לקראת ציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, הוזמנתי השנה לראיון באחת מתכניות הערב של “רשת” בערוץ 2.

זו לא הפעם הראשונה בה אני מוזמנת לטלוויזיה כדי לספר את סיפור התמודדותי מול בעל אלים וממסד מתנכר.

מאז צאת ספרי האוטוביוגרפי “כלה ונחרצה” בשנת 2003 בהוצאת “ספריית הפועלים”, השתתפתי במספר רב של תכניות ובכולן הופעתי בכובעי, כמי שהייתה אישה מוכה, מתוך מטרה להעביר מסרים ולהעלות מודעות לנושא.

בכול הופעותיי בטלוויזיה, פניי היו גלויות ושמי המלא הוצג.

בקומה זקופה ובמבט ישיר העברתי את המסר שיש לאישה המוכה דרך-מוצא, שהיא לא צריכה להסתיר את מצוקתה או להתבייש בה, שהיא יכולה לצאת מגיהינום האלימות כלפיה ולבנות לעצמה חיים טובים ומלאי תוכן.

בכל הפעמים בהם הופעתי, שמרתי על פרטיותם של ילדיי וגם על פרטיותו של “חורש רעתי” (בעלי לשעבר, האלים), והקפדתי על הופעה שתהווה מקור לגאווה לבניי.

אין לי מכשיר טלוויזיה בבית.

אני סולדת ממה שהמדיום הזה הפך להיות.

האכזבה מהטלוויזיה התחילה להתגבש בשנת 2005 לאחר הופעתי בתכניתו של ניסים משעל “משעל חם” של “רשת”.

התראיינתי אז לצידה של קרובת משפחתה של קרול כהן ז”ל, אשר נרצחה באכזריות רבה בידי מי שהיה בן זוגה לשעבר במלון בתאילנד. כזכור, רצח זה זעזע את המדינה בשל קור הרוח שהפגין הרוצח. הרוצח ביתר את גופת הנרצחת, פשט את עורה והכניס את חלקיה למזוודה. את המזוודה ניסה להסתיר בנהר צ`או פראיה, הנהר המרכזי של בנגקוק.

מטרת הופעתי בתכנית של משעל הייתה להציג את הצד האחר של הנשים המוכות – את הצד של אלה היוצאות ממעגל האלימות ומצליחות בחייהן, לאמור, המטרה הייתה להעביר מסר אופטימי ומעודד לכל אותן צופות, להוות דוגמא על ידי הצגת מקרה שנגמר טוב ובדרך זו לתת כוח ועידוד לכל אותן נשים הזקוקות לכך; הייתה כוונה להעביר מסר אשר אינו מציג את האישה אך ורק כקורבן אלא להפך, מציגה כדמות איתנה בדעתה, חזקה ומצליחה.

לשווא ציפיתי וחיכיתי לשאלות אשר לשמן הגעתי – אך שאלות אלה לא באו ואני נותרתי בתחושת תסכול ופספוס, לאור המסרים הפסימיים שיקבלו הצופים בבית – באמצעות תוכנית בהשתתפותי….

האכזבה אז נסבה בעיקר סביב היחס בין הזמן שהוקצב לשיחה עמי (כדקה) לבין הדקות הארוכות והצהובות שהתמקדו בשאלות לקרובת המשפחה של הנרצחת אשר הוזמנה לאולפן על תקן מקדם הרייטינג, ובאמתחתה שק דמעות שרק חיכו לפרוץ החוצה. השאלות שנשאלה כוונו להפעלת אותו כפתור שיפתח את שק הדמעות ויאפשר צילום תקריב ארוך וממושך על דרך זליגתן אשר לא תרם ולו דבר אחד טוב לנושא, וכל מטרתו הייתה סיפוק יצר המציצנות של הקהל הישראלי ודאגה לרייטינג התכנית.

כפי שוודאי כבר ברור לקוראיי, התכנית סיפקה לעם ישראל את מיטב החומר הטוב והצהוב, אותו חומר אשר הפך זה מכבר רבים וטובים למכורים, לתאבי מציצנות ועוד מציצנות, ושיהיה מציצני גם בקינוח בבקשה, אחרת לא קונה.

אותו מיקוד פולשני בכאבה הפרטי של קרובת הנרצחת, תוך מניפולציות רגשיות שגרמו לה להיחשף עוד ועוד בכאבה על מנת שתוכל להתנחם בזרועות העם האנונימי הצופה בה מזועזע כולו, הוא שגרם לה שוב ושוב לתאר כיצד “הוא פרס אותה לפרוסות”, כיצד שיקר לה בפנים ואמר לה: “לא רצחתי אותה, אהבתי אותה”…

והעם,

הו העם הקדוש,

לא מש מכורסתו, בהה במסך ודחף עוד פיצוח לפה.

השימוש הציני והבוטה שנעשה ברצח אישה כדי להשיג רייטינג, הוא ותו לא, עשה לי רע בנשמה, במיוחד מפני שהייתי שותפה לאותו פְרֵיים, טרם המעבר החד לפרסומות.                                                                                                                                                                                                                                                      

מאז, התחלתי לסרב לבקשות הטלוויזיה כי אופיע ב”אייטמים” שנולדו בעקבות “עוד רצח של אישה בידי בן-זוגה”. בחרתי בקפידה את ההצעות השונות ונעניתי בחיוב רק כאשר שוכנעתי שהתמורה בעד המאמץ שלי תהיה העברת המסרים החשובים למען נשים ולמען החברה.

…אבל השנה, “רשת” הגדילה לעשות!

אותה “רשת” מ”משעל חם” התקשרה על מנת שאופיע באחת מתכנית הערב.

“את תהיי ה”אייטם של התכנית” ” – הבטיחו במתק שפתיים, ועוד הבטיחו כי יועברו המסרים אשר היוו תנאי מבחינתי, מסרים האמורים לחזק את ידיהן של הנשים אשר סובלות מאלימות לקום וללכת, למענן ולמען ילדיהם.

לאחר שקלא וטריא החלטתי להיעתר להצעה.

ואז, נחת עליי התנאי של “רשת” להתראיין ב”הצללה” (עיוות הקול, פאה ומשקפי שמש… או צילום מהגב)!

התירוץ של “רשת” היה שמירה על החוק המגן על פרטיות ילדיי, דרישה שלא הועלתה בעבר, לא על ידי המו”ל שפרסם את ספרי, לא על ידי עורכי תכניות הרדיו והטלוויזיה בהם השתתפתי ולא עלי ידי עורכי עיתונים בהם התראיינתי.

להבהיר, מסר מעבירים על ידי הופעה בלתי אמצעית מול המרקע ובמבט ישיר. לא יעלה על הדעת שחיים יבין יעביר חדשות עם פאה ומשקפיים או שאהוד אולמרט יתראיין בעיוות קול.

חשוב לצופה לדעת מי מעביר את המסר, ואיך בדיוק המסר מועבר על כל המשתמע מכך.

העברת המסרים באופן בלתי אמצעי הם חלק מההסברה ומהשכנוע להם אני מכוונת.

הצגתי מאחורי פרגוד, בקול מעוות, בהצללה או עם פאה בלונדינית – לא רק שאינם משרתים את המטרה אלא אף פוגעים באותם מסרים שהם כה חשובים, וגורעים מהאמינות.

בעקבות התירוץ העקום של “רשת” אשר החליטה פתאום להיצמד בצורה דווקנית לחוק ולפרשו בצורה המצמצמת ביותר, לאמר, לא לאפשר לי להתראיין בפנים גלויות, פניתי לד”ר יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד, על מנת שיחווה דעתו בעניין זה.

תשובתו הייתה חד-משמעית: מותר לך להתראיין, פעילותך מבורכת, רק הצניעי את פרטי ילדייך (פרטים שלא הועלו מעולם בתוכניותי ובראיונותיי).

על הראיון הזה ויתרתי.

זה המקום לציין כי ילדיי גאים בעשייתי, גאים באימם הנתפשת בעיני רבים כגיבורה, גאים בתרומה של אימם לנשים אחרות. הופעותיי בטלוויזיה רק היטיבה עמם.

שוב עולה החשש כי דאגתה של “רשת” לא הייתה לצנעת הפרט של ילדיי, אלא דאגה תהומית וכנה “לרייטינג” שיושג בעקבות פרומואים בהם תוצג צדודית של אישה עם פאה ומשקפיים – המספרת ביראה ופחד ובהסתר, על ההתעללות שחוותה ועל המכות שחטפה…