת.

 

ברק:

 

מר זבלודובסקי, האם אדוני ערך חוות–דעת כזאת?

 

זבלודובסקי:

 

מר ניצן שלח לי חוות–דעת לחתימה, אבל אמרתי לו שאותנו לא מלעיטים בעובדות, שאנחנו לא מספקים חוות–דעת על פי דרישה, ושאם מר ניצן להוט כל–כך לניצחון ליטיגאנטי, שיחתום בעצמו על חוות–הדעת שלו.

 

אני גם הוספתי ואמרתי למר ניצן כי חוות–דעת כאלה הן בתחום סמכותה של הרבנות הראשית, ולא של רבנות השב“ס.

 

זמיר:

 

נו, כבודכם … “חברי לא דק פורתא“, “חברי טועה“, “אולי אדוני ינסח את הדברים אחרת” … עכשיו אולי תבינו למה  התכוונתי באמרי “מרמה אתכם במצח נחושה“.

 

חשין:

 

אז חברך טעה. לא צריך להיסחף.

 

זמיר:

 

טעה?

 

חשין:

 

טעה.

 

זמיר:

 

טעה.

 

ברק:

 

אני בכל זאת רוצה לשאול את תת–גונדר זבלודובסקי: אדוני בכל זאת רב בישראל, וידיעותיו בתחום הזה רבות משלנו. האם, לפי ההלכה, הנישואין האלה תקפים?

 

זבלודובסקי:

 

לדעתי האישית לא, ובכך אני מצטרף לעמדתו של מר ניצן. הם נעשו במירמה. אם היינו יודעים שה“מבקרים” שבאו אל המערער בכלאו באו למטרה הזאת, לא היינו מאפשרים להם את זה.

 

אני רוצה להסביר. הגיעו אלינו שני חברי כנסת, אמרו אנחנו רוצים לעמוד על תנאי הכליאה של האסירים, ולחברי הכנסת, כידוע, ישנה הזכות לבקר בבתי הסוהר ככל שיחפצו, ובלי הודעה מוקדמת. אז האדונים האלה, ומשום כבודם לא אנקוב בשמותיהם, עשו לנו תרגיל. הם באו “כאיללללו” כל אחד בא בנפרד, וממש “במקרה” הם הגיעו לתאו של יגאל, ואת ההמשך קראתם ושמעתם באמצעי התקשורת.

 

ההלכה קוראת לכך “קידושין בתרמית“, והם לא תופסים.

 

טרימבובלר:

 

את מי הוא רימה? אותי? אני הרי הייתי שותפה לתרגיל הזה! מה זה עניינכם?!

 

זמיר:

 

לריסה, תשתקי!

 

גרוניס:

 

גברתי לא צד להליך הזה.

 

זמיר:

 

אנחנו מכחישים את כל טענות המירמה, אבל גם אם הייתה כזאת, השאלה היא מה נפקותם של הפגמים. האם הם גוררים את בטלותו של ההליך, או שהם רק מהווים עילה לביטולו, בדרך של ערעור, אם קיימת אפשרות לערער. אני לא יודע מה הייתי פוסק אם הייתי נדרש לכך כשופט, אבל גם מבלי להיכנס לשאלה הזאת, אנחנו יכולים להיזקק לתורת הבטלות היחסית.

 

המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

 

אז במקרה הזה נראה לי כי בנסיבות שלנו אנחנו יכולים להניח כי הנישואין האלה אינם לוקים בבטלות, וכי בית דין רבני, אם ייזקק לשאלה, יקבע כי הנישואין האלה אכן תקפים, והחלטתו – אם תעמוד למבחן הבג“ץ – תישאר בעינה.

 

אין זה מונע, כמובן, את האפשרות שבנסיבות אחרות יבוא בית משפט אחר, ויקבע את ההיפך, אבל כל מקרה ונסיבותיו.

 

ביטול נישואין בטענת מירמה, כבודכם, הוא הליך שנועד להגן על המרומה, וגם כאשר מוכחת המירמה, והנישואין מבוטלים, הם מבוטלים קונסטיטוטיבית, מיום ההכרזה על כך על ידי בית הדין הרבני, ולא דקלרטיבית, עם תחולה רטרואקטיבית ליום הקידושין עצמם, שאם לא תאמר כן נגיע לתוהו ובוהו בכל הנוגע לממזרות, גילויי עריות, נישואי קרובים וכו‘.

 

הזכות של בני זוג להתייחד, ולהביא ילדים לעולם, נובעת מהיותם נשואים זה לזו, ולא מהשאלה איך השב“ס רואה אותם, ובמקרה דנן אין טענה שמישהו מבני הזוג רימה את בן הזוג השני.

 

ניצן:

 

היא הנותנת, ואני נאחז כאן בדברי חברי המלומד, ובהערה של כבוד השופט גרוניס, לפני דקות אחדות: ההליך דנן הוא בין מר עמיר לבין השב“ס, ולא בין מר עמיר לגברת טרימבובלר, ולכן שאלת המירמה גם היא נבחנת ביחסים שבין מר עמיר לבינינו.

 

מר עמיר היה שותף לתרגיל המסריח הזה, ולכן …

 

זמיר:

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!

 

ניצן:

 

בסגנון של כבוד השופט אפרים דורון, מבית המשפט לתעבורה בתל–אביב–יפו. גם הוא הגדיר משהו כ“תרגיל מסריח“, ובית הדין המשמעתי לשופטים קבע, פה אחד, שזה סגנון ללא רבב. אני הרי ייצגתי את שר המשפטים, הקובל באותו ההליך, כך שאני יודע משהו על זה.

 

הרי כבוד הנשיא עצמו ישב בראש ההרכב שדן באישום נגד דורון, כך שאיני צריך להוסיף הרבה.

 

ולא זו בלבד שהשופט דורון זוכה באותו ההליך, אלא שהוא גם קודם לדרגת סגן נשיא, ואחרי שהוא יצא לקיצבה, הוא קיבל מינוי של שופט בית משפט לעניינים מקומיים, וכבר 25 שנים שהוא משמש בכהונה הזאת, ואין הדבר פוגע בעבודתו המסורה.

 

חשין:

 

איך אדוני יכול להשוות!

 

ניצן:

 

עם כל הכבוד, לא רק שאני יכול להשוות, אלא אף לדרוש מקל וחומר, שהרי אם מותר הדבר לשופטים, שהם אמורים להיות צחים כשני, מקל וחומר מותר הדבר לאנשים מן השורה.

 

אני מבקש לציין כי מהחומר של שירותי הביטחון מתברר, שיגאל עמיר מחזיק באידיאולוגיה רדיקלית והרסנית, שחיציה מופנים לעבר אנשי ממשל ונגד ערבים, ועמיר עלול במילה אחת או אפילו בשפת הסימנים להעביר הנחיות או לתת גושפנקא לעשרות ומאות אנשים המחכים למוצא פיו. אנחנו לא חוששים שהוא יברח החוצה, אלא הסכנה היא מאסירים שפועלים לפי דוקטרינות ורעיונות.

 

אני מבקש, איפוא, לדחות את הערעור, ולאשר את החלטת גורמי הביטחון המוסמכים שלא לאפשר למר עמיר להתייחד עם הגברת טרימבובלר.

 

גרוניס:

 

עם כל הכבוד לאדוני, אני לא שוכנעתי מטיעוניה המוזרים של המדינה. אם יש האזנה, מה יכול לעבור לקהל מעריציו? אני לא שוכנעתי שכאשר מוטלות עליו ההגבלות יכול להתממש הסיכון הביטחוני.

 

ניצן:

 

עם כל הכבוד, לא ידוע לי שישנם כלים טכנולוגיים להאזין ללחישה באוזן. אמנם אין לעמיר קהל גדול של מעריצים, אבל כדי לרצוח את ראש הממשלה הספיק אדם אחד, וגם במערת המכפלה הספיק אדם בודד. לצערנו, יש קבוצה של עשרות עד מאות אנשים, שמאמינים שהוא הושיע את עם ישראל.

 

זמיר:

 

טענתו של חברי המלומד היא היתממות. האם מהנדס האלקטרוניקה המהולל שי ניצן לא מכיר את כל הציוד הזמין בתחום הזה? הרי שנינו עשינו יחד מילואים, ויחד הפעלנו ציוד המאפשר קליטת לחשושים ממרחק עשרות קילומטרים.

 

והאם אותם “עשרות עד מאות אנשים” זקוקים ליגאל עמיר?

 

ברק (מתלחשש עם חשין ועם גרוניס, ופונה לקלדן):

 

תרשום פסק דין.

 

החלטנו ברוב דיעות, כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט מ‘ חשין, לקבל את הערעור. המשיב יאפשר למערער להתייחד עם הגב‘ טרימבובלר.

 

למרות הסכמתו של המערער להתקנת אמצעי האזנה בחדר ההתייחדות, החלטנו כי ההסכמה הזאת לא ניתנה מרצון טוב וחופשי, כי ההאזנה מיותרת מהבחינה הביטחונית, וכי היא נוגדת את כבוד האדם וחירותו.

 

הנימוקים לפסק דין זה ינתנו בנפרד.

 

פקידת עזר:

 

בית משפאאאאאאאאט!!!

 

 

 

 

מערכה שנייה

 

 

 

תמונה ראשונה

 

 

כלא איילון, לשכת מנהל הכלא

 

 

נוכחים:

 

סגו גונדר מיכאל (מיקי) כהן, מנהל הכלא

 

כלאי יוסי אוחנה, קצין האסירים

 

מישר משנה אהובה לוי, עובדת סוציאלית

 

קצין שב“כ

 

מאבטחים

 

סוהרים

 

 

כהן (לאינטרקום):

 

תכניסו אותו.

 

נכנס יגאל עמיר, מלווה בסוהר ומאבטח.

 

בהן:

 

שב, בבקשה, יגאל.

 

לפי הוראות השב“כ אנחנו מאפשרים לך לשוחח בטלפון עם לאריסה, אבל רק מלשכתי, עם האזנה והקלטה של כל השיחה, ועם אפשרות להפסיק מיידית כל שיחה, ללא כרטיס צהוב. כמו שאתה רואה, יושב אתנו קצין שב“כ, עם אצבע על הסוויץ‘. עוד מעט נקשר אותך עם לאריסה, ורק רציתי לוודא שהכל ברור לך.

 

עמיר:

 

אין לי כל בעייה עם זה. גם לא חשבתי אחרת, והיה לי ברור שאחרי שזכיתי בבג“ץ אתם תחפשו כל דרך לצמצם לי במקומות אחרים.

 

כהן:

 

אתה יודע שבעניינים האלה אנחנו כפופים לשב“כ, והם דווקא היו בעד לאפשר לך את ההתייחדות.

 

עמיר:

 

אז מי היה נגד? אתם?

 

כהן:

 

לא חשוב. אתה בטח כבר רוצה לדבר עם לאריסה.

 

עמיר:

 

איך לא.

 

כהן (מחייג):

 

גברת טרימבובלר?

 

טרימבובלר:

 

כל הזמן.

 

כהן:

 

לפני שניתן לך לדבר עם יגאל, שתי בשורות: אחת טובה, והשנייה רעה.

 

טרימבובלר:

 

אני שומעת.

 

כהן:

 

הבשורה הטובה היא שמחר תוכלי לבוא להתייחד עם יגאל. הרעה היא שהשיחה שלכם עכשיו מואזנת ומוקלטת, וכל מילה מיותרת .תביא לניתוק מיידי של הקו,

 

טרימבובלר:

 

לא חשבתי שיהיה אחרת.

 

כהן:

 

ולא יהיה כרטיס צהוב.

 

טרימבובלר:

 

אני לא מתמצאת בצבעים האלה.

 

כהן:

 

לא תהיה אזהרה מוקדמת, אם תנסי להעביר לו מסרים לא רומנטיים.

 

טרימבובלר:

 

זה היה ברור לי מלכתחילה.

 

כהן:

 

עכשיו קבלי את יגאל.

 

עמיר:

 

שלום אשתי.

 

טרימבובלר:

 

שלום בעלי.

 

עמיר:

 

איך מזג האוויר בחוץ?

 

טרימבובלר:

 

סתיו בחלומות.

 

עמיר:

 

נשמע רומנטי.

 

טרימבובלר:

 

אמא של בעלי … סליחה, של גרושי, נפטרה.

 

עמיר:

 

מתי הלווייה?

 

טרימבובלר:

 

התקיימה אתמול.

 

עמיר:

 

חבל.

 

טרימבובלר:

 

מה חבל? שההלוויה התקיימה אתמול? ממילא לא היו נותנים לך אפטר בשביל זה, ולא היינו דוחים את זה עד שתשתחרר מהכלא, בגלל כבוד המת.

 

עמיר:

 

אבל את שקולניק שיחררו אחרי שבע שנים, ואני כבר כמעט תשע שנים בפנוכו.

 

טרימבובלר:

 

אם היינו בטוחים שאחרי שבע שנים, ואפילו עשר, גם מהיום, אתה משתחרר, יכול להיות שהיינו מחכים עם זה, אבל הציבור לא ייתן לך לצאת מכאן, אלא ללווייה של עצמך.

 

ואל תשכח שאחרי שאתה מת, באופן סופי ומוחלט, עוד נשארו לך שש שנים מצטברות, בגלל המאבטח, היורם הזה, אלא אם יורידו לך שליש מזה, ואז הגווייה שלך משתחררת מהכלא רק ארבע שנים אחרי מותך, ולא שש.

 

כהן:

 

תתכוננו לסיים. יש לכם עוד דקה.

 

עמיר:

 

ומה עם מחר? אני כבר מת לחוש אותך בזרועותי.

 

טרימבובלר:

 

חוששני שנצטרך לדחות את זה בכמה ימים.

 

עמיר:

 

אבל הם יכולים בינתיים להתחרט, או להגיש עתירה לדיון נוסף, ולבקש עיכוב–ביצוע עד להחלטה הסופית.

 

כהן:

 

אתם יכולים להירגע.לא יהיה דלת–נון, וגם לא עיכוב–ביצוע.

 

טרימבובלר:

 

כן שמעתי, אבל זה לא מסתדר.

 

עמיר:

 

מה פירוש “לא מסתדר“?

 

טרימבובלר:

 

Darling, we can’t do it tomorrow. Period!

 

עמיר:

 

אני כבר לא זוכר שום דבר מהאנגלית שלמדתי בבר–אילן. מה זה “we“?

 

טרימבובלר:

 

אתרגם לך את זה לעברית: אנחנו לא יכולים לעשות את זה מחר. נ–ק–ו–ד–ה!

 

עמיר:

 

את עושה לי עכשיו בחינה בחכמת הנסתר?

 

טרימבובלר:

 

לא. בסך הכל רציתי לדחות את זה בכמה ימים.

 

עמיר:

 

אם את לא באה מחר, אני הולך לרבנות.

 

טרימבובלר:

 

בטח! ותבקש גם שיתנו לך אקדח להגנה עצמית, כי בחוץ מחכים לך מעבר לכל פינה, והשב“ס לא ירצה לאבד כל כך מהר ובקלות את ספינת–הדגל שלו.

 

עמיר:

 

אני רציני, לאריסה.

 

טרימבובלר:

 

או קיי, יקירי, אחרי איום כזה אין לי ברירה, אלא לבוא מחר.

 

עמיר:

 

ידעתי שזה יעבוד. אתן לא מבינות שפה אחרת.

 

טרימבובלר:

 

נו, באמת. עברית, אנגלית, רוסית, אידיש, קירגיזית, קצת ערבית, ואתה אומר שאני לא מבינה שפה אחרת! כמה שפות אתה מבין?!

 

כהן:

 

אני מבקש לסיים.

 

עמיר:

 

אני אחזיר לכם את האסימונים, אל תחשוש.

 

כהן:

 

היום זה כבר הולך על טלכארט, בזקכארט וכו‘. הם התקדמו קצת מאז 1995. וחוץ מזה, השיחות שלך הן על חשבון השב“ס. מה שכן מפחיד אותי זה סאגה של גירושין בין חומות הכלא. זבלודובסקי לא מוסמך לטפל בזה, ומי שיטפל בעניין, בסופו של דבר, יהיה התקשורת.

 

אני מבקש לסיים.

 

עמיר:

 

נתראה מחר. הם סוגרים לי את הברז.

 

טרימבובלר:

 

נתראה מחר, בעלי.

 

אוחנה:

 

לפני שאתה סוגר, אני רוצה להגיד לה משהו …

 

עמיר:

 

בבקשה, קבל.

 

אוחנה:

 

גברת טרימבובלר, אני רוצה להבהיר לך שתצטרכי לעבור בדיקה גינקולוגית, אבל דונ‘ט טייק איט פרסונלי, כי זה לפי הוראות השב“כ.

 

טרימבובלר:

 

הבדיקה לפני, או אחרי?

 

אוחנה:

 

לפני, כמובן, כי מה שאת לוקחת אחרי, לא מעניין אותנו.

 

טרימבובלר:

 

אין לי כל בעייה עם זה, ובלבד שהבדיקה תיעשה ע“י אישה.

 

אוחנה:

 

כמובן, כמובן.

 

 

יוצאים יגאל עמיר, מלווה בסוהר ומאבטח.

 

כהן:

 

למה היא התכוונה כשהיא אמרה “אנחנו לא יכולים לעשות את זה מחר. נ–ק–ו–ד–ה!”?

 

אוחנה:

 

היא התכוונה להדגיש משהו.

 

לוי:

 

אני כבר לא יודעת מי יותר בוק: האסיר או סוהריו.

 

אוחנה:

 

באיזה סגנון גברתי מדברת!

 

לוי:

 

זה לא “סגנון“, ואם אתם הייתם מרוכזים קצת פחות בעצמכם, הייתם מבינים יותר. תשאלו את נציג השב“כ.

 

 

 

תמונה שנייה

 

 

כלא איילון, חדר ההתייחדות.

 

נוכחים יגאל עמיר, לאריסה טרימבובלר.

 

טרימבובלר:

 

נעשה קודם אהבה, יקירי?

 

עמיר:

 

מה פירוש נעשה קודם, וגו‘?.

 

טרימבובלר:

 

כפשוטו.

 

עמיר:

 

את רוצה להתחיל עם כל הרבנים והשמשים והדיינים? הם עוד יעשו ממני בועל–נידות, ויוציאו דווקא עלי דין–רודף.

 

טרימבובלר:

 

טפשון! איזה “נידות” בראש שלך?

 

עמיר:

 

זה מה שהבנתי מהרמזים שלך.

 

טרימבובלר:

 

אתה לא הבנת. הם היו צריכים להבין את זה, וכנראה שכך הבינו.

 

עמיר:

 

איך את יודעת?

 

טרימבובלר:

 

לפי הבדיקה הגניקולוגית. רצו לבדוק אם אני לא מסתירה שם משהו, אבל ראו  את הפתיל, וקצת קטשופ, אז לא חיטטו יותר מדי.

 

עמיר:

 

ואם היו מבקשים ממך לשלוף?

 

טרימבובלר:

 

לא ביקשו. נ–ק–ו–ד–ה!!!

 

עמיר:

 

ועכשיו?

 

טרימבובלר:

 

עכשיו בוא תשלוף!

 

עמיר (דוחף שתי אצבעות ושולף):

 

ווואאאוווו!!! לא להאמין!!! ביתן 28!!!

 

טרימבובלר:

 

עכשיו, יקירי, לעבודה.

 

עמיר:

 

נעשה קודם אהבה, יקירתי?

 

טרימבובלר:

 

מה פירוש נעשה קודם, וגו‘?.

 

עמיר:

 

כפשוטו.

 

טרימבובלר:

 

כן כפשוטו. תתפשט כבר, כי אין לנו הרבה זמן. צריך גם לעבוד.

 

עושים אהבה, קמים. מתיישבים על המיטה.

 

טרימבובלר:

 

עכשיו קח את המפה, ותן תכנית מבצעית. בלי זה לא יתנו לי את ברכת הרבנים. הנה גם עיפרון.

 

עמיר:

 

אין פשוט מזה.

 

ראשית, מחדירים לאיזור גני התערוכה כמה שיותר אקדחים. כמובן שכולם מפורקים, ומוחדרים בנפרד, חלקים–חלקים, וגם את התחמושת מביאים טיפין–טיפין. מתחילים עם זה חודש לפי מרכז הליכוד, ומסתירים את הכל, במפוזר, ברחבי המיתחם.

 

אחר כך מתקשרים לחברי המרכז, לפי הרשימה שלנו, ומתאמים פגישה בפנים, בבוקר יום ישיבת המרכז.

 

צריך לתאם עם נהג משאית האשפה, יורם, שיכניס כל יום חצי קילו טי–אנ–טי, ויסתיר היטב.

 

חצי מחומר הנפץ יש לרכז 70 מטרים מהכניסה לביתן 28, בכיוון דרום–מערב …

 

טרימבובלר:

 

ומה עם החצי השני?

 

עמיר:

 

רגע, אישה. סבלנות… והחצי השני 50 מטרים מאותה הכניסה, בכיוון דרום–מזרח.

 

טרימבובלר:

 

תרשום. אני לא אזכור את כל הפרטים האלה.

 

עמיר:

 

ומה אני עושה כל הזמן, אם לא רושם?

 

טרימבובלר:

 

רק רציתי לוודא.

 

עמיר:

 

אין לנו זמן לווידואים, אם אנחנו רוצים עוד פעם.

 

מצמידים נפץ ומנגנון הפעלה–מרחוק לכל אחד מהמטענים. אחרי שאריק עם המאבטחים מגיע לאמצע הדרך שבין המטען הראשון לכניסה לביתן, מפעילים אותו, ואז המאבטחים, אינסטינקטיבית, פונים לאחור, לעבר הפיצוץ. כאשר זה קורה, מפעילים את המטען השני, ואז ההמולה גוברת עוד יותר. אחרי כן מתחילים, לפי תיאום, לירות באקדחים, כאשר האקדחנים מפוזרים בכל המשולש הזה, בין הקהל, והיריות מכל הכיוונים אינן מאפשרות את זיהוי מקורות הירי, וההמולה גוברת עוד ועוד. צריך לדאוג שעל יד כל אקדחן יעמוד אדם נוסף, אשר יצעק “סרק! סרק!!!”.

 

טרימבובלר:

 

את זה אי אפשר להשאיר לאבטחת–האישים?

 

עמיר:

 

אני כבר לא סומך עליהם. איזה פאדיחה הם עשו לי בפעם הקודמת!

 

עכשיו נוצר מצב שאף אחד לא מאמין לאף אחד, היריות מכל הכיוונים, עשן בשני מוקדים, צעקות, ומה לא. כעת בטוח שבאיזור הסטרילי תתהווינה כמה וכמה פרצות, ואז שניים–שלושה אקדחנים מתפרצים קדימה, והכותרת בעיתוני המחרת מובטחת.

 

טרימבובלר:

 

ומה עם המילוט, אחרי ההתנקשות?

 

עמיר:

 

לא רוצה להתעסק בזה, כי בפעם הקודמת נכשלתי בדיוק בנקודה הזאת.

 

 

סדין

 

המלצת היום: מי רצח את אהרן ברק?