על תאונות הדרכים, על שופטי התעבורה ועל רמת הענישה:

האמנם כצעקתה?

אבל דבר אחד הם – השופטים והתובעים – יודעים יותר מכל אדם אחר: אם הם יחמירו בענישה, מייד יתרבו הכופרים באשמה, כל נאשם ינהל “תיק הוכחות”, ותוך שבוע ימים ה”מערכת” תיסתם לאלפיים שנה קדימה (ועוד יישאר עודף).

המאמר פורסם לראשונה בחודש דצמבר, 2003.

 

תחת הכותרת “תאונות הדרכים והשופטים“ מציע ניסן יואלי, בעל תואר שני בהנדסה, הצעות אשר בחלקן הן הגיוניות, אבל בחלקן האחר הן תלושות מהמציאות ונסחפות אחרי דמגוגית-העליהום אשר לא הובילה אותנו, עד היום, לשום השג ממשי במניעתן של תאונות הדרכים.

ואפתח, שלא כמנהגי, בכמה מלים טובות על שופטי התעבורה, ועל התובעים המשטרתיים המופיעים בפניהם. הרבה מדי הם לא יודעים, לדעתי, ומי שמתקבל לעבודה בתור שופט-תעבורה, תתפלאו, אינו צריך – וגם אינו נדרש – להתמצא בענייני תעבורה.

אבל דבר אחד הם – השופטים והתובעים – יודעים יותר מכל אדם אחר: אם הם יחמירו בענישה, מייד יתרבו הכופרים באשמה, כל נאשם ינהל “תיק הוכחות”, ותוך שבוע ימים ה”מערכת” תיסתם לאלפיים שנה קדימה (ועוד יישאר עודף).

את זה, לצערי, אף אחד לא מבין.

פותח יואלי ואומר כי –

“לאור ריבוי תאונות הדרכים, ובמיוחד התאונה המחרידה שאירעה ביום … התברר כי הנהג הפוגע הינו עבריין תנועה מועד, אשר לו שלוש עשרה הרשעות קודמות רק בשנה האחרונה, מתברר וזו בפעם המי יודע כמה, כי העבריינים הינם דמויות מוכרות בבתי המשפט, וכי בתי המשפט כבר דנו אותם בעבר ופטרו אותם בעונשים קלים, ועל-כן יש להפעיל את מערכת אכיפת החוק גם נגד השופטים עצמם”.

אז כבר כאן ברצוני להזכיר לכותב את תאונת-הדרכים הכי-מחרידה (ככל הנראה) שאירעה במדינת ישראל: התאונה בצומת אשדוד, אוגוסט 1981, בין גורר טנקים לבין טיולית אשר הביאה פועלים מהרצועה. באותה התאונה – אשר בעקבותיה הוקם המינהל לבטיחות בדרכים (ומה יצא מזה?!) – נהרגו למעלה מעשרים ונפצעו למעלה מעשרים בני אדם, אבל לנהג שהיה אשם בתאונה, נהג גורר-הטנקים, היה עבר נקי: רק עבירת-קנס קלה!

הגיע הזמן, איפוא, להשקיע כמה מיליונים טובים במחקר בדבר המיתאם בין עבירות-התעבורה כהגדרתן, לבין שיעורי-התאונות, או בין רמת האכיפה לבין שיעורי-התאונות. סביר מאוד להניח שהמחקר הזה יחזיר כל לירה המושקעת בו, כיוון שהוא ינתב למקומות הנכונים את מעט המשאבים שיש לנו (אני קורא להם “הלירה השולית”).

אבל את המחקר הזה אף אחד לא מוכן ליזום, כי תוצאותיו עשויות לאכזב את כל אלה אשר זעקות ה”בנפשנו” על “הגורם האנושי” הן מקור פרנסתם ו/או דם-ליבם ו/או טעם-חייהם.

אני, מצדי, את המחקר שלי עשיתי, והוא מונח לפני הציבור כבר קרוב לעשרים שנה.

וראו גם כאן.

אמרתי כי הצעותיו של יואלי בחלקן הן הגיוניות, אבל בחלקן האחר הן תלושות מהמציאות ונסחפות אחרי דמגוגית-העליהום אשר לא הובילה אותנו, עד היום, לשום השג ממשני במניעתן של תאונות הדרכים. אעבור עליהן, אחת אחת.

יואלי מציע –

“לבצע מעקב אחר השופטים (שופטי תעבורה ושופטים אחרים), אשר אותם עבריינים נשפטו אצלם בעבר, על איזה עבירות ואלו עונשים פסקו להם. ניתן להעלות את הדבר על מסד נתונים ולבצע חתכים שונים, בכדי לדלות מתוכם את אותם שופטים המקלים בעונשים, לעומת המחמירים וכו’, בכדי שגם הם יהיו חשופים למעקב ולשפיטה על החלטותיהם, ועל ההשלכות שיש להחלטות אלו, האם הם עומדים במבחן המציאות”.

אין לי כל בעייה עם זה. הבעייה היא בכך שמערכת המשפט לא תסכים לשום צורה של מעקב, כי זה מתחיל בתעבורה, ולא יודעים איכן זה נגמר (ויוכיח הסקנדל שעשו השופטים סביב משוב השופטים של הלשכה המתועבת, שזה היה, ככל הנראה, הדבר החיובי היחיד שהיא עשתה).

אבל נניח שהמערכת אכן הייתה מוכנה לכך: ומה יאמר המציע אם היה מתברר כי אין כל מיתאם בין רמת הענישה לבין השינוי ברמת התאונות? ומה אם היה מתברר כי המיתאם הוא שלילי? האם הוא היה מציע להקל בעונשים, “לאור לקחי המחקר”?

לא. הוא היה מחפש אלף נימוקים מדוע המחקר אינו אמין …

עוד אומר לנו המציע כי –

“מעקב זה ירתיע שופטים מלהקל על הנאשמים, לאחר שיהיו חשופים לפרסום הציבורי על החלטתם, לאור העובדות בגין הרשעות נוספות שלאחר מכן. כמו כן, יש לקחת בחשבון את שיקול הדעת של השופטים, משיוכח לאחר מכן כמוצדק או מוטעה, והם ישמשו כגורם מכריע בקידומם או אי קידומם של השופטים בתפקיד (מבית משפט שלום למחוזי או לעליון), או אף במקרה קיצוני, שעילה להעברתם מתפקידם בשל שיקולי דעת מוטעים, החוזרים על עצמם פעם אחר פעם”.

ואם המעקב לא ירתיע שופטים, ולא ישפיע על קידומם, מה אז, מר יואלי?

ועוד:

“כן יש לתת את הדעת לתופעה, כי לאור האפשרות שניתן לערער על פסק הדין שבערכאה נמוכה בפני גבוהה יותר, גורם הדבר ולו בתת מודע, לשופטים להתחמק מלקחת אחריות. הם יכולים לפסוק ללא נקיפות מצפון מיוחדות, כך או אחרת, שהרי ממילא יערערו על-כך לבית משפט גבוה יותר, ובעצם מעבירים את ההכרעה במודע או אף בתת מודע לערכאה גבוהה יותר. לא פעם ניתן לקרוא בין השורות בנימוקים שלהם להכרעות הדין והעונש, בציטוטים שבעצם מזמינים ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר, וזאת בכדי להסיר מעל עצמם את האחריות על פסק הדין ו/או העונש”.

ואני שואל: מה הקשר, ומה הייחוד ה”תעבורתי” בגלגול-אחריות של שופט אל הערכאות שמעליו? אתה רוצה לשרש נורמות שיפוטיות פסולות? אני אתך, אבל היושר האינטלקטואלי מחייב אותי לגלות לך כי התופעה הפסולה הזאת פועלת לרוב לרעת הנאשמים, וערכאות-הערעור לרוב מסרבות להתערב, כך שאתה עשוי להשיג מטרה הפוכה לחלוטין מזו שאליה אתה חותר.

וממשיך המציע:

“לא פעם, גם שופטים מקלים בעונשים כתוצאה משתדלנות של עורכי דין ואנשי ציבור בעת הטיעונים לעונש. השיקולים של השופטים הם לפי התרשמות, רגשות, רושם הנאשם עליהם, הזדמנות נוספת שהם נותנים לו להוכיח את עצמו וכו’. יש להעמיד במעקב גם החלטות אלו, על-סמך הפשעים הנוספים שיעשו אותם עבריינים, האם שיקול הדעת של השופט היה נכון או לא, ולבחון מחדש את כשירותו של כל שופט להמשיך ולכהן בתפקידו”.

וזה כבר ממש דמגוגיה: עורך-דין המייצג נאשם ממלא את אחד התפקידים החשובים ביותר בעשיית המשפט בכל משטר דמוקרטי, תפקיד אשר בלעדיו אפשר “לסגור את הבאסטה”, ואם מישהו היה מציע לי לבטל את האפשרות של הנאשמים להיות מיוצגים ע”י עו”ד, הייתי אומר לו “לא, תודה!” – אפילו אם היה מוכיח לי, במחקר האמין עלי, כי יש בכך כדי להוריד את רמת התאונות. אז עו”ד המשמש סניגורו של נאשם אינו “שתדלן”, ובאשר ל”שתדלנות” של אנשי-ציבור – עם כל הכבוד, עדות-אופי אינה “שתדלנות”.

שוב ושוב חוזר, בדבריו של יואלי, הניגון של “מעקב אחרי החלטותיהם של שופטים, וקביעת המיתאם בין רמת העונשים שלהם לבין השפעתה על הנהגים בעתיד (“להעמיד במעקב גם החלטות אלו, על-סמך הפשעים הנוספים שיעשו אותם עבריינים, האם שיקול הדעת של השופט היה נכון או לא, ולבחון מחדש את כשירותו של כל שופט להמשיך ולכהן בתפקידו”).

אז אני אתך, יואלי, בתנאי שהמעקב הזה יתנהל בכל התחומים, ובתנאי שהסקת-המסקנות לא תהיה בידי ה”מערכת עצמה”, אשר לעולם לא תודה כי יש בקרבה שופטים גרועים.

עוד רעיון יש לו, למציע:

“בכל משפט מופיע הנתבע כשהוא מיוצג על-ידי עו”ד מטעמו המקבל תשלום ממנו, אולם התובע מיוצג על-ידי הפרקליטות, כי זה דין פלילי. אין לתביעה קשר ישיר לקורבן. פרקליטות המדינה אינה מייצגת את התובע (הקורבן במקרה שלנו) אלא רק את החוק הפלילי. יש לשנות מצב זה על-ידי חקיקה, ולצרף לתביעה גם עו”ד מטעם הקורבן בכדי לאזן את ההגנה שהיא הרבה יותר אינטרסנטית במשפטים אלו, שלגביה זו ‘שאלה של לקוח – האדם’ שהרבה כסף זורם בצידו, בעוד שלתביעה זו שאלה של ‘חוק יבש’ – ולא של ‘קורבן’ וכל כולה היא משכרותו של הפרקליט מטעם המדינה”.

ממש מרתק. עורכי-הדין של הקרבנות ינשפו לתובע בעורף, יביאו ראיות משל עצמם, יתעקשו שלא לסגור עסקות-טיעון, דבר אשר יסתום את בתי המשפט לתעבורה, וימנע את משפטיהם של נאשמים רבים אחרים (ראו שוב, לעיל, לעניין המלים הטובות על שופטי התעבורה, ועל התובעים המשטרתיים).

ומה עם אותם קרבנות אשר אין ידם משגת עורך-דין? יקבלו זה מקופת המדינה? זה כבר מפצל את עץ האפשרויות לשניים, או אפילו לשלושה ראשים: אם מייצג-הקרבן יהיה מהפרקליטות, אזי יהיו, למעשה, שני קטגורים מצד התביעה; אם הוא יהיה מהסנגוריה הציבורית, הוא יהיה בעל אוריינטציה “סניגורית”; ואם הוא יהיה מהשוק הפרטי, הוא יהיה יקר, ובסוף זה יביא ליצירת מוסד שלישי, בעל מבנה הדומה לסניגוריה הציבורית, אבל בעל יישות עצמאית.

רעיון מעניין, לא פראקטי (ואגב: אנחנו יודעים שגם במציאות הנוכחית יש לקורבנות ולמשפחותיהם say מסויים בפרקליטות, ובמידה מסויימת – מידת האפשר – אכן מתחשבים במשאלותיהם).

והמציע מסכם:

“ביצוע המעקב אחר פסקי דין של כל השופטים שדנו בעבר ודנים כיום ובעתיד, בעבירות של עבריינים מועדים, כפי שצויין לעיל, יתרום ללא ספק לביעור נגע תאונות הדרכים ושאר העבירות והפשעים החמורים, שאנו עדים להם חדשות לבקרים”.

וכאן, אחרי שהוא שכנע את עצמו, הוא כבר גולש לכלליות, ומציע להחיל את התיזה שלו כדי לתרום “לביעור נגע תאונות הדרכים ושאר העבירות והפשעים החמורים” …

ואם לא?!

והאם בפקולטאות להנדסה – המציע הרי מציין בשולי מאמרו כי הוא בעל תואר שני בהנדסה – מלמדים קרימינולוגיה, פנולוגיה (תורת הענישה) ושאר הלוגיות הקשורות בנושא? האם מישהו – אי-פעם – ניסה והצליח להוכיח מיתאם כלשהו בין רמת הענישה לבין רמת העבריינות?

ובמיוחד אמורים הדברים לגבי עבירות-תעבורה הגורמות לתאונות-דרכים: הרי אף נהג לא עושה לעצמו את החשבון: כיוון שהעונש הצפוי לי הוא קל, כדאי לי עכשיו לעשות איזו תאונה …

אז הגיע הזמן להכניס למאבק בתאונות-הדרכים, ובשאר העבירות והפשעים, קצת (רצוי הרבה) יותר מקצועיות, וקצת (רצוי הרבה) פחות דמגוגיה.