לא יעזור כלום: למרות מה שכתוב במגילת העצמאות, ערביי ישראל תמיד ירגישו כאזרחים סוג ב’ במדינת היהודים. מבחינתם של יהודים רבים, תמיד יהיו “חשודים”. גם אם אלף פעמים עורכי הדין של “עדאל’ה” יצאו מחייכים מבג”צ. מפני שיש מציאות והיא חזקה מאהרון ברק ודורית בייניש.  ובמציאות, כמו שאמר כבוד השופט הפורש מישאל חשין “אנחנו במצב מלחמה עם הפלשתינים”. וערביי ישראל הם פלשתינים.

עזמי בשארה ואחמד טיבי שונאים את המושג “מדינת היהודים”. אחד היה רוצה לשנות את ההגדרה ל”מדינת כל אזרחיה”, והשני ל-“מדינת כל לאומיה”. מבחינתם, שינוי ההגדרה איננו סמנטי- יש לזה תכלית. את השאר יעשו הזמן, והרחם הפלשתיני.

כשאחמד טיבי אומר “אני אזרח ישראלי, ופטריוט פלשתיני”, הוא מתכוון לומר: “האזרחות לא מחייבת אותי לאהוב את מדינתי, ומאפשרת לי להזדהות עם אויביה”. במקרה של טיבי, אזרחות = סתם ניירות, ופטריוטיות = הזדהות עמוקה. ועם מי מזדהה מר טיבי? עם אותו עם שטוען שהיהודים גזלו את אדמתו.

בתוכנית “הזירה” עם דן מרגלית (ערוץ 10/ 10.2.06), שמענו אותו מול ישראל חסון מ”ישראל ביתנו” מביע את זעמו בגין חשיפת התוכנית המדינית של אביגדור ליברמן. ולמי שלא יודע: אחרי עקירת גוש-קטיף וצפון השומרון, מר ליברמן עשה רוויזיה בהשקפתו המדינית, והציע להזיז את הגבול בצורה כזו שחלק מערביי ישראל יעברו לשטח פלשתין. לא חלילה עקירת אנשים מביתם- כאב העקירה רשום בטאבו ע”ש היהודים- אלא הזזת גבול.

אחמד טיבי שמע ונבעת. “אני, שאני מלח הארץ”, אמר בזעם לישראל חסון, “אותי הוא רוצה לסלק? למה מיהו בכלל? שיחזור לרוסיה!”

והשאלה הגדולה, מדוע נבעת טיבי? הרי הצעתו של ליברמן לא מדברת על סילוקו, ויש בה היגיון רב אפילו מנקודת מבטם של ערבים שנימאס להם לחוש בישראל, אזרחים סוג ב’.  

שתי סיבות יש לבעתה שאחזה בטיבי:

הראשונה מתייחסת לטווח הקצר: ערביי ישראל מחוברים לעטיני הביטוח הלאומי (מדינת ישראל גובה בשנה, שלוש מאות חמישים מיליון ש”ח מערביי ישראל, ומשקיעה בהם כתשעה מיליארד).

והשנייה לטווח הארוך:  הפלשתינים לא באמת ויתרו על חלום פלשתין הגדולה.

מי שמכיר ערבים יודע, כדי להשיב את כבודם, הם מוכנים אפילו למות. גזילת אדמתם היא חרפה היסטורית בלתי נסלחת, ורק השבת הגזילה תימחק אותה. מהסיבה הזו, הורים, מורים ודרשנים, ידחסו את הנרטיב הפלשתיני לתודעתם של ילדים, שרואים ב”שאהידים” ובמנהיגי הטרור, גיבורי תרבות ראויים לחיקוי.

עשרות שנים הסיסמא “די לכיבוש” מנכרת בתודעתנו. מתוך הנחה שמדינה פלשתינית לצידה של ישראל, היא עובדה בהתהוות, נשאלת השאלה: מי חי תחת כיבוש, פלשתיני בעזה, או פלשתיני ישראלי בטייבה? ואם לחדד, אז אחמד טיבי, או מוחמד דחלאן?

ליברמן אומר, אחמד טיבי חי תחת כיבוש, והגיע הזמן לשחרר אותו מהסיוט הזה שקוראים לו “נפש יהודי הומייה”. שישיר הוא וילדיו את ההמנון הפלשתיני. בשביל זה, לא צריך לעשות הרבה – בסה”כ מדובר בהחלפת תעודת הזהות מכחולה לכתומה. ואז, ליברמן ישרת בכנסת ישראל, וטיבי ישרת בפרלמנט הפלשתיני. וכשהילדים של ליברמן יניפו בביה”ס את דגל ישראל, ילדי טיבי יניפו את דגל פלשתין.

במו עיני ראיתי: באותו זמן שאנחנו היהודים הנפנו את הדגל הכחול-לבן של המדינה, (חלק מ-) אזרחי ישראל הערבים הניפו דגל שחור. יום העצמאות שלנו, הוא יום ה”נכבה” שלהם. אם הקמת המדינה היא מבחינתם אסון, מכאן המסקנה ברורה: היו רוצים שהיא לא תקום. במקרה כזה, איזו תעודת זהות היו נושאים בארנקם? נכון, כתומה. וזה בדיוק מה שליברמן מציע. נשמע הגיוני, לא?!

כל כך לא- עד כי הרעיון הזה מבעית את טיבי והציבור שלו. הפרדה בין שני הקולקטיבים המקיזים דם, מערימה קשיים של ממש, בדרך למימוש חלום פלשתין הגדולה. ואת מי מגייס טיבי למלחמה נגד ליברמן? נכון, את השמאל הישראלי. דווקא הם, שהשקיעו הרבה בהפצת הסיסמאות “הם שם, ואנחנו כאן”, ו- “שתי מדינות לשני עמים”, דווקא הם נאבקים בליברמן.

מפני שלדידם “שתי מדינות לשני עמים”, הכוונה: מדינה אחת נקייה מיהודים (לכן צריך לעקור אותם מביתם), ומדינה דו-לאומית. אם מאתיים חמישים אלף יהודים, הם קוץ בגרונם של הפלשתינים, אז מיליון ורבע ערבים (מינוס אלה שישבעו אמונים למדינת ישראל), הם האימאימא של הקוץ, בגרונם של היהודים.

אלה מבין אזרחי ישראל, שמאמינים ב”הם שם ואנחנו כאן”, שיצביעו לליברמן. מפני שהוא היחיד שמתכוון לזה ברצינות…