חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ד)

על משחקי היו-יו של השופט – “טעות” או זדון?

גם שופט הוא בן-אנוש, וככל בן-אנוש גם השופט יכול – ורשאי – לטעות. הדבר, כשלעצמו, אינו מוסיף לו כבוד מיוחד, אבל אין מעמידים אדם אל הקיר בגלל טעות, אם, כמובן, היא אינה נובעת מרשלנות, או, חמור מכך – מזדון.

שופט יכול גם לשנות את דעתו. לומר טעיתי. לומר בעבר סברתי כך, אבל היום השתנתה דעתי, ועל כך אמרינן לטעות זה אנושי, להודות בטעות – מן השכינה.

הבעייתיות מתחילה כאשר אותו השופט פוסק דבר-והיפוכו, דבר בעניינו של פלוני, והיפוכו בעניינו של אלמוני, כאשר הוא אינו מודה בטעות, אלא מציג את המקרים הזהים כאילו הם שונים, ומסתיר לא רק את הזהות בין המקרים השונים, אלא גם את המניעים הלא-כשרים לתוצאות השונות בכל אחד מהמקרים.

דוגמה

עשרה נאשמים (נקרא להם נאשמים א’, ב’, …. י’) הועמדו לדין על אי-דיווח למשטרה על תאונת-דרכים בה היו מעורבים. כיוון שבכל התיקים עתידות היו להתעורר אותן השאלות, קבע סגן-הנשיא של בית המשפט לתעבורה את כל התיקים לאותו היום ובפני אותו השופט.

העובדות בכל תיק ותיק היו שונות, וכל הנאשמים כפרו בכל העובדות, אבל טענה משפטית אחת הייתה זהה אצל כולם: התקנה המחייבת אדם להודיע על מעורבותו בתאונה אינה מתיישבת עם זכותו שלא להפליל את עצמו, ואין לפגוע בזכות הזאת בתקנות (שהן חקיקת-משנה), אלא רק בחקיקה ראשית (דהיינו בחוק של הכנסת).

האם הטענה הזאת היא “נכונה” או “לא נכונה”? אני לא יודע, וזה גם לא חשוב, וכל עוד אין הלכה מחייבת, אשר נפסקה על ידי בית המשפט העליון, רשאי כל שופט לפסוק לפי הבנתו ומצפונו.

מה קרה במקרה דנן?

במקרה דנן קרה דבר משונה: חמשת הנאשמים ה”לא זוגיים” (א’ עד ט’) זוכו, ואילו חמשת הנאשמים ה”זוגיים” (ב’ עד י’) הורשעו.

בכל אחד מהתיקים בהם זוכו הנאשמים נתן השופט דיסרטאציה המשתרעת על פני עשרות עמודים, גדושת אסמכתאות מכל העולם, ומבססת את המסקנה הסופית: בהתקינו את החובה להפללה עצמית חרג שר התחבורה מסמכותו, וכיוון שכך הוא דין הנאשם לזיכוי ואין כל צורך להיכנס לשאלות העובדתיות, דהיינו אם התביעה הוכיחה, או שלא הוכיחה, את העובדות אשר פירטה בכתב-האישום.

והנה, בכל אחד מהתיקים ה”זוגיים”, בהם אותו השופט הרשיע את כל הנאשמים, הוא נתן דיסרטאציה עובדתית בת עשרות עמודים, היורדת עד לפרט השולי האחרון, הזניח ולא-רלוואנטי, והרשיע את הנאשם בכל תיק, כשהוא מתעלם לחלוטין מהטענה המשפטית אותה הוא-עצמו קיבל בתיקים ה”לא זוגיים”.

ועל כך אמרינן: ראש פינה הייתה לאבן מאסו הבונים.

עוד עובדה יש לציין כבר כאן: הגם שכל עשרת פסקי-הדין נשאו את אותו תאריך הדפסה, שימועם נעשה בהפרש של כמה ימים: קודם שומעו חמשת הזיכויים, ואלה זכו לפרסום אדיר, הן בעיתונות הארצית והן בזו המקומונית, ורק אחרי ששקעו ענני האבק זימן השופט את חמשת המפסידים לשימוע פסקי הדין המרשיעים אותם, לטיעונים לעונש ולגזר הדין. כמובן שפסקי הדין האלה לא זכו לתהודה תקשורתית, שהרי מה ערך לו לפסק-דין, אחד מרבבות, אשר מרשיע אדם על סמך מימצאים עובדתיים?

האם השופט שינה את דעתו בין-לבין – דבר שהוא, כאמור, לגיטימי? ואם כן – האם הוא שינה את דעתו פעם אחת בלבד, או שהוא דן בתיקים לפי סדרם, ושינה את דעתו חמש פעמים לכאן, וארבע פעמים בחזרה?

לא, הוא לא שינה את דעתו אפילו פעם אחת. הוא לא שינה, כי, כאמור, כל עשרת פסקי-הדין נשאו את אותו תאריך הדפסה, ובכלל, אם היה משנה את דעתו, הוא היה מציין זאת בפסקי-הדין המרשיעים, ולא מתעלם כלא-רלוואנטית מטענה שבמקום אחר הוא ראה בה טענה מרכזית, דבר אשר פירושו הוא שאותה הטענה ירדה – בו-ביום – שתי כיתות לפחות.

כיוון שהפסיקה השונה אינה יכולה להיות “נכונה” בשתי הקבוצות גם-יחד, פשיטא שהוא טעה – או בפסקי-הדין המזכים, או באלה המרשיעים, ולטעות, כאמור לעיל, תכונת-אנוש היא.

אבל עדיין עומדת בעינה השאלה אם השופט סתם “טעה”, או שהיה כאן משהו נוסף.

ומה עוד? לעת-עתה זה סוד.

הערעורים לבית המשפט המחוזי

גם המדינה וגם הנאשמים אשר הורשעו לא השלימו עם פסקי-הדין של בית המשפט לתעבורה. המדינה הגישה חמישה ערעורים על חמשת הזיכויים, וכל אחד מחמשת המורשעים הגיש ערעור על הרשעתו.

כמובן שהשאלה המרכזית בכל עשרת הערעורים הייתה אותה השאלה: האם התקנה המחייבת אדם לדווח למשטרה על תאונה – ובכך להפליל את עצמו – חוקית היא, אם לאו.

השופט בביהמ”ש המחוזי קבע את הדיון בערעורי המדינה למועד אחד, ואת הדיון בערעורי הנאשמים למועד אחר, חודש ימים לאחר מכן.

מה פסק השופט בביהמ”ש המחוזי?

בכל אחד מערעורי המדינה על הזיכויים נתן השופט פסק דין המתעלם מכל טענותיה של המדינה כנגד פסק דינו של השופט תעבורה, וכך אמר:

“השופט המלומד בבית המשפט קמא נתן הכרעת דין ארוכה ומפורטת, בה התייחס בפרוטרוט לכל הטענות, וסקר אסמכתאות משלנו ומכל העולם, התומכות במסקנתו המשפטית, אותה אני מאמץ.

“נחה דעתי שלא נמצא כל פגם או חסר בהכרעת הדין.

“הערעור נדחה”.

ואילו בכל אחד מערעורי הנאשמים שהורשעו, אשר הסתמכו, בין השאר, לא רק על נימוקיו המזכים של השופט תעבורה, אלא גם על פסקי דינו של השופט בביהמ”ש המחוזי בערעוריה של המדינה באותה הפרשה, בהם הוא עצמו אימץ את ההשקפה המזכה, אבל השופט – אותו השופט! – נתן חמישה פסק דין המתעלמים מכל טענותיהם של המערערים, כולל אלה שהסתמכו על פסקי-דינו שלו, וכך אמר:

“השופט המלומד בבית המשפט קמא נתן הכרעת דין ארוכה ומפורטת, בה התייחס בפרוטרוט לכל הראיות והטענות, וקבע מימצאים עובדתיים, על סמך התרשמותו מן העדים אשר העידו בפניו.

“ערכאת הערעור אינה שומעת את העדים ואינה יכולה להתרשם מהתנהגותם על דוכן העדים, ואין זה מדרכה להתערב במימצאיה העובדתיים של הערכאה קמא, אלא במקרים נדירים.

“נחה דעתי שלא נמצא כל פגם או חסר בהכרעת הדין.

“הערעור נדחה”.

השאלה היא, כמובן, אם השופט סתם “טעה” בכך שנתן פסקי-דין סותרים באותה הנשימה, או שהיה כאן משהו נוסף.

ומה עוד? לעת-עתה זה סוד.

הליכי הרשות לערער

כאשר בימ”ש מחוזי דן בערעור על פסק-דין של בימ”ש שלום, אין לצד המפסיד זכות ערעור אוטומטית, והוא צריך לבקש רשות לערער.

הצורך ברשות מיוחדת לערער נובע מכך שאף חברה אינה יכולה להרשות לעצמה אין-ספור ערעורים, ועל כן קבע המחוקק כי על פסק-דינו של בימ”ש השלום יש ערעור אחד בזכות, לביהמ”ש המחוזי, וכדי לקבל רשות לערער לביהמ”ש העליון צריך אתה להראות כי עניינך מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית-כללית, החורגת מעניינך הפרטי.

אחד משחקני-החיזוק בבקשות רשות לערער הוא קיומם של פסקי-דין סותרים בבתיהמ”ש הנמוכים יותר, שהרי אין הדעת סובלת “קנטוניזציה” של המשפט במדינה, וכאשר בבתיהמ”ש הנמוכים הדיעות חלוקות הן, תפקידו של ביהמ”ש העליון הוא “ליישר את הקו”, ולפסוק הלכה אחידה, אשר תחייב את כל בתי המשפט במדינה (חוץ מאשר את עצמו, דבר המשאיר, ובצדק, בידי ביהמ”ש העליון את האפשרות להכיר בטעותו, ולשנות הלכה אשר נפסקה בעבר).

כמובן שבקשת רשות לערער המושתתת על הטענה כי היו טעויות בקביעתם של ממצאים עובדתיים אין לה סיכויים, כיוון שטעויות עובדתיות אינן מעוררות כל שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית-כללית, אם בכלל.

הלוך הלכו המדינה וחמשת המורשעים שלנו והגישו לביהמ”ש העליון עשר בקשות רשות לערער – חמש של המדינה, אשר ערעוריה על הזיכויים נדחו, וחמש של הנאשמים אשר הורשעו וערעוריהם על ההרשעות נדחו אף הם. לא למותר לציין כי כל הבקשות עמדו על הסתירות שבין פסקי הדין של הערכאות דלמטה.

כמובן שהשאלה היחידה עליה הסתמכו כל המבקשים הייתה השאלה המשפטית בדבר חוקיותה של התקנה בה דיברנו.

עשר הבקשות הונחו יחדיו על שולחנו של שופט בית המשפט העליון, אשר צריך היה להחליט אם ליתן רשות לערער, אם לאו. מה שברור היה הוא כי כיוון שכל הבקשות נסבו על אותה השאלה, דין אחד הוא לכל עשר הבקשות: או שיש לדחות את כולן, או שיש לקבל את כולן.

אבל לא כך החליט שופט ביהמ”ש העליון, בקבלו את חמש בקשותיה של המדינה, ובדחותו את חמש הבקשות של הנאשמים המורשעים.

וכך אמר השופט בקבלו את בקשותיה של המדינה::

“השאלה המועלית בבקשות אלה הינה בעלת חשיבות משפטית-ציבורית רבה ביותר.

“העובדה שבית המשפט המחוזי נתן פסקי-דין סותרים, גם היא מצדיקה, ואף מחייבת, מתן רשות לערער.

“אני מקבל את בקשותיה של המדינה, ונותן רשות לערער”.

ואילו בהחלטתו לדחות את בקשותיהם לרשות-ערעור של הנאשמים שהורשעו, כך אמר:

“בקשות אלה תוקפות ממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה קמא, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם במישרין, ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי, בדונו בערעורם.

“הלכה מימים ימימה היא שאין נותנים רשות לערער על ממצאים עובדתיים.

“הבקשות נדחות”.

נשאלת גם כאן השאלה אם השופט סתם “טעה”, או שהיה גם כאן משהו נוסף.

ומה עוד? לעת-עתה זה סוד.

 

האמנם “טעויות”

אפשר להירדם על ההגה, ולהתעורר בהדסה. אי אפשר להירדם על ההגה, ולהתחיל לנסוע.

יכול שופט, אולי, לשכוח מה פסק לפני חמש שנים, ולתת פסק-דין אשר לא בדיוק מתיישב עם מה שפסק אז. קורה.

אבל כאשר שופט נותן באותו הזמן פסקי-דין סותרים, כאשר הוא מתעלם בפסק-דין אחד מטענה שהיא אבן-הראשה לפסק-דין הפוך בתיק אחר, וכאשר הוא מבצע מניפולציות במועדי שימועם של פסקי-דין סותרים בתיקים זהים אשר נשמעו באותו היום – יש כאן משהו לא כשר.

זה מה שהיה עם השופט בבית המשפט לתעבורה, וגם עם השופט בבית המשפט המחוזי.

בבית המשפט העליון לא ביצע השופט מניפולציות כאלה, אבל עדיין אין הסבר מדוע הוא נתן רשות ערעור בשאלה המשפטית רק למדינה, ובאותה השאלה המשפטית הוא לא נתן את אותו הדבר לנאשמים שהורשעו. גם אין הסבר מדוע השופט הזה הציג את בקשותיהם של אלה כאילו היו נסיון לקבל רשות ערעור בשאלות העובדתיות, דווקא, לא בשאלה המשפטית.

ומה עוד? מיד הסוד.

ועכשיו הכופתאות

בכל הדוגמאות דלעיל ראינו משהו שלא נראה טוב. משהו “בעל קונוטציה שלילית, פלילית או בלתי מוסרית או בלתי הוגנת”, כלשונה של השופטת טובה שטרסברג-כהן בפסק דינה ב-על”ע 8838/00 – עו”ד שמחה ניר נ’ הועד המחוזי, לשכת עורכי הדין, פ”ד נו(2), 169.

המשהו “שלא נראה טוב” הוא, לגבי השופטים בשתי הערכאות הראשונות, הוא אינטרס סמוי כלשהו. איזה אינטרס? אולי האינטרס לרייטינג תקשורתי, יחד עם הרצון להראות לנאשמים ולציבור הרחב שהוא לא “פראייר” אשר מזכה את כולם, ואולי משהו אחר.

לגבי השופט בביהמ”ש העליון קיימת בעייה אחרת, לא פחות חמורה: אותה השאלה ממש נראתה בעיניו חשובה דיה כדי להצדיק רשות ערעור כאשר היא תאמה את האינטרס של המדינה, ולא חשובה כלל כאשר היא לא תאמה את האינטרס של המדינה, והכל כאשר כל הבקשות מונחות יחד על שולחנו של אותו השופט, אבל כדי להסוות את הדבר הוא הציג את הבקשות של המורשעים במסולף, כאילו היו אלה בקשות לערער על מימצאים עובדתיים.

כאשר שופט מבצע מניפולציות כפי שראינו, או מציג את טענות הצדדים במסולף – שגם זו מניפולציה – והכל בצורה שקוראי פסק-הדין לא יוכלו לדעת מתוכו את אשר עשה, ואת שיקוליו, כבר אי אפשר לומר שהוא “טעה”, אלא שהוא עשה משהו בזדון, ומתוך מניעים פסולים – בין אישיים, בין אחרים.

האם התנהגות כאמור של שופטים די בה כדי להכניס אותם להגדרת של חלאות-אדם? נניח שלא. נניח ששופט אשר עושה את מלאכתו שלא-ביושר זה אמנם גרוע, אבל הגדרתו כ”חלאת-אדם” היא מוגזמת … נניח.

אבל כאן נכנסות לדוגמה ההיפותטית שלנו עובדות נוספות.

האחת – עורך-הדין של הנאשמים אשר זוכו הוא חבר קרוב של שני השופטים, בבית המשפט לתעבורה, ובבית המשפט המחוזי, ושלושתם בני-בית זה-אצל-זה. הם גם נפגשים יחד לארוחות ערב, וגם יוצאים עם נשותיהם לבילויים משותפים.

והשנייה – עורך-הדין של הנאשמים שהורשעו נודע בביקורת החריפה שהוא מותח על מערכת המשפט.

וכעת, כשיש לנו גם שימוש בשררה השיפוטית כהטבה-למקורבים או כ”מקל וגזר” למבקרים ולמשבחים את מערכת המשפט – האם ההגדרה “חלאות אדם” היא “סגנון בוטה ו/או משתלח“, או הבעת-דיעה ערכית, אשר אפשר לקבלה או שלא לקבלה – איש לפי טעמו – אבל לא לחלוק על הלגיטימיות שלה?

מי מוכן לתקוף את התיזה?

 

המשך יבוא

לפרקים הקודמים:

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? (א): על החלוקה ה”שוויונית” של המים לחקלאים במושב

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ב): על ההקצאה ה”שוויונית” של מיכסות ה”טסטים” למורי-הנהיגה

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ג): של מי הזמן השיפוטי הזה, לעזאזל?!

____________________

המלצת היום: בתי הדין לעבודה עושים מעשי זמרי ומבקשים שכר מזמיר: הנוכלים, Act II, Scene I