אז מי צודק: נתניהו או פרץ?

הויכוח בין נתניהו הליברל לבין פרץ הסוציאל דמוקרט, אינו רק ויכוח של אידיאל כנגד אידיאל.

כל אחד מציג את שיטתו בתור היחידה שיכולה לעבוד. עמיר פרץ מתריס כנגד נתניהו, שמדיניותו הכלכלית הייתה לא מוסרית בגלל פגיעתה בשכבות החלשות.

נתניהו, מצדו, אומר כי לא קיימת דרך אחרת לשקם כלכלה ולהוביל אותה לצמיחה, זולת זו בה נקט. מצד שני – הוא מבטיח – הצמיחה תביא בסופו של דבר לשגשוג של כל המגזרים, כתוצאה מהתופעה הידועה בכלכלה כ”חלחול למטה”.

על כך אומר בספרו הכלכלן זוכה פרס נובל, פרופ’ ג’וזף שטיגליץ: “ההיסטוריה של חמישים השנים האחרונות לא תמכה בתיאוריות ובהיפותזות הללו… כלכלת החלחול למטה לא הייתה מעולם יותר מאמונה, משאלת לב… דוגמא דרמטית של העת האחרונה היא הצמיחה באמריקה… המשק צמח, אבל העניים המצויים בתחתית הסולם החברתי גילו שהכנסותיהם הריאליות יורדות”.

שטיגליץ, שהיה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי, הוא מבקר ידוע של הגישה הכלכלית אותה דוחף נתניהו. בתקופה בה כיהן כראש חבר היועצים הכלכליים של ממשל קלינטון, צמחה כלכלת ארה”ב בשיעור הגדול ביותר מאז שנות ה-50 של המאה העשרים. במקביל, יזם הממשל והפעיל מספר תוכניות סעד חשובות.

אנקדוטה מעניינת: סטנלי פישר, האיש שהוזמן על-ידי נתניהו לעמוד בראש בנק ישראל, הוא תלמידו לשעבר ויריבו המושבע של שטיגליץ.

בעבר, כיהן פישר בקרן המטבע העולמית, וייצג את המדיניות ההפוכה לזו של שטיגליץ – מדיניות דומה לזו של נתניהו.

שטיגליץ דן בסוגיות אלה, בהקשר של הייעוץ הגרוע – כפי שנסתבר בדיעבד – שהעניקה קרן המטבע הבינלאומית למדינות שונות בעולם.

לשיטתו, בסוגים שונים של מדיניות כלכלית ניתן להשיג:

א.         צמיחה על חשבון הגדלת העוני
ב.         אפס צמיחה אבל הצלחה בצמצום של העוני
ג.          או – גם צמיחה וגם צמצום העוני

ד.         ואפשר גם לצאת קרחים מכאן ומכאן. שטיגליץ מסביר: “לעיתים קיימת גם מדיניות של הפסד לשני הצדדים, המביאה רווח מועט, עם בכלל, לצמיחה, ולעומת זאת גורמת לעליה משמעותית באי-השוויוניות החברתית. במדינות רבות הדוגמא למדיניות הזאת היא הליברליזציה של שוק ההון”. ההדגשה שלי.

שטיגליץ אינו חסיד גדול של רגולציה מוגזמת ושל כלכלה ריכוזית, אבל הוא מזהיר מפני ליברליזציה קיצונית או הפרטה מהירה מדי. הסוד, לדעתו, הוא ביישום הדרגתי של המדיניות הכלכלית.

החוסן החברתי, על פי שטיגליץ, הוא מרכיב מרכזי בהצלחה של תהליך כלכלי. מדיניות שפוגעת בשכבות החלשות, פוגעת באמון הציבור במוסדות הכלכליים ולכן תכשיל כל תוכנית כלכלית.

בדיעבד, כשבודקים את הנתונים על העוני בישראל (משנת 2001 עד 2005 גדל מספר העניים מ-1.169 מיליון ל-1.58 מיליון עניים, על פי נתוני דו”ח העוני) קשה שלא לחשוב כי ייתכן שהפגיעה הזו הייתה מיותרת.

כך גם כשמדובר בתוכנית ויסקונסין, אותה יזם משרד התמ”ת בראשות אולמרט.

הרעיון שבבסיס התוכנית: להתנות מתן קיצבאות למובטלים רק אחרי שנעשה ניסיון למצוא להם עבודה, דרך קבלן משנה שמקבל אחוזים מרווחי התוכנית.

התוכנית נוסתה כבר בארה”ב, ועוררה שם מחלוקת גדולה. השאלה האם הצליחה או נכשלה שם, עדיין פתוחה. מה שברור הוא שבישראל, לעת עתה, מדובר בכישלון.
 
בשלב הראשון של יישום התוכנית 82% מהמובטלים התייצבו, אבל רק ל-3% אחוזים נמצאה עבודה. אלו שנמצאה להם עבודה מועסקים בשכר נמוך משכר מינימום.

עוד בטרם החל יישום התוכנית, הודה בני פפרמן, מנהל הרשות לתכנון כ”א במשרד התמ”ת כי ייתכן שמדובר בטעות, כי “התוכנית הזו היא יותר שיטורית מאשר טיפולית” (מקור: ynet).

  שוקי גלילי הוא עיתונאי ואיש מחשבים, ובעל אתר אישי במסגרת פרוייקט רשימות. http://www.notes.co.il/shooky/

  מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.