ביהדות יש דוגמאות לא מועטות בהן נוהג המשתרש בקהילה, הופך עם הזמן לדין מחייב. בתחום התכנון והבנייה יש נוהגים שמשתרשים, והשאלה היא האם ראוי להפכם לדין מחייב בזכות השתרשותם בשדה הבנייה ובשל שכיחותם.

בע”א 90/ 38-25  אברהם אלברט נ’ שיכון ופיתוח לישראל בע”מ ואח’, לא פורסם [מובא בספר “תכנון דירה כחוק” מאת א’ בן עזרא בהוצאת בורסי בעמ’ 359, נפסק על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה כי אדני חלונות בבנייה הטרומית צריכים להיות מצופים בטראצו [מוזאיקה] או בשיש, ואם הדבר מורכב מבחינת ביצוע אזי יואיל היצרן לבצע זאת במפעל. קביעה זו נקבעה מול מציאות ישראלית נפוצה וידועה בה נבנו אלפי דירות מגורים בשיטה הטרומית עם אדני ביטון מוחלק ללא שיש וללא מוזאיקה, מתוך שיקולי יעילות וחיסכון, וקלות הביצוע. (בעמ’ 203 בספר הנזכר, מופיעה החלטת ביהמ”ש העליון בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה).

לו היה בית המשפט סבור כי בזכות הנוהג הנפוץ, הדרישה לציפוי בשיש או במוזאיקה מיותרת, היה קובע כך בקלות יתירה, כי לית מאן דפליג שאין כל חיקוק המחייב זאת. אמנם במפרט הבינמשרדי (המכונה “הספר הכחול”) כלולה הוראה לציפוי אדני החלונות בשיש או בטראצו, אך מסמך זה אינו בגדר חוק, תקן או תקנה. זאת ועוד, בתקן ישראלי 77 יש שרטוט (מספר 16) לפיו אפשר להבין כי אדן החלון יהיה עם בליטה כלפי חוץ ושיפוע, כולל עיבוד ,אף מים”, עיבוד שאפשר להבין ממנו כי הכוונה היא לאדן שיש או מוזאיקה, אך חיוביו של תקן זה הם רק לגבי החלון עצמו, שזה עניינו, ולא לגבי האדן.

בידיעת כל זאת, שיש להניח שהצדדים לדיון העלו בסיכומיהם, פסק בית המשפט מה שפסק.

בת”א 19918/99 אברהם נגד סעמר בע”מ, בית משפט השלום בחיפה, שופט: ר’ סוקול, פסק דין מיום 18.02.02, התייחס בית המשפט לתופעה של השרשת נוהג בתחום הבנייה, ומתח ביקורת על כך ככל שנוהג זה מהווה אי התאמה לתקנות. הנושא שנדון בקצרה בעניין זה הוא מיגון דלת כניסה לדירה, אשר הקבלנים והיצרנים מבצעים עם עוקצים לשלושה כיוונים במקום אל ארבעה כיוונים כנדרש בתוספת השנייה של תקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש”ל – 1990, סעיף 2.92.  

להלן ציטוט מפסק הדין בעניין זה (ההדגשה אינה במקור): 

“דלת כניסה

אין כל חולק כי דלת הכניסה מנוגדת לדרישת התוספת שכן חסר בה בריח אך המומחה מצא שאין בכך כל ליקוי שכן הדבר הוכח כבלתי יעל. הערכת המומחה אינה מקובלת עליי שהרי כפי שראינו נוהג של קבלנים עשוי להביא בסופו של דבר לשינוי הוראה בתוספת ואילו בעניין הנוכחי למרות הנוהג לא מצא המחוקק לשנות את הוראותיו. אין כל סיבה שקבלן לא ימסור לדייר את שהתחייב לו ואת שנדרש הוא על פי חוק המכר. יתרה מזו, לא ברור לי מדוע הוספת בריח אינה יעילה ועל פי מה ומי הגיעו למסקנה שהדבר אינו יעיל. לפיכך יש לאמץ את דרישת התובעים בסך 400 ₪”.

יובהר כי במקרה דנן חוות דעתו של מומחה בית המשפט, שהלכה אחר הנוהג,  נדחתה.

www.benezra.co.il