בושה. כלימה. כך אני מגדיר את “מבצע רוזנשטיין”. המבצע הראוותני, הבזבזני, המתוקשר והמוגזם, של הסגרת זאב (זאביק השועל) רוזנשטיין לאמריקנים.

ה”יעד מספר 1″ הם מכנים אותו כאן, במשטרת ישראל, ולעומת זאת לא הצליחו להוכיח עדיין ולא כלום בעניינו. שנים רבות הוא “יעד מספר 1” של ימ”ר ת”א – ועושה הוא מהם צחוק. מי שעשה את כל העבודה, עד הנה, היו האמריקנים ולא משטרת ישראל. משטרת ישראל, אשר חשה תסכול אין קץ, מנסה לגנוב את ההצגה.

ב”מבצע חשאי” רעשני, בזבזני, המסוקר באמצעות הדלפות לרדיו ולטלוויזיה, באה המשטרה ועושה “רעש וצלצולים”. המולה. יחסי ציבור. מניירות. מנסה לגלות “תחכום”. מנסה להפוך מבצע פשוט ל”מורכב”, מבזבזת מיליוני שקלים של הציבור על “לוגיסטיקה”, עאלק.

לו אני מפכ”ל, מסתפק הייתי בזינזנה משטרתית, פשוטה, צנועה אשר תלווה אותו למטוס וזהו. ממלא דלק בזינזנה, שם שני שוטרים, שלושה אם תרצו וזהו.

מי צריך מסוקים? ניידות, סירנות, אבטחה, ליווי, המולה, העברה בין יחידות כליאה, תכנונים, “יבש”, “רטוב”, סיסמאות, קודים. צרמוניה שלמה על כלום. אזיקים די בהם. זינזנה די בה – קצת דלק ויאללה – לנתב”ג. שים סירנה ויאללה – סע. תן גז. מה הרעש? מה ההמולה? איזה “מבצע”?  מה זה כל ה”אופרציה” הזו…? אלא, שהמשטרה החלמאית שלנו, זקוקה למסת פרסום, מסה קריטית, לחשיפה, להצגות, לרעשים, לסירנות, לחשיפות בתקשורת, אקשן – הכל על “חארטה בארטה”.

זהו בזבוז כספי ציבור לשמו. זו גם פגיעה קשה ומיותרת בזאביק רוזנשטיין ובכבודו. זכרו: האיש טרם הורשע. הכל צלצולים. הכל רעש. כך מתנהלת משטרה שאינה אלא בלון נפוח.

זוכרים? תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פה עמוד נאמר כך: “איסתרא בלגינא קיש קיש קריא”: וזאת נתרגם: סלע (סוג מטבע) אחד בלגינה (כד, קופסה) מקשקש ברעש גדול. מכאן שארנק מלא לא עושה רעש. דווקא הריק, שאין לו דבר ערך לתת, עושה רעש, בעוד שזה המלא, שיש לו מה לתת לא נשמע.