“יהודי לא מגרש יהודי”… ויהודיה?!

אם כך, הרי שמתחייבת השאלה הבאה: אם יהודי מצליח לגרש יהודי על אף שאינו רוצה להתגרש – מדוע כה קשה לגרש יהודייה מיהודי שכן רוצָה להתגרש?

בחודשים האחרונים עקבנו בדאגה רבה אחר ההתרחשויות הפוליטיות-מדיניות בגזרת המתנתקים.

היו בינינו שטענו בלהט כי “יהודי אינו מגרש יהודי” וכי חציית קו אדום זה היא בבחינת מעשה גורלי שהשלכותיו יהיו הרות אסון לקיומנו הביטחוני והמוסרי, כאן בארץ ישראל.

יתכן שהצדק עמם.

יתכן שלא.

ימים יגידו.

לטענה כי “יהודי לא מגרש יהודי” – היו שני מישורי התייחסות:

האחד – יחסינו עם האויב המעוניין בסילוקנו מהאזור. כלומר: יחסי חוץ.

השני – יחסינו בינינו לבין עצמנו, דהיינו יחסינו המשפחתיים עם המתנתקים (או ה-מיתנותקים ליתר דיוק) לבין המנתקים. כלומר: יחסי פנים בתוך המשפחה.

דעתי הפוליטית באשר למהלכים מדיניים אלה אינה מעניינו של מאמר זה, ובמאמר מוסגר אציין כי כמו כולם עקבתי בדאגה רבה אחר שהתרחש, ועודני.

בכל אופן, מסתבר כי יהודי כן מגרש יהודי!

כך המדינה החליטה, כך המדינה ביצעה, וכך המדינה יכולה כשהיא רוצה. דבר זה הוא בבחינת עובדה שלא ניתן להתווכח עימה או לפרשה בדרכים שונות. ניתן אך לדון בהיבטים שונים של מעשה זה, ואף להכביר במילים כפי שרבים עושים. על זכות זו אני מוותרת בשלב זה.

אולם, ברצוני להתייחס לַזווית האחרת של פרשיית “הגירוש”, זווית נשית, של אישה אזרחית המדינה, אשר נוכחה לדעת שלגרש יהודי במדינת ישראל – ניתן גם ניתן. עובדה – כבר אמרנו.

אם כך, הרי שמתחייבת השאלה הבאה: אם יהודי מצליח לגרש יהודי על אף שאינו רוצה להתגרש – מדוע כה קשה לגרש יהודייה מיהודי שכן רוצָה להתגרש?

הרי מדינת ישראל אשר קמה למען היהודים כולם (נשים וגברים), מדינה אשר הוכרזה כ”מדינה יהודית בארץ ישראל” –  {“…לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל” – כך הכריז בן-גוריון בשנת 1948} – הצליחה לגרש יהודי, ולא רק אחד: הרבה יהודים! בניגוד לרצונם!

שמא באפליה מדובר?

שמא בחקיקה סלקטיבית מדובר?

שמא יש כאן איפה ואיפה?

וודאי תטענו: מה הקשר? הרי המוסד הרבני (של הדתיים האלה, השחורים האלה, המגלגלי עיניים לשמיים והלולבים המתנדנדים) הוא זה שמפלה לרעה נשים, הוא האחראי לכך שאישה הרוצה להתגרש במדינה היהודית צריכה להיסחט על ידי הבעל, או לבזבז את מיטב שנותיה הפוריות בתחנונים לרבנים הגברים  כדי שייאותו לאלץ גבר המתעמר באשתו לתת לה גט… אליהם שאי תלונותייך… זה עניין דתי גרידא!

טעות בידיכם:

ראשית, הרבנות שואבת את כוחה מהממסד החילוני, מהחוק שהוא תוצר חקיקת הכנסת – שהיא מוסד חילוני!

שנית, החוק החילוני קבע שנושא הגירושין והנישואין יטופל על ידי המוסד הרבני (על פי ההלכה היהודית) – החוק החילוני יכול להחליט אחרת.

שהרי כפי שחוקק “חוק ההתנתקות”, אפשר לחוקק חוק אחר שיפתור את בעיית הנשים מסורבות הגט, את בעיית העגונות ואת בעייתן של נשים רבות העוברות השפלה ומסכת ייסורים ארוכה בבתי הדין הרבניים – “חוק ההתגרשות” ובא לציון גואל!

אעלה השערה כי הממסד הרבני, מתוך רצון ונטייה מופרזים להיצמד להלכה הקיצונית ביותר, נמנע מליצור תקדימים נאורים המתאימים לתקופה. כנראה שאף רב לא רוצה להיות מסומן כמי שפסק-ההלכה שלו הוא חדשני ובכך אולי לא מעיד על קיום מצוות לפי השיטה המחמירה ביותר. כנראה שאף רב לא מעוניין להופיע כנחשון בפני המחנה מפאת הסיכונים שבדרך.

יש לציין כי שיקולים אלה הם בבחינת שיקולים זרים שכן אנו מצפים מהמנהיגות הדתית לקחת דוגמא מנחשון בן-עמינדב שהלך לפני המחנה ומדמויות אחרות הפורצות דרך כאשר צריך.

לפיכך, אבקש מהרבנים הנכבדים, אוהבי השם ויראי שמיים: אתם האמונים על עניין הגירושין (על פי החוק החילוני שהסמיך אתכם לכך), אל נא תחששו לשנות, לחדש, לפסוק הלכה, להתאים את פסיקתכם לנסיבות הזמן – כפי שנעשה בכל דור ודור.

אל תפחדו.

(הערה: פנייתי זו אל הממסד הרבני, לא פותרת את הממסד החילוני השלט במדינה מלבצע את תפקידו כאמור לעיל).

לאתר הכותבת