מדינאים דגולים השאירו את חותמם על האנושות בזכות נאומים נשגבים שהם נשאו לאזרחיהם. וינסטון צ’רצ’יל ייזכר בזכות נאום ה”דם יזע ודמעות” שהוא נשא ביום 13.4.40, לאחר שהיטלר כבש את צרפת, הולנד ובלגיה. ג’ון פ. קנדי ייזכר בזכות נאום ההכתרה שלו, ב – 20.1.61 בו הוא הכריז “אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך”.

נאומו של אולמרט ביום 17.7.06 מעל דוכן הכנסת היה נאומו הראשון לאזרחי ישראל. האם הוא היה נאום דגול שייחרת בזכרון הקולקטיבי או נאום מבולבל שנתפלל שיישכח במהרה? הבה נבחן את דבריו של אולמרט כלשונם, בדיוק כפי שהם נבחנים במשרדי החוץ בעולם.

ראשית, קובע אולמרט:

“אין למדינת ישראל שום סכסוך טריטוריאלי, לא בגבולנו הדרומי, ולא בגבולנו הצפוני. בשתי גזרות אלה אנו יושבים על הגבול הבינלאומי המוכר. כך, מול הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, כך מול לבנון. אין לנו כוונה להתערב בענייניהן הפנימיים. אדרבא, יציבותה ושלוותה של לבנון חופשית משלטון כוחות זרים ושל הרשות הפלסטינית, רצויים למדינת ישראל. ”

מעבר להתייחסות המוטעית לגבול ברצועת עזה כגבול בינלאומי, אולמרט משווה את הרשות הפלשתינאית ללבנון, כלומר מתייחס אליה כאל מדינה ריבונית לכל דבר. מה שלא העז אף ראש ממשלה לפניו לעשות, לא מימין ולא משמאל – לקרוא לרשות הפלשתינאית “מדינה ריבונית” ולגבולנו ברצועת עזה “גבול בינלאומי מוכר” עשה אולמרט כלאחר יד.

המשמעות המשפטית הבינלאומית לכך היא מרחיקת לכת. “גבול בינלאומי” ו”מדינה ריבונית” משמעו שכל חייל שנכנס לרצועת עזה כיום מפר ריבונות בינלאומית, ועל כן או שמדינת ישראל להכריז רשמית על מלחמה עם אותה רשות או שחיילינו יואשמו בפשעי מלחמה. זה גם אומר שאין לישראל כל רשות להטיס מזל”טים מעל לרצועה, או לירות על “משטחי שיגור” או לטעון כי הפעולות המתבצעות מרצועת עזה הן פעולות טרור. גם הקסאמים על שדרות הן לא טרור אלא אקט מלחמתי לגיטימי של מדינה ריבונית. אולמרט, בהבל פיו, “הכשיר” משפטית את הקסאמים על שדרות.

“המערכה שאנו מנהלים בימים אלו היא נגד ארגוני טרור הפועלים מלבנון ומעזה. ארגונים אלה אינם אלא קבלני משנה הפועלים בהרשאה ובהשראה, בעידוד ובמימון של משטרים תומכי-טרור ומתנגדי-שלום, בציר הרשע הנמשך מטהרן ועד דמשק. לבנון סבלה בעבר סבל כבד מאד כשהניחה לכוחות זרים לשחק בגורלה. איראן וסוריה עדיין ממשיכות לבחוש, בשלט-רחוק, בענייני לבנון והרשות הפלסטינית, באמצעות החיזבאללה והחמאס.

 
גם אם ההתקפה הנפשעת על סיור צה”ל ביום רביעי שעבר לא הייתה על דעת ממשלת לבנון וללא סיוע צבאה, אין בכך כדי לבטל את אחריותה המלאה על הפעולה שיצאה משטחה הריבוני.

 
בדיוק כמו שהעובדה שיו”ר הרשות הפלסטינית מתנגד לפעולות טרור כנגד ישראל אינה משחררת אותו ואת הרשות הפלסטינית מאחריות על הפעולה שבוצעה משטחה כנגד חיילינו בכרם שלום. שתיהן אחראיות באופן מלא לשלום החיילים שנחטפו כבני ערובה.

 גורמים קיצוניים, טרוריסטים, אלימים, משבשים את חיי האזור כולו ומעמידים בסכנה את יציבותו. המרחב שבו אנו חיים מאוים על ידי קבוצות הטרור הרצחניות הללו. “

על פי המשפט הבינלאומי יש כאן מסרים מבולבלים וסותרים ללא תקנה. אם ארגוני הטרור הם בסך הכל שליחיהם של סוריה ואיראן, הרי הן אלה האחריות האמיתיות לחטיפות ולהפגזות, ולכן ישראל חייבת לפעול נגד המשלחים – סוריה ואיראן – ולא נגד “המדינות המארחות” לבנון והרשות הפלשתינאית, וגם לא נגד השליחים – ארגוני הטרור.

אם נטען שלבנון והרשות הפלשתינאית אחראיות לחטיפות ולהפגזות, אז נודה שזוהי מלחמה בין מדינות ריבוניות ולא טרור. ואם טענתנו היא שארגוני הטרור אחראים לכך – מה נאשים את לבנון והרשות הפלשתינאית, כשאנו מודים בפה מלא שהן אינן תומכות בהן. בקיצור, אולמרט מאשים את כולם בכל באופן סותר ובלתי אפשרי, וכך למעשה הוא נותן, במו פיו, פטור מאחריות לכולם.

“עינינו הרואות כי מרבית הקהיליה הבינלאומית תומכת במאבקנו בארגוני הטרור ובמאמצנו להסיר את האיום הזה מעל המזרח התיכון .אנו מתכוונים לעשות זאת. אנו נמשיך לפעול בכל העוצמה עד שנשיג זאת. מול הפלסטינים נאבק ללא לאות עד שיחדל הטרור, יוחזר גלעד שליט הביתה בשלום וייפסק ירי הקסאם.

ובלבנון, נאבק על כך שיקויימו התנאים שקבעה הקהילה הבינלאומית זה מכבר, והדברים מצאו ביטוי חד רק אתמול בהחלטת 8 המדינות המובילות בתבל:

– החזרת בני הערובה אהוד (אודי) גולדווסר ו-אלדד רגב,
– הפסקת אש מוחלטת,
– פריסת צבא לבנון בכל דרום לבנון
– והוצאת החיזבאללה מהאזור תוך ישום החלטת האומות המאוחדות מס’ 1559.
 לא נחדל מפעולותינו. “

מבחינה מדינית, משמעותם של דברי אולמרט מרחיקת לכת:

א.         אולמרט מכפיף את מטרותיה של ישראל במלחמה לכך “שיקויימו התנאים שקבעה הקהילה הבינלאומית”. הא ותו לא! זה לא רק ויתור על מדיניות חוץ עצמאית (ואיבוד סממן ברור של ריבונות מדינית) אלא גם הסכמה לכך שאם מחר אותן “8 המדינות המובילות” ישנו את החלטתן (למשל יבטלו את החזרת בני הערובה כתנאי מוקדם להפסקת אש), הרי אולמרט מחייב את ישראל לציית להחלטותיהם.

ב.         אולמרט מוותר על הדרישה לפירוק החיזבאללה מנשקו, ודורש רק את “הוצאתו מהאזור” (דרום לבנון). כלומר החיזבאללה יוכל, בהסכמת ישראל, להתמקם מצפון לליטני (ולירות עלינו רקטות משם).

ג.          אולמרט מוותר על העקרון כי אין מו”מ עם החוטפים, ועל הסרוב לשחרר אסירים, או אפילו אסירים רוצחים (ברגותי כבר חוכך את ידיו בהנאה).

ד.         אולמרט מסכים להחלטת פורום ה- 8–G לכוח בינלאומי שיתפרס בדרום לבנון וישמש מעין “שופט” בינינו לבין ארגוני הטרור ולא יאפשר לצה”ל להגיב במידה ונותקף.

ה.         אולמרט אינו מתנה את סיום הלחימה בהפסקת הטרור ובפירוק כל ארגוני הטרור בלבנון, אלא רק בהוצאת החזבאללה מדרום לבנון. הג’יהאד, הפתח ושאר ארגוני הטרור (ישנים וחדשים) יוכלו להמשיך ולפעול באין מפריע.

“כולנו – יהודים, מוסלמים, נוצרים דרוזים וצ’רקסים, עומדים עכשיו כאיש אחד, כעם אחד, חשופים יחד לשנאה ולרשעות ונלחמים נגדה בהסכמה ובשותפות.”

כולנו… עם אחד? כולנו נלחמים נגד הטילים? גם הח”כים הערביים (כולל אלה ששבחו את החטיפות)? האם מישהו שמע את ערביי ישראל אומרים זאת או אולמרט אומר זאת על דעתו הפרטית במקומם?

“אני רואה לנגד עיני את הבנים החטופים, את אלה שעומדים בקו החזית ובקו האש, את אמיצי הלב ונחושי הדעת שנלחמים היום ועלולים להיות חס וחלילה היעד לחטיפה מחר. על כולם נגן, בשם כולם נילחם, וכשכולם – האזרחים בקו האש, הלוחמים החטופים ובני משפחותיהם – לנגד עינינו, נמשיך ללא היסוס, ללא ויתור, וללא מורא, עד שנגשים את יעדינו.“

אולמרט מדרדר את מעמד החיילים בחזית ממגיני המדינה ואזרחיה ל”יעד לחטיפה מחר”. האם אנחנו, האזרחים, אמורים להגן על החיילים או להיפך?

והפינאלה, המשפט המסיים, הפנץ’ ליין – “אנחנו ננצח“. “ננצח” בעתיד. עכשיו אנחנו מפסידים, ואולי ננצח בעתיד. עם ראש ממשלה חסר נסיון מדיני וצבאי כמו אולמרט, לא פלא שאיננו מנצחים. אנחנו ננצח, כשיהיו לנו מנהיגים ראויים ולא טירונים מבולבלים.