דליה דורנר: לא רק מושחתת – גם טיפשה!

אני רוצה לומר כאן תודה לשופטת-בדימוס דליה דורנר. תודה אמיתית, מקרב הלב.

כבר כארבעים שנה אני נודד במדבר, עולה בהרים, יורד בגאיות, נשרט בקוצים ומתייסר בשוטים ובעקרבים, נושא את מרכולתי, ואין קונה, והנה, ממש באופן בלתי צפוי, הנחת את שכר-עמלי לרגלי, את ההכרה בצדקת דרכי: שמחה ניר, זה לא שאתה ממציא עלינו מהרהורי-לבך, אלא שאפילו אנחנו, כפי שאתה מתאר, עושים הכל בזדון, בכוונת-מכוון להרע – כל עוד אנחנו לא לוקחים שוחד, אנחנו צדיקי הדור!

כבוד היושבת-ראש

המרכז לאתיקה בירושלים קיים לאחרונה סדרה של כנסים בנושא “על השחיתות – דרכים למאבק בשחיתות השלטונית“, והאחרון שבהם, בנושא “טוהר המידות בשלטון: משימה אפשרית?“, התקיים ביום 28.2.2006.

בראש פאנל הדוברים ישבה דליה דורנר, השופטת-בדימוס הידועה של בית המשפט העליון, את ההרצאה העיקרית נשא הפרופ’ יצחק גל-נור, נציב שירות המדינה לשעבר, והמגיבים היו עו”ד יעקב ויינרוט, ועו”ד נאוה בן-אור, עד לאחרונה טוענת לכתר פרקליט המדינה.

בסוף הערב ניתנה לחלק מהקהל האפשרות להגיב, או להציג שאלות לדוברים בפאנל.

כבר בראשית דברי הפתיחה  אמרה דורנר משהו כגון: שחיתות היא לא רק התנהגות אסורה על פי החוק, אלא גם התנהגות לא אתית … וזה בסדר גמור, כי זה מתאים לקונצפציה של המוסד המארח, המגדיר את האתיקה כמכלול כללי ההתנהגות אשר אינה בגדר האיסורים הפליליים, אבל למרות זאת היא אינה ראוייה, בבחינת בל-ייעשה.

הבל-ייעשה הזה נזכר אצל דורנר כמעט בכל הופעה פומבית שלה, והיא עוד מן המהדרין, המשתמשים בביטוי it is not done, וגם זה בסדר גמור, אבל שאלת-השאלות היא אם השופטת-בדימוס הזאת הייתה גם בבחינת הנאה-מקיים, כאשר היא עדיין כיהנה כשופטת (בלי העבר הזה סביר מאוד להניח שאיש לא היה מסתכל עליה פעמיים ברחוב, ובוודאי שלא היה מזמין אותה לשבת-ראש במעמדים כאלה), ואם הנאה-דורש שלה (אשר כלל לא נאה הוא) משקף את מערכת המשפט, שהיא מתיימרת להיות המייצגת שלה, הגם לא-רשמית.

שחיתות קשה, שחיתות רכה

הערב מתקרב בצעדים מדודים לקראת סיומו, וכל מה שאני שומע מהדוברים לעניין השחיתות הוא בעיקר שאסור לתת או לקבל שוחד, בין אם מדובר במיליונים תמורת הפשרתן לבנייה של קרקעות, או בשטרות קטנים הניתנים לשוטר תמורת אי-רישום דוח. ביג-דיל, ואני תהיתי אם בשביל זה הייתי צריך למלא את המיכל בסולר, ואיך אסביר לקהל, אם תינתן לי רשות הדיבור, מהי שחיתות שאינה כרוכה בשוחד ושלמונים.

והנה עולה אל הפודיום עו”ד נאוה בן-אור הנ”ל, אשר, בלי להתכוון, הוציאה לי חלק מהערמונים מן האש.

וכאן אני מוכרח לתת איזו הקדמה קלה: ישנם רבים אשר “חטפו” ממני ביקורת לא קלה, אבל תמיד אני חי בהרגשה כי מי שבאמת לא מוכנים לסלוח לי הם אלה אשר דיברתי בם טובות, בשער-בת-רבים, בבחינת “במה חטאנו כי בשבחנו זה ידבר”, וחוששני כי נאוה זאת היא אולי אחת מאלה, לפחות בסתר-לבבה (תקני אותי, נאוה, אם טועה אני), ומעשה שהיה כך היה.

כולנו מכירים את הפרקליט המצוי, אשר יהיה מוכן “למכור את האמא שלו” תמורת “ניצחון ליטיגאנטי”, והנה, יום אחד, היא מופיעה “נגדי” בבית המשפט העליון, ומסכימה לזיכויו של לקוחי, אבל לא סתם מסכימה, אלא מוסיפה אמירה: אני רוצה להוסיף הערה אישית, כך אמרה. כתב האישום בתיק הזה ממלא אותי בושה!

הערה כזאת לא תשמעו, למשל, משי ניצן, או אתי כהנא, שניהם מפרקליטות המדינה, ואני לא שמעתי הערה כזאת מאף פרקליט המייצג את המדינה, למרות שיום-יום מוגשים לבתיהמ”ש כתבי אישום ושאר כתבים אשר צריכים למלא בושה את בריכת הסולטן, ואת איצטדיון טדי גם-יחד.

אז בכל הזדמנות שהייתה לי – כולל ההזדמנות הזאת – הבאתי את הסיפור הזה, אפילו אם הצל”ש הזה אינו לרוחה (וזה לא בטוח).

נחזור, איפוא, להרצאת דבריה של נאוה בן-אור, אשר מיד בפתח דבריה העלתה את עניין השחיתות ה”רכה”, תוך שהיא נותנת את הקרדיט הראוי לפרופ’ יצחק זמיר ולעיתון הארץ בו נתפרסם מאמרו של זמיר, באתיקה אין די, שם נאמר, בין השאר:

מעשים של שחיתות שלטונית נחלקים לשני סוגים. הראשון כולל שחיתות קשה: בעיקר, קבלת שוחד וגניבה מקופת הציבור …

הסוג השני כולל בעיקר מעשים של פרוטקציה שלטונית. איש ציבור עושה שימוש במשרתו כדי להעניק טובת הנאה למקורב. למשל, רשיון בנייה או היתר ליבוא עובדים זרים, מענק כספי להקמת מפעל, הקצאת או הפשרת מקרקעין, העדפה במכרז. לכאורה זה מעשה תמים. כבר אסור לעשות טובה לחבר מהצבא או מהמפלגה? התשובה היא: אכן אסור. … לעתים קרובות מה שנראה כטובה נקייה אינו אלא עסקה מלוכלכת. מינוי פוליטי, למשל, הוא בדרך כלל עסקה של תן וקח. מבחינה מוסרית היא דומה לשוחד. לכן זהו סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל.

ואכן, אחרי איזכור שכזה, כולל עניין ה”דווקא היא …”, וגו’, מלאכתי נעשתה קלה יותר, בבחינת צדיקים מלאכתם, וגו’, וכך, בערך, אמרתי, כאשר ניתנה לי רשות הדיבור:

אני שמח שנאווה הוציאה לי את הערמונים מן האש, ומודה לה על כך, כי כל הערב הזה חיכיתי שמישהו יעלה את הנושא הזה, נושא השחיתות ה”רכה”, אשר דווקא היא, כמו שאומר הפרופ’ זמיר, “מסכנת את החברה בישראל”.

נאווה דיברה על הקצה העליון, ה”קשה” יותר, של השחיתות הרכה הזאת, ואני רוצה לדבר על הרובד הרחב יותר, הבסיסי יותר, אם תרצו הבנאלי יותר, של השחיתות ה”רכה” הזאת. הרובד הרחב של עובדי הציבור אשר מתעמרים באזרח, כדי לספק את תאוות-השררה שלהם, ודוחים אותו בכל מיני טענות, בין משום אותה תאוות-שררה, בין משום העצלנות, בין מכל סיבה אחרת.

אתה מנסה לשכנע את עובד-הציבור, אתה מנמק את בקשותיך, אבל קולך נופל על אזניים ערלות. אתה טוען את טענותיך, והוד מעלתו הפקיד בכלל לא מתייחס אליך ואל טענותיך. אתה “שקוף” לגביו. הוא מצפצף עליך. הוא “מצפצף על בני אדם“, כפי שהגדיר זאת הדוקטור מישאל חשין, לפני שגם הוא הצטרף למצפצפים.

ומדוע עובד-הציבור מצפצף עליך? כי הוא יודע שלא תעתור נגדו לבג”ץ.

והוא יודע שלא תעתור נגדו לבג”ץ, כי אתה יודע שהדבר הראשון שתשמע שם – אם לא יזרקו אותך מכל המדרגות בלי להזמין אותך לטעון את טענותיך – הוא “אולי אדוני ימשוך את עתירתו“, ושאם לא “תקנה” את ה”רמזים” שלהם, אתה “תחטוף הוצאות” כאלה שיגרמו לך לקלל את יומך, ופסק-הדין עצמו, גם הוא יצפצף עליך, ויתעלם מטענותיך.

מכאן אני רוצה להמשיך אל השפיטה.

בית המשפט העליון פסק הלכה לפיה אקדח הלייזר המשטרתי, אשר מודד את מהירותם של כלי רכב, מסוגל למדוד עד לטווח של 300 מטרים.

כשהתחלתי לדבר על הנושא הזה, נראה על פניה של דורנר חיוך מדושן-עונג, כאומרת לעצמה “הנה, הוא מדבר על פסק דין חשוב, אשר ניתן על ידי הרכב בראשותי”, והיא עדיין לא הבינה לאן אני חותר.

המשכתי:

והנה, באותו ערעור ממש נדון עניינם של שני מערערים שמהירותם נמדדה מטווח של כ-500 מטרים, כמעט כפול מטווח המקסימום שאתם עצמכם קבעתם, ונשאלת השאלה איך אישרתם את ההרשעה הזאת, כאשר הנאשמים האלה היו צריכים להיות מזוכים – לשיטתכם-אתם.

ועדיין דורנר לא מבינה מה אני רוצה. מן הסתם אמרה לעצמה “מי אמר שאנחנו מחוייבים לנורמות שאנחנו קובעים”.

והוספתי:

אני מבין שיכולות ליפול טעויות, כי גם שופטים הם בני אדם, אבל לתיקון טעויות כאלה קיים המנגנון של בקשה בטרם קם בית המשפט מכסאו, ואנחנו אכן הגשנו בקשה כזאת …

כאן התעוררה דורנר:

אני אענה לך …

אני:

גברתי, עוד לא סיימתי.

רציתי לומר את מה שאמרתי רק באופן חלקי במאמר דליה והמלאכים: שההחלטה אשר ניתנה באותה הבקשה הייתה עילגת, נלעגת ומושחתת, ואפילו נסיון קל-שבקלים לשוות לה את מראית פני הצדק לא היה בה.

אבל היא, כיושבת-ראש הפאנל, תפסה שהיא צריכה לסתום לי את הפה:

אני בכל זאת אענה לך …

ומה אמרה הגברת-השופטת-בדימוס? האזינו נא:

אם מערכת המשפט הייתה מושחתת, הייתם צריכים לשים שטרי כסף בכל כתב-תביעה!

וכאן פרצה דורנר בצחוק רועם ומתגלגל, כצחוקו של ילד טיפש, אשר מצית את המתבן, ואומר: “אבא, אור!!!”.

אני:

גברתי, זה בכלל לא מצחיק!

אבל צחוקה של הגברת החריש, מן הסתם, את אזניה-היא, וגם אני נזקקתי לשלושה ימים כדי לתפוס איזו שטות-מסגירה היא אמרה.

שורו-שורו: אנחנו לא מכחישים את מה ששמחה ניר אומר עלינו כל השנים, אבל אנחנו לא לוקחים שוחד …

ומכאן: כל עוד אנחנו לא לוקחים שוחד, מותר לנו הכל: גם לעוות מאזני מרמה, גם להדר דל בריבו וגם לשאת פני גדול. גם להצדיק רשע, וגם להרשיע צדיק. הכל-בכל-מכל-כל.

בוודאי שהם צדיקים, השופטים האלה, שאינם שותים סולר, אינם לוקחים שוחד ואינם אוכלים זכוכית. הרי גם שטרסברג-כהן, הטובה-למי, האובייקטיבית הידועה, הצדקת המוכרת משנים, זו אשר מעולם לא הייתה חלק מ”המערכת” ואינה מחוייבת לה כהוא-זה, וגם נאמנה לשיטתה, אמרה בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת כי אם שופט בכוונה לא מתייחס לטענות, אין בכך עילה לטיפולה, אלא רק לערעור…

ומהו הדין אם גם ערכאות הערעור – עד לעליונה שבהן – מתעלמות במכוון מטענות המתדיינים? ומה אם האגרות והערבויות סוגרות את שערי הערעור בפני החלכאים בזרנוגה גימ”ל?

תודה, דליה!

אני רוצה לומר כאן תודה לך, השופטת-בדימוס דליה דורנר. תודה אמיתית, מקרב הלב.

כבר כארבעים שנה אני נודד במדבר, עולה בהרים, יורד בגאיות, נשרט בקוצים ומתייסר בשוטים ובעקרבים, נושא את מרכולתי, ואין קונה. ארבעים שנה, דליה, ארבעים שנה!

והנה, ממש באופן בלתי צפוי – “תאונת עבודה” אני קורא לזה – הנחת את שכר-עמלי לרגלי, את ההכרה בצדקת דרכי: שמחה ניר, זה לא שאתה ממציא עלינו מהרהורי-לבך, אלא שאפילו אנחנו, כפי שאתה מתאר, עושים הכל בזדון, בכוונת-מכוון להרע, כל עוד אנחנו לא לוקחים שוחד, אנחנו צדיקי הדור.

נשארת, אם כן, רק המחלוקת הערכית בינינו, וזה כבר נושא לדיון נפרד.

____________________

המלצת היום:
       האם זרנוגה גימ”ל היא עיירה מושחתת?

       שפיטה “מקצועית”, או שפיטה על פי תחושות-בטן?