חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ו): על המרמים את בית המשפט, בשם המדינה

 

עורך-דין הוא כמו חייל בקרב: תפקידו לנצח את היריב כשם שתפקידו של החייל לנצח את האוייב. לשם כך שניהם לומדים ומתאמנים, ואצל שניהם הניצחון הוא חלק מההגשמה העצמית שלהם.

 

הניצחון בקרב, על אף חשיבותו, אינו חזות-הכל, וכשם שעל החייל בקרב מוטלות הגבלות של מוסר המלחמה, כך גם על עורך-הדין מוטלות מגבלות כאלה ואחרות. כך, למשל, מותר לעורך-הדין להדריך את לקוחו לשתוק, גם כאשר הוא יודע שהלקוח אשם, אבל אסור לו “לתכנת” את הלקוח לשקר, גם כאשר הוא יודע שהלקוח זכאי.

 

על הפרקליט ה”ציבורי” (בעיקר זה המייצג את המדינה ומוסדותיה) חלות מיגבלות נוספות.

 

המגבלה החשובה ביותר היא שעליו לזכור, יום-יום ושעה-שעה כי “הציבור” אותו הוא מייצג אינו רק הממשלה אשר מעסיקה אותו, או המדינה אשר בשמה הוא מופיע בבית המשפט, אלא גם האזרח אשר נמצא מנגד בחזית המשפט: הוא חלק מהציבור, וכך על הפרקליט הציבורי להתייחס אליו, מה גם שהאזרח הזה הוא המשלם, במיסיו, את שכרו.

 

לפרקליט הציבורי אסור לטעון טענות אשר הנפש היפה נוקעת מהן. כך, למשל, טענתה הבלתי-נשכחת של פליאה אלבק המנוחה, בשעתה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, כי “התובע רק הרוויח ממותה של אשתו, ונזקו הוא לכל היותר אפס”. טענה כזאת היא טענה מגעילה, שהיא בגדר הנסבל-בדוחק מפיו של עורך-דין פרטי, אבל לפרקליט הציבורי אסור בתכלית האיסור להעלותה.

 

לעורך-דין פרטי מותר לטעון טענה משפטית אחת בתיק מסויים, וטענה הפוכה לה בתיק אחר, כל עוד שתי הטענות הן סבירות, ואין הלכה פסוקה ומחייבת הקובעת איזו מהן היא הנכונה, אבל לעורך-הדין הציבורי אסור לטעון דבר-והיפוכו, לפי נוחיות-הרגע וצרכי התיק המסויים, ואני, בעוונותי, כבר ראיתי כיצד תובע מטעם המדינה טוען טענה והיפוכה לא בשני מקומות שונים ובזמנים שונים, לא בשני תיקים שונים, לא בתיק אחד בישיבות שונות, ולא באותה הישיבה, בשני מקומות, אלא ממש באותו התיק, באותה הישיבה ובאותו עמוד של הפרוטוקול – עד כדי כך הם איבדו את הבושה.

 

חובתו של הפרקליט הציבורי חלה גם על הפרקליטות כגוף, והדעת אינה סובלת שפרקליט אחד יטען טענה פלונית במקום אחד, ופרקליט אחר יטען את היפוכה במקום אחר. כך, למשל, בהכירי את הפרקליטים בשירות המדינה פניתי בעניין מסויים, ליתר-בטחון, גם לבית המשפט המחוזי וגם לבג”ץ, והנה – כמה מפתיע – המדינה טענה בבג”ץ שהסמכות הייחודית לדון בעניין היא של ביהמ”ש המחוזי, ובביהמ”ש המחוזי היא טענה כי הסמכות הייחודית נתונה דווקא לבג”ץ!…

 

שם המחלה חשוכת-המרפא: להיטות חסרת-בושה לניצחון ליטיגאנטי – אפילו במחיר של דריכה על גוויות. אפילו במחיר מאסרם של חפים-מפשע.

 

קחו, למשל, את פרשת יהודה היס: מדוע נמנעה הפרקליטות מהעמדתו לדין פלילי, והסתפקה רק בדין משמעתי? ללא ספק כדי שלא לפתוח תיבת-פנדורה. אשר תיתן לעשרות – אולי מאות – נאשמים אשר הורשעו על פי עדותו, ועדיין יושבים בכלא, עילה למשפט חוזר, אשר יביא לשחרורם, ולהוקעתה של הפרקליטות כמי שבלהיטותה לנצחונות ליטיגאנטיים הביאה להרשעתם ולמאסרם של חפים-מפשע רבים.

 

איך בית המשפט העליון מנהל בצפר לפרקליטים שקרנים – זה עניין לדיון נפרד, אבל כאן אנו נראה מקצת מן הפירות הבאושים.

 

הונאת הבג”ץ על ידי (או בשם) מנכ”לית משרד החינוך

 

תחת הכותרת סיפורים שסיפרתי לבג”ץ מגלה לנו איילת פישביין (הארץ) איך מבשלים בפרקליטות המדינה תצהירי שקר לבג”ץ.

 

בתצהיר לבג“ץ הודיעה מנכ“לית משרד החינוך לשעבר, רוניתתירוש, כי ייתכן שההחלטה לממן את המכללה להכשרת מורים בסחנין של איש העסקים אחמדבדארנה, התקבלה “בשגגה“, ועכשיו היא מתוודה: “מישכתבאתהתצהירהיתההפרקליטות, והםאמרולי: ‘אםנגידשאוליהיתהטעות, אזירדומאתנו‘“.

 

ובמלים אחרות: אם נטען שהפעלנו שיקולים מקצועיים-ענייניים, הבג”ץ לא יאמין לנו, ונמצא את עצמנו בצרות, אבל אם נגיד “טעינו”, נזכה מהבג”ץ ליחס של “מודה ועוזב ירוחם”…

 

וכך נאמר בכתבתה של פישביין (ההדגשות לא במקור):

 

באחרונה ביקש יו“ר עמותת אומץ, אריהאבנרי, ממבקר המדינה, השופט בדימוס מיכהלינדנשטראוס, לחקור את מעורבותה של רונית תירוש בפרשה. תירוש, שבחרה לא להגיב על ממצאי התחקיר הראשון, החליטה הפעם להגיב. בתגובתהמודההמנכ“ליתלשעברשלמשרדהחינוךכיבתצהירשנתנהלבג“ץהטעתהביודעיןאתהשופטים, בעצתםשלנציגיהפרקליטות. עכשיו היא טוענת כי לדעתה לא נפלה טעות בהחלטה לממן את מכללת סחנין.

 

תירוש: “אני אדם שמודה בטעות אם אני עושה אותה, אבל אנילאחושבתשלגביהמכללהלהכשרתמוריםנעשתהטעות. מישכתבאתהתצהירהיתההפרקליטות, והם אמרו לי: ‘אם נגיד שאולי היתה טעות, אז ירדו מאתנו‘. הםהגוףהמקצועיואניעושהמהשהםאומרים, וזהו. אני לוקחת אחריות על התצהיר כי חתמתי עליו, אבל לא הודיתי שהיתה שם טעות. אמרתי שיכול להיות שזה היה טעות“.

 

האם הפרקליטות מכחישה את הסיפור? לא רק שהיא לא מכחישה, אלא שבטפשותה היא מגלה יותר מטפח – לא רק על המקרה המסויים, אלא גם על השיטות בהן הם מביאים את עובדי הציבור לחתום על תצהירי שקר.

 

ממשיכה הכתבה:

 

דובר משרד המשפטים טוען בתגובה, כי התצהיר שעליו חתמה תירוש “משקף את העובדות לאשורן“: “בנושא העתירה התקיימו דיונים בהשתתפותתירוש, אנשימקצוע, אנשיהלשכההמשפטיתממשרדהחינוך ונציגי הפרקליטות, שבמסגרתםהוצגהלתירושהתמונהבכללותה, לרבותמדיניותמשרדהחינוךשהוצגהלבג“ץבתיקקודם. בעקבות הדיונים סברה תירוש כי יתכן שלא היה מקום להיעתר לבקשת מכללת סחנין לפתיחת מכללה מתוקצבת, ועמדתה זו פורטה בתצהיר שעליו חתמה ואשר הוגש לבית המשפט. חזקהעליהכיהדבריםשהציגהוחתמהעליהםבתצהיר, הםאמת“.

 

שורו-שורו: הפרקליטות “מסבירה” למנכ”לית המשרד וליועציה המשפטיים את מדיניותו של משרדם-הם … “לרבותמדיניותמשרדהחינוךשהוצגהלבג“ץבתיקקודם” …

 

ובשפה פשוטה יותר: אנחנו חייבים לדבוק בסיפור שסיפרנו לבג”ץ בעבר, ואם אז סובבנו את הבג”ץ בכחש – אסור לנו לרדת מהעץ הזה.

 

ומהו האליבי של הפרקליטות?

 

“עמדתה זו (של המנכ”לית – ש’ נ’) פורטה בתצהיר שעליו חתמה ואשר הוגש לבית המשפט. חזקהעליה כי הדברים שהציגה וחתמה עליהם בתצהיר, הם אמת“.

 

לאליבי הזה אפשר היה להתייחס ברצינות אם הם היו אומרים שהמנכ”לית באה אליהם עם גירסה עובדתית מוכנה, והם – לכל היותר – נתנו לגירסה הזאת לבוש משפטי זה או אחר, אבל הם בעצמם מודים שקיימו דיונים (מבחינה לשונית זה לפחות שני דיונים, אבל זה נשמע כמו סדרה ארוכה יותר של מפגשים) והם הציגו למנכ”לית וליועציה המשפטיים גם את “מדיניותמשרדהחינוךשהוצגהלבג“ץבתיקקודם”, ובסוף היא חתמה …

 

אבל הטענה שאם המנכ”לית חתמה על התצהיר “חזקה עליה כי הדברים שהציגה וחתמה עליהם בתצהיר, הם אמת“ אינה הכחשה, אלא מסקנה אותם הם מבקשים למכור לנו, כאשר בעלת-הדבר עצמה מודה שהיא שיקרה לבג”ץ, בהנחייתם.

 

אז לא זו בלבד שהם מרמים את הבג”ץ, אלא שהם מרמים גם אותנו, את הציבור שבשמו הם מנהלים את העניינים מול הבג”ץ.

 

הונאת הבג”ץ על ידי (או בשם) מנהל משרד הרישוי

 

קחו, למשל, סיפור כזה: יום אחד החליט מנהל משרד הרישוי בחיפה, על דעת עצמו, לבטל נוהג אשר קיים בכל הארץ, זה עשרות בשנים – אולי עוד מימי המנדט הבריטי – בעניין לימוד נהיגה באופנועים. לפי כל הנתונים העובדתיים אשר הוצגו בפני הבג”ץ, המנהל ביצע כאן מניפולציה אשר מטרתה הייתה להעביר את השליטה בכל השוק הזה לידי מקורבו, על חשבון מורי-נהיגה אחרים, אבל בתצהיר לבג”ץ הוא אמר כי החליט כפי שהחליט “בגלל התאונות”.

 

אבל, מה לעשות, מהפרסום השנתי האחרון, עובר לאותה החלטה, של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה כי באותה השנה היו 0 (אפס!!!) תאונות בהן היה מעורב אופנוע-לימוד, כך שהסיפור על התאונות נתפר לצורך ההגנה בבג”ץ

 

מי האחראי להונאת-הבג”ץ הזאת? לכאורה – המצהיר, מנהל משרד הרישוי, שהיה המשיב בבג”ץ וחתם על התצהיר, אבל מהאופן בו “בושל” תצהירה של מנכ”לית משרד החינוך נראה שגם זו הייתה המצאה של הפרקליט אשר הכין את התשובה לבג”ץ.

 

הונאת הבג”ץ על ידי (או בשם) הוועדה לבחירת שופטים

 

בזמנו הייתה בפקודת התעבורה הוראה לפיה כשיר להתמנות שופט תעבורה מי שהוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים) קבעה כי “ידיעותיו בענייני תעבורה” מתאימות לצורך שפיטת תעבורה”.

 

כיוון שהיה נוהג מימים-ימימה לפיו בוחרים שופטי תעבורה לפי הקשרים, ולא לפי הכישורים, והיו שנבחרו כך למרות שבעברם הם ניהלו 0 (אפס!!!) תיקי תעבורה, פניתי אל הוולב”ש בדרישה לקבוע קריטריונים לעניין “ידיעותיהם בענייני תעבורה” מתאימות לצורך שפיטת תעבורה”.

 

הוולב”ש לא טרחה לענות לי, ומשעבר המועד לפי חוק ההנמקות עתרתי לבג”ץ, וכאן באה הוולב”ש עם תשובה: אין צורך בקריטריונים, והוועדה בודקת כל מקרה לגופו.

 

מי שעוקב אחרי פסיקת הבג”ץ יודע שהבג”ץ הורה עשרות – אם לא מאות – פעמים לרשויות שונות לקבוע קריטריונים אלה ואחרים, או שהכיר בחובה לקבוע קריטריונים, אולם במקרה הזה – ואין צורך להסביר מדוע – הוא קיבל את עמדתה של הוולב”ש, כפי שהוצגה על ידי הפרקליטות.

 

התשובה שהוגשה לבג”ץ בעניין הזה הייתה שקרית בעליל, והא ראייה שבעקבות העתירה הזאת הופסק הנוהג לבחור כשופטי תעבורה מועמדים אשר אין להם נסיון בתחום הזה – נוהג אשר חודש רק לאחר “תיקון” פקודת התעבורה, אשר ביטל את הצורך ב”ידיעות בענייני תעבורה” (סיפור מתועב בפני עצמו, עם עתירה חדשה לבג”ץ, בם ידובר בהזדמנות אחרת).

 

הבג”ץ, יש לציין, לא דרש מהמשיבה (הוולב”ש) להשיב בתצהיר, וממילא התשובה הייתה בהבל-קולמוסו של הפרקליט אשר ייצג אותה. הוא לא רק שלא תמך אותה בתצהיר, אלא גם לא במסמך כלשהו (למשל: פרוטוקול או החלטה של הוולב”ש), ועל כן חזקה עליו שהוא האחראי היחיד לשקר הזה, אותו המציא כדי לזכות בניצחון הליטיגאנטי.

 

צריך רק לציין כי אם השקר הזה היה יוצא מהוועדה עצמה, זו הייתה חרפה גדולה עוד יותר.

 

על הטעיית בית המשפט העליון על ידי המשטרה (או בשמה): פרשת השוטרים שאינם תובעים, אשר חותמים על כתבי-אישום

 

חוק סדר הדין הפלילי מאפשר למנות כתובעים מטעם המדינה, בין השאר, גם שוטרים שאינם עורכי-דין, אחרי קורס מקוצר בבסיס האימונים הארצי של משטרת ישראל בשפרעם.

 

ההסדר הזה, למי שעו”ד לא הבין, נועד לחסוך למדינה את ההפרש בין משכורתו של תובע עורך-דין לבין תובע שאינו עורך-דין. כך, למשל, אם הפרש המשכורות בין השניים הוא 5,000 שקל לחודש, ותובע מצוי מטפל ב-1,000 תיקים לחודש, בממוצע, אזי ה”חיסכון” הוא 5 שקלים לכל תיק. זועקים “בנפשנו”, חוסכים גרושים, ומקבלים תוצאות בהתאם – ומתבכיינים על הפשיעה הגוברת, ועל תאונות הדרכים.

 

אבל זה לא הספיק לה, למשטרה, והיא הנהיגה תת-הסדר, אשר לפיו כתבי-אישום מוצאים על ידי פקידים וטכנאים אשר לא עברו אפילו את הקורס המזורז בשפרעם.

 

המאפיין את הפקידים והטכנאים האלה הוא שמאלפים אותם להפיק כמה שיותר כתבי-אישום לכל יחידת-זמן נתונה, בלי לשאול שאלות מיותרות, ובלי לבדוק אם אכן ישנן בתיק ראיות מספיקות להרשעתם של הנאשמים.

 

טענת המשטרה: הפקידים והטכנאים עושים את העבודה טוב יותר מאשר תובעים מוסמכים!

 

שאלו השופטים את המדינה: מדוע שלא תסמיכו את הפקידים/טנאים האלה כתובעים? מדוע שהם לא יכינו את כתבי-האישום ויגישו אותם לתובע מוסמך, לחתימתו?

 

על כך לא הייתה למדינה תשובה, והיא מילאה את פיה מים – ומייד נבין.

 

המשטרה הביאה לבית המשפט שלושה שקרים עיקריים:

 

השקר האחד הוא שה”מאולפים” האלה עושים את העבודה טוב יותר מאשר תובעים מוסמכים;

 

השקר השני הוא שהטכנאים המאולפים האלה חותמים על כתבי האישום שהם מפיקים;

 

והשקר השלישי הוא שאין כל הבדל הטכנאים המאולפים, המכינים את מה שקרוי “דוחות אוטומטיים”, לבין הפקידים המאולפים – אשר, ללא כל שיקול-דעת מקצועי, בסך-הכל מעתיקים את תוכנם של דוחות “פנימיים” אל דוחות המהווים כתבי-אישום.

 

ובמלים אחרות – המשטרה ביצעה בבית המשפט העליון “ספין” אשר מטרתו להגן על שיגרת-עבודה עילגת ומתועבת (שעל “חוקיותה” נדבר בהזדמנות אחרת) באמצעות הגנה על שיגרת-עבודה אחרת, שהיא עצמה בלתי חוקית.

 

ומהי שיגרת העבודה העילגת והמתועבת?

 

·הטכנאים מכינים כתבי-אישום בוסריים, בלי ראיות מספיקות, אבל אינם חותמים עליהם;

 

·כתבי האישום נשלחים הן לנאשמים והן לתביעה, על מנת להגישם לבית המשפט;

 

·התובע המגיש את כתב האישום לבית המשפט חותם עליו בלי שיהיה בידיו תיק ראיות ראוי (ואם הוא יגיד “בלי חומר ראיות אני לא חותם” הוא יודח מתפקידו, ויורד אל הכביש, לרשום ראפורטים);

 

·השופט והתובע, כצמד-חוקרים מתוזמר, מנסים להוציא מהנאשם הודאה מלאה או חלקית, אשר תייתר, או תייתר חלקית, את הכנתו של תיק הראיות;

 

·אחרי החקירה המתוזמרת הזאת התביעה מקבלת דחייה כדי להשלים את החקירה אשר חובה הייתה להשלימה לפני החתימה על כתב האישום;

 

·אם, במהלך המשפט, מתברר שלתובע עדיין חסרות ראיות, התובע מקבל דחיות נוספות לרוב, לצורך מיקצי-השיפורים הדרושים לו;

 

·כתוצאה מהדחיות האלה, נאשמים רבים מתייאשים, מרימים ידיים, ומודים באשמה, למרות שלתביעה אין די ראיות נגדם, כאשר שם המשחק הוא: כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך!

 

זה שהמשטרה מוכנה להלעיט את בתי המשפט בשקרים כדי להגן על שיגרות העבודה עילגות ומתועבות אנחנו יודעים. זה שנים. זה התחיל עם המפכ”ל הראשון, יחזקאל סהר, אשר הורשע בעבירה של עדות שקר, המשיך בשורה אינסופית של פרשות אשר אחת המפורסמות שבהן הייתה פרשת מע”ץ, וכמה פרשות כאלה נמצאות בצנרת אנחנו לעולם כנראה לא נדע.

 

אבל הפרקליטות … הפרקליטות, שהיא עורך-הדין הציבורי הגדול במדינה – האם מותר לה להיות המוציא-ומביא לבית המשפט של השקרים האלה?

 

טוב, אם המשטרה מצליחה לשטות בפרקליטות עד כדי כך שהפרקליטים, בתמימותם, מביאים בתום-לב את השקרים לבית המשפט – ניחא, אבל אם, במהלך המשפט, מתבררים השקרים גם לפרקליטים, אבל הם, ביודעין או בעצימת-עיניים (אשר כמוה כידיעה-ממש) ממשיכים להגן על השקרים – האין זו ראייה כי בכך הם, הפרקליטים, מצטרפים למחנה השקרנים-מדעת?

 

כן, בכך הם מצטרפים.

 

אבל הרשו נא לי להביא בחשבון גם אפשרות אחרת, גרועה יותר: שהמשטרה מביאה לפרקליטות את האמת במלואה, ואת האינטרסים שיש לה בהגנה על המצב הקיים, ואילו הפרקליטים הם אלה אשר ממציאים ומבשלים את השקרים, אותם הם מביאים לבית המשפט, בלהיטותם לחזור לרחוב צלאח א-דין 29 עם סל ניצחונות ליטיגאנטיים מלא ככל האפשר – על חשבון הציבור אשר מעסיק אותם והם אמורים לייצג את האינטרסים שלו.

 

לאור הסיפור שהבאנו לעיל, הבלדה על רונית תירוש והפרקליטים, אני הולך ונוטה יותר להנחה שהפרקליטים הם יוצרי השקרים, ולא הצינור תם-הלב המזרים את השפכים האלה, בלי דעת אם הוא מזרים את מי-הביוב או את דם-האדם.

 

והשאלה היא אם מה עוד צריכים הם – הפרקליטים בשירות הציבורי – לעשות כדי שניתן יהיה להגדירם כחלאות-אדם.

 

גילוי נאות

 

בפרשה האחרונה, פרשת השוטרים שאינם תובעים מוסמכים, הפרקליטה עליה אני מדבר היא אתי כהנא, מפרקליטות המדינה, משרד המשפטים, רח’ צלאח א-דין 29, ירושלים.

 

המשך יבוא

 

לפרקים הקודמים:

 

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך“? (א): על החלוקה ה“שוויונית” של המים לחקלאים במושב

 

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ב): על ההקצאה ה“שוויונית” של מיכסות ה“טסטים” למורי–הנהיגה

 

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ג): של מי הזמן השיפוטי הזה, לעזאזל?!

 

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ד): על משחקי היו–יו של השופט – “טעות” או זדון?

 

חלאות–אדם או סתם “טועי–דרך?” (ה): על פרשת יהודה היס

 

____________________

 

המלצת היום: מה זה “בוטה“? על כבודה האבוד של המילה “בוטה“, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך