על בושה וחוסר בושה:

על מה ולמה זקוקה השופטת אתי בוהדנה-ואקנין לחמש (ויותר!) שעות סלולאריות מדי יום ביומו?

… ועל כן, במקום להיאבק על עקרונות, הם (השופטים) מתמקחים כתגרנים-בשוק על פרטים שוליים ופחות-חשובים, אשר יכולים להיות “פסיק” קטן בתוך הישגים חשובים, נכונים, צודקים ומכובדים בהרבה.

המאמר ראה אור לראשונה בשנת 2001. כמה שעות ליום אפשר לדבר היום עם אותו הסכום, מוצמד למדד, בדילים של היום?

השופטת אתי בוהדנה-ואקנין הינה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בטבריה.

את השופטת אתי בוהדנה-ואקנין אנחנו לא מכירים אלא מרשימת השופטים אשר באתר של מערכת המשפט.

כיוון שאנחנו לא מכירים אותה, ממילא אין לנו שום דבר נגדה, ושמה נלקח באקראי מרשימת השופטים הנ”ל, אשר מלכתחילה נופו ממנה שמותיהם של כל השופטים אותם אנחנו מכירים, כדי שלא ייאמר עלינו שבהזדמנות זו אנחנו “מנהלים חשבונות אישיים” עם שופט זה או אחר.

לא שיש פסול כלשהו בניהול חשבונות אישיים, שהרי כל ביקורת הנוגעת אישית למאן-דהו, יש בה משום “ניהול חשבונות”, ומי שלא סובל את החום, שלא ייכנס למטבח, כפי שאמר נשיא ארצות הברית בשעתו, הארי ס’ טרומן.

אלא שבמקרה הזה דווקא הבחירה האקראית היא הנותנת.

ביום 20.5.2001 התפרסמה בהארץ קריקטורה אשר גרמה לי אי-נוחות מסויימת, למרות שהייתי צריך, לדעתם של מוקירי-זכרי, לרקוד על הגגות.

בקריקטורה הזאת רואים את דוכן השופטים בבית המשפט העליון, כאשר בנוסף לפטיש-היושב-ראש מונחות עליו גם כמה קופות-של-צדקה, וגם תמונות-של-צדיקים, כאילו היה זה איזו מתיבתא דרבי אהרן חסר-הנס, אשר זקוקה לתרומות ונדבות לצורך קיומה.

הקריקטורה הזאת, כאמור, גרמה לי אי-נוחות מסויימת, משום שאין זה הוגן להציג מאבק לגיטימי לתנאי-שכר – אפילו מגושם ואפילו בלתי-צודק – כאילו היה זה חיזור על הפתחים, וקיבוץ נדבות.

יחד עם זאת, אמרתי לעצמי, אם זאת התדמית שהם, השופטים, ארגנו לעצמם, ייתכן מאוד שהם הרוויחו את זה ביושר. ואולי, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן שירגישו מה זה “לחטוף” כל אלה אשר חושבים שכל העולם בידיהם, ושכל הבריות צריכים לקוד לפניהם בהכנעה, ולהגיד “כבודו” גם אם אין להם שמץ של כבוד, לא אל ה”כבודו” המסויים, ולא אל המערכת בכללותה.

להזכירכם: אני בעצמי פרסמתי קריאה להכפיל ולשלש את משכורותיהם של השופטים, וגם להוסיף על המוכפל הזה תיגמולים רציניים לשופטים אשר יתמחו בתחומים מקצועיים ספציפיים, כך שאיש לא יוכל להאשים אותי בצרות-עין כלפי ציבור השופטים.

והנה, לא חלף אפילו שבוע ימים, ואנחנו מתבשרים (הארץ, 25.5.2001) כי הנבואה אכן הגשימה את עצמה, והשופטים אכן באו לכנסת עם דרישת-תנאים חדשה, אשר לא הייתה מביישת לא תגרן מקצועי, וגם לא קבצן מקצועי.

ומה דורשים השופטים הפעם? הם רוצים 2000 (אלפיים) ש”ח לחודש, “החזר הוצאות טלפון סלולארי”, בדומה לחברי הכנסת. אני מנחש כי מדובר ב”החזר גלובאלי”, אשר פוטר את חבר-הכנסת מלהגיש לחשב הכנסת “פירוט שיחות”, וכו’.

על מה מבססים השופטים את הדרישה הזאת? על ההצמדה המקודשת של שכר השופטים לשכרם של חברי הכנסת, ועל החלטה משנת 1981, לפיה השופטים צמודים לחברי הכנסת באשר לענייני הטלפונים.

יש לי ספקות רבים אם גם הצמדת-הטלפונים המקורית, משנת 1981, לא הייתה אלא הטבת-שכר, “סמוייה” עד כדי כך שכל העולם רואה אותה, ויודע איזו פיקציה מסתתרת מאחוריה, אבל לא הייתי נוגע בזה, אלא במסגרת הרפורמה שאני דוגל בה.

בדרישתם של השופטים תומכת גם – איך לא – היועצת המשפטית של הכנסת, אנה שניידר, אשר שכרה צמוד לשכרו של שופט בבית המשפט העליון, ואם השופטים יקבלו את 2,000 השקלים כהוצ’ טלפון סלולארי, גם היועצת תקבלם, בלי לשוחח עם איש, אפילו לא בטלפון הסלולארי שלה.

מה עושה חבר-הכנסת עם הטלפון הסלולארי? מה שהוא עושה מכל טלפון אחר: מקיים קשר עם הבוחר עם מוסדות המפלגה, ועם הגופים השונים אשר איתם הוא חייב לבוא במגע לצורך מילוי תפקידיו הציבוריים.

חבר הכנסת לא יושב כל היום בלשכתו בכנסת, או בביתו. הוא גם נוסע ממקום למקום. הוא אפילו מקבל הוצ’ רכב לשם כך. ומה אם חבר הכנסת צריך להתקשר למישהו בשעה שהוא בנסיעות? יתחיל לחפש טלפון ציבורי? יחזור למשרד או לביתו? ידחה את השיחה לשעות בהן בן-שיחו כבר לא בעבודה?!

ה”רעיונות” האלה היו יפים בשנת 1981, כאשר הטלפון האלחוטי היה מוצר ניסיוני במכוניתו של מנכ”ל משרד התקשורת, אבל כיום, כאשר כל מצורע וזב-חוטם מסתובב עם שלושה סלולארים בחגורתו (ועוד אחד בין הכתף לאוזן!), זה יהיה קצת מוגזם לצפות מחבר-הכנסת – אשר זמנו קצת יותר יקר מזמנו של האזרח הממוצע – לחפש טלפונים ציבוריים.

מה אפשר לעשות בטלפון הסלולארי ב- 2,000 ש”ח בחודש?

לפי חשבוני אפשר ב- 2,000 ש”ח לחודש לשוחח חמש שעות תמימות כל יום, כולל שבתות, חגים וימי-כיפור.

אפשר להניח כי במיקוח סימולטאני מול כל החברות הסלולאריות אפשר להגיע גם לכפל הזמן הזה, ואפילו להסדר חופשי-חודשי, בו אתה מדבר כאוות-נפשך, תמורת אותם 2,000 ש”ח לחודש, אבל לצורך ענייננו נסתפק באותן חמש השעות היומיות ה”אומללות”.

את השאלה הזאת אפשר לבחון משתי הנחות-עבודה:

הנחת-העבודה האחת – שהשופט עובד שמונה שעות ביום, שהשיחה הסלולארית היא חלק מעבודתו, ושהכל נעשה בתום-לב.

אבל אם כך הדבר, נשאלת השאלה מה עושה השופט בשאר שלוש שעות עבודתו?

מקיים דיונים וכותב החלטות ופסקי-דין, איך לא.

אבל אם הוא צריך לדבר בסלולארי, סימן שהוא גם לא נמצא בבית המשפט, וגם לא בביתו (ואין ספק שלשופט מותר, אם נוח לו הדבר, לשבת בביתו ולכתוב שם החלטות ופסקי-דין), שהרי לא יעלה על הדעת שהוא יישב ליד טלפון רגיל, קווי, אבל יעדיף לשוחח דווקא בסלולארי, שם השיחות יקרות בהרבה.

לפי ההנחה הזאת השופט נמצא במקום עבודתו (בבית המשפט או בבית) רק שלוש שעות ביום.

שלוש השעות האלה כוללות גם ישיבה מול הטלפון הרגיל, אשר נמצא על שולחנו של כל שופט, ואשר מאפשר לו לשוחח על ענייני עבודה בלי להיזקק לשעות ה”סלולאריות” שלו.

נניח ששיחות הטלפון הרגילות של השופט מצריכות רק כעשירית הזמן מהשיחות הסלולאריות שלו – חצי שעה.

נשארו לו, לשופט, רק שעתיים וחצי כל יום לשמיעת משפטים ולכתיבת החלטות ופסקי-דין.

ועם כל הכבוד, זה מעט מאוד.

הנחת-העבודה השנייה היא שהשופט נמצא בבית המשפט שמונה שעות תמימות, ועושה את מלאכתו נאמנה:, שומע משפטים, כותב החלטות ופסקי-דין, וגם משוחח בטלפון רגיל בענייני עבודה.

איך מתחלקת היממה אצל שופט כזה? הנה יממה לדוגמה:

8 שעות בבית המשפט;

1 שעה בנסיעה מביתו לבית המשפט ובחזרה;

1.5 שעה לאכילה;

0.5 שעות לקריאת עיתון יומי;

6 שעות שינה;

2 שעות למריבות עם בן/בת הזוג, התפייסות ובילוי עם הילדים או הנכדים;

1 שעה לשיחות בטלפון קווי.

ובסך-הכל – 20 שעות.

נותרו – איך לא – ארבע שעות, אשר יחד עם שעת הנסיעה מהבית לעבודה ובחזרה מהוות בדיוק אותן חמש שעות סלולאריות.

ומה תעשה השופטת אתי בוהדנה-ואקנין, מבית המשפט לענייני משפחה בטבריה, עם ארבע השעות הסלולאריות ה”עודפות”?

לדבר בסלולארי מהבית – זה ממש לא הגיוני, כי זה יקר, ולמה לשוחח ביוקר אם אפשר בזול?

המסקנה – לצאת מהבית, להסתובב בשכונה ארבע שעות, עם הסלולאר בין הכתף לאוזן.

אבל זה מאוד לא מכובד ששופט יסתובב בשכונה ארבע שעות, עם הסלולאר בין הכתף לאוזן, וגם השיחה בזמן הנסיעה לעבודה וממנה, בתחבורה הציבורית, אינה דבר נאה, לא לבני-תמותה רגילים, ובוודאי שלא לשופט בישראל. בוודאי שאין שופט יכול לדבר על ענייני עבודה כשהוא נוסע באוטובוס או במונית.

כדי למנוע את הביזיון הזה, אין מנוס אלא לתת לשופטת אתי בוהדנה-ואקנין גם הוצ’ רכב. שתדבר בזמן הנהיגה (עם דיבורית, כמובן).

אבל שאלת ה- 64,000 דולר היא כמה שעות אפשר לדבר בענייני עבודה, גם בטלפון הקווי וגם בסלולארי?

וזה עוד לא הכל

בסרט הזה כבר היינו, ואנחנו מכירים גם את ההמשך: אחרי שהשופטים יקבלו גם 2,000 ש”ח הוצ’ סלולאריות וגם הוצ’ רכב, הם יבואו ויגידו שזה “לא מכובד” שהשופטים יצטרכו לנהל מו”מ תגרני על כל הרכיבים האלה, כמו פשוטי-העם, והם יבקשו “לגלם” את זה לתוך המשכורת שלהם.

ואת ה”גילום” הזה הם יקבלו גם יקבלו, אבל אחרי שהציבור ישכח את מאבק-השכר הזה, הם יבואו ויפתחו מחדש את כל ה”סיפור”, ויבקשו הוצ’ סלולאר והוצ’ רכב, “כמו לחברי הכנסת”, וכו’ – הכל מעבר ל”גילום” הזה, אשר כבר כולל בתוכו את כל ההוצ’ האלה.

ומי שזכרונו אינו קצר, יודע שכבר היו דברים מעולם.

על דמגוגיה ועל חוסר-בושה

פגיעה בהצמדה לשכרם של חברי הכנסת, אומרים השופטים, היא “פגיעה בזכויות המוקנות שלהם”, והם גם קובלים על כך שלשופטים אין טלפון סלולארי, “בעוד שלכל מנהל מדור בבית משפט יש טלפון נייד”.

גם מתוך ההנחה שאכן כך הם פני הדברים (לא בדקנו) הרי לנו פן נוסף של הדמגוגיה: שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.

טלפון סלולארי לכל מנהל מדור? מנהל מדור אינו יושב באולם ושומע משפטים, וגם אינו כותב פסקי דין, אלא מסתובב בשטח, ואצלו הטלפון הוא כלי עבודה, כמו שהמזג השיפוטי הוא כלי עבודתו של השופט.

וחוץ מזה – האם מנהל מדור מקבל 2,000 ש”ח הוצ’ סלולאריות, כדי שהשופטים יבקשו להיאחז ב”תנאי-העבודה” שלו?

כיצד נאבקין על דרישות צודקות

לדעתי מגיעה לשופט בישראל משכורת גבוהה בהרבה מזו שהוא מקבל – אשר גם היא אינה מן הנמוכות.

כדי לקבל את זה צריכים השופטים לעלות על הבריקאדות בשם האיכות השיפוטית: הכנסתו של עורך-דין מצליח בשוק הפרטי גבוהה בהרבה מזו של השופט המצוי, ומי שרוצה למשוך כוחות מעולים – שישלם על כך בכסף, ובכסף טוב.

אבל כדי להעלות את הטענה הזאת השופטים צריכים להודות כי הם, אשר באו לעבודה הזאת בתנאים פחות טובים, אינם עומדים ברמה עליה הם מדברים.

ועל כן, במקום להיאבק על עקרונות, הם מתמקחים כתגרנים-בשוק על פרטים שוליים ופחות-חשובים, אשר יכולים להיות “פסיק” קטן בתוך הישגים חשובים, נכונים, צודקים ומכובדים בהרבה.

____________________

המלצת היום:

מתוך שמירה על מקצועיות הדובר

מתוך שמירה על עצמאות הדובר