בבית הדין הארצי לעבודה:

בקשת רשות לערער

על

פסק דין במצפון רע

הוועדה לבחינת בתי הדין לעבודה, הידועה כועדת זמיר (בראשותו של הפרופסור יצחק זמיר) הגישה היום, 24.1.2006, את המלצותיה לשרת המשפטים.

בשעת כתיבתם של הדברים האלה ההמלצות טרם פורסמו ברבים (מכל מקום, אלי הן טרם הגיעו), אבל ממה שהתפרסם עולה שהוועדה המליצה להשאיר על כנה את עצמאותם של בתיה”ד לעבודה, בין השאר בזכות מה שהם – והוועדה בעקבותיהם – מגדירים כ”פיתוחו של משפט העבודה”.

על העבודה-בעיניים של בתיה”ד לעבודה עמדתי במכתבי אל הוועדה, בו הצגתי את פסה”ד אשר ניתן במצפון רע, ועמדתי על הסתירה בין עמדתם המוצהרת-בשער-בת-רבים של בתיה”ד לעבודה, לבין תיפקודם-בפועל, בו אין להם שום יתרון על בית משפט השלום בזרנוגה גימ”ל.

וכך הצגתי את הדברים:

והשאלה היא אם אכן אין לו לעובד אלא האות הכתובה בדין או בהסכם, מה יתרון לו לביה”ד האיזורי לעבודה, בהרכב שלושה, על בימ”ש השלום בזרנוגה גימ”ל, בהרכב של דן יחיד, ומה יתרון לו לביה”ד הארצי לעבודה, בהרכב חמישה, על ביהמ”ש המחוזי, בהרכב שלושה?

והשאלה הנגזרת מקודמתה: מה פשר כל הקישקושים – תסלחו לי – על “פיתוח משפט העבודה”, אם ביה”ד הארצי לעבודה – הנאבק על המונופול שלו מול הבג”ץ הנושף בעורפו – רואה שאלה עקרונית כזאת ככלל לא-ראוייה להיות נדונה בפניו?

והנה מסתבר שהוועדה, ככל הנראה, נפלה ברשתם של הנוכלים, אשר עושים מעשי זמרי, ומבקשים שכר מזמיר.

הגיע, איפוא, הזמן להציג את שאר חלקי הפאזל, בין פסק-הדין לבין מכתבי אל הוועדה.

כיוון שבבית הדין האיזורי לעבודה התנהל התיק כ”דיון מהיר”, היה צורך לבקש מביה”ד הארצי רשות ערעור, וההליך בביה”ד הארצי אכן התחיל במסגרת הזאת.

נתחיל, איפוא, בבקשת הרשות לערער, ובהזדמנות הבאה נמשיך לפרקים הבאים.

הנוכלים, Act II, Scene I:

 

05/…………………………..

 

בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים

המבקש:    (…), ע”י ב”כ עו”ד שמחה ניר, ו/או עו”ד אשר פדלון,

                        משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

נ          ג           ד

המשיבה:    הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא”ל) בע”מ

בקשת רשות לערער

על פסק דינו של כב’ ביה”ד לעבודה בחיפה מיום 3.3.05, בתיק דמ 000560/04.

פסה”ד הומצא למבקש רק ביום 18.3.05.

נימוקי הבקשה

א. תמצית העובדות

1.             המבקש, גימלאי המשיבה, היה עובדה בעת האירוע נשוא ההליך, ונהג ברכב המעביד לצרכי העבודה.

2.             במהלך נסיעתו האמורה נחשד מרשי ע”י שוטר בעבירת תעבורה, וזה האחרון רשם לו דו”ח, אך בבית המשפט הבינה המדינה כי אין לה קייס, משכה את כתב האישום, והמבקש יצא זכאי בדין.

3.             משיצא זכאי תבע הוא את רפא”ל על הנזק אשר נגרם לו בגין החשדות המופרכים והאישום חסר-השחר, עימם נאלץ להתמודד אך ורק משום שהוא נהג ברכב המעביד, ולצורכי העבודה.

4.             הגם שהמקש לא עבר כל עבירה, ניסתה המשיבה לייחס לו רצון להטיל עליה אחריות כלשהי לעבירה, דבר אשר הינו נסיון-סרק (המשאיר בצריך-עיון את השאלה הכללית של השתתפות המעביד בהוצאותיו המשפטיות של העובד הנובעות מעצם עבודתו אצל המעביד).

5.             כב’ ביה”ד קמא מחק את התביעה על-הסף, וחייב את המבקש בהוצאות-לדוגמה בגין ה”התנהלות” של המבקש, למרות שלא היה בה ולו צל-צילו של רבב.

6.             על כך מבוקשת הרשות לערער.

 

ב. עילת-התביעה, והטענות המשפטיות

7.             שלושת הסעיפים המרכזיים – לב-ליבה של עילת-התביעה – אשר הובאו בסיכומי המבקש בביה”ד קמא היו אלה (ההדגשות במקור):

6.             בהעדר הסכמה פרט לשכרו של העובד, זה חייב למעבידו רק את העבודה, והמעביד חייב לעובד את שכרו.

7.             כל השאר – לטוב ולרע – על המעביד: אם הוא מרוויח – זה שלו; מפסיד – גם כן שלו.

8.             כל השאר – לרבות הוצאות הייצור של ההכנסה.

8.             כב’ ביה”ד קמא, בדחותו את התביעה על-הסף, הביא, כלשונו, “קטעים נרחבים” (ודוק: לא “נבחרים” אלא “נרחבים”) מסיכומי המבקש, אבל השמיט דווקא את הסעיפים האמורים (6 עד 8), אשר מהווים את לב-ליבה של עילת-התביעה, ולא התייחס אליהם כלל-ועיקר.

9.             תחת זאת התמקד כב’ ביה”ד קמא באבחנות שאינן ממין העניין, אשר מתרכזות בסע’ 19 לפסק דינו, ובתיזה אשר “קשה לקבלה” (כלשונו-הוא) אשר בסע’ 20 לפסק דינו.

10.         סע’ 19 לפסה”ד, זה לשונו:

19.     גם הדוגמאות אותן מביא התובע מצביעות על הטעות אליה נתפס, שכן יש להבחין בין הוצאות הנגרמות לצורך העבודה, לאלו המתרחשות במהלכה, ואשר לא תמיד נעשות לצורך העבודה.

אבל האבחנה הזאת הינה אבחנה “נעולת מטרה”, משום שאם ניקח, למשל:

·        הוצאות לינה;

·        טלפונים לצרכי העבודה;

·        הוצאה לתיקון תקר בגלגל הרכב,

וכו’, נראה שהאבחנה הזאת רחוקה מאוד מלהיות “אוניברסאלית”, וממילא היא מצריכה דיון בכל הוצאה בנפרד.

גם ה”תוספת” לאבחנה (“ואשר לא תמיד נעשות לצורך העבודה”) אינה ממין העניין, משום שהוצאה אשא לא נעשית לצורך העבודה יכולה להשתבץ בכל “רובריקה” שנרצה, והיא לא תחייב את המעביד גם אם היא תהייה במשבצת ה”טובה”, לשיטתו של כב’ ביה”ד קמא.

11.         סע’ 20 לפסה”ד, זה לשונו:

20.     התובע סבור כי בשעה ש“עצם הנסיעה היא למטרותיו, לצרכיו ולרווחיו של המעביד”, הרי שחובתו לשאת בעלויות המשפטיות של ייצוגו – כל אימת שהעובד יזקק להם”.

קשה לקבל תפיסה זו – שעה שאין חובת תשלום מסוג זה, קבועה בחוק או בהסכם ועל אלו לא הצביעה התובע, ולטעמנו, אם תוך כדי נהיגה אין אדם מכבד תמרור עצור, או “חשוד” בכך, אין למעביד אינטרס כלשהו בעניין זה, וודאי שלא ניתן להטיל עליו חבות לשלם עבור הטיפול המשפטי של העובד בנושא.

ועם כל הכבוד, דווקא את תפיסתו-הוא קשה לקבל, משום שגם ההוצאות אשר הובאו לעיל כדוגמה (לינה, טלפונים לצרכי העבודה או תיקון תקר) לא נקבעו “בחוק או בהסכם”, אבל אין עוררין כי אלה הוצאות המוטלות עלן כתפי המעביד, ולא על כתפי העובד.

ועם כל הכבןד, לעולם אי אפשר לצפות, בעת ניסוחו של הסכם-עבודה, אילו הוצאות עשויות להיגרם במהלך העבודה, במקום העבודה או בנסיעה-התפקיד, כתוצאה מן העבודה, במהלכה או לצרכיה.

מתי אין מנוס מלקבוע בהסכם העבודה אילו הוצאות חלות על המעביד, ואילו לא חלות עליו? כאשר ההוצאה נמצאת בתוך ה”משבצת”, אבל ישנה בעייה “כמותית”, שהרי, לעניין הוצאות הכלכלה, למשל, לא הרי עובד אשר “קופץ” לחמש דקות אל “מעבר לכביש” (ואשר, לכל הדיעות, אינו זכאי להוצ’ כלכלה) כהרי עובד היוצא ליום שלם, למרחק ת”ק פרסה (והוא, לכל הדיעות, זכאי להוצ’ אלה), וכיוון שלא ברור מהו “קו הגבול” אין מנוס מלקבוע אותו בהסכם העבודה (אבל אם הדבר לא נעשה, לא יוכל ביה”ד לעבודה למשוך את ידיו מהחלטה מהי הנקודה אשר עד אליה אין העובד זכאי להוצ’ הכלכלה, וממנה והלאה זכאי הוא גם זכאי להן).

גם לעניין ה”אינטרס” של המעביד, כב’ ביה”ד קמא לא איבחן כהלכה בין האינטרס של המעביד בביצוע העבודה, לבין האינטרס שלו שלא לשאת בהוצאות הנובעות ממנה.

12.         לא צריך להעמיק עד-מאוד בין השיטין כדי להבין את החשש אשר קינן בליבו של כב’ ביה”ד קמא: אם נעמיס על המעביד את הוצאותיהם המשפטיות של העובדים על דוחות-התנועה שלהן, העובדים “יתפרעו”: יסעו בכל מהירות הנראית להם, יחנמו על כל המדרכות שעולם, וכן הלאה…

אבל ה”חשש” הזה – חשש-שווא הוא, משום שאף עובד לא ישוש ליטול על עצמו את סיכון הקנס, הפסילה והמאסר רק משום שהמעביד אמור להעמיד להם הגנה משפטית, ועובד אשר מנצל לרעה את הדבר, עשוי להיות מפוטר, או לשאת סאנקציות לא-נעימות אחרות.

13.         מאידך, החשש הוא דווקא הפוך: שהמעביד ינצל את המצב בשוק העבודה ויכפה על עובדיו לעבור עבירות אשר עשויות להביא לו רווחים (עומס-יתר, למשל), אבל אם העובד ייתפס בכף, המעביד ייתנער ממנו, וישליכנו הרחובה כלימון סחוט.

14.         ומהו הדין כאשר העובד נחשד על לא עוול בכפו, הועמד לדין ויצא זכאי – כאשר הוא ביצע את מלאכתו למען רו חיו של המעביד? האם זה “עניינו הפרטי”?!

15.         פסק דינו הארוך של כב’ ביה”ד קמא נחזה להיות “מנומק ומפורט”, אבל למעשה אין בו הנמקה-של-ממש, אלא, בעיקר, ביקורת אישית, חסרת-שחר, על המבקש – ביקורת אשר, בסופו-של-דבר הביאה להטלתן של הוצאות-לדוגמה על התובע – דבר אשר לא הייתה לו כל הצדקה.

16.         לבקשה זו מצורף, בנוסף להעתק פסה”ד, כמקובל, גם תדפיס נוסף של פסה”ד, אשר לתוכו שובצו הערות, כל הערה בצמוד לדברים שאליהם היא מתייחסת.

הערות אלה הינן חלק בלתי נפרד מנימוקיה של בקשה זו.

17.         ההצדקה למתן רשות לערער:

א.             השאלות המתעוררות בבקשה הינן בעלות חשיבות עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, מה גם שהמבחן המקובל ברשות ערעור-על-ערעור בביהמ”ש העליון הינו נוקשה למדי, כאשר מדובר בערעור ראשון (והמבחן הנכון יותר הוא מבחן ה”רשות להתגונן” בסדר הדין האזרחי המקוצר, דהיינו מבחן הטענה ה”ראוייה להישמע”).

ב.             לעולם לא ניתן לקבוע בהסכם את כל המקרים בהם  יחוייב המעביד בהוצאות הנובעות מביצוע העבודה, ועל כן מן הראוי לקבוע הלכה לפיה, כעיקרון, כל הוצאה אשר נובעת מביצוע העבודה על ידי העובד למען המעביד, מוטלת על שכמו של המעביד, וזאת תהייה “ברירת המחדל”.

ג.              המבקש טען רק טענות לגיטימיות, ולא היה שום רבב ב”התנהלותו” בביה”ד קמא, וכב’ ביה”ד קמא מתח יתר על המידה את השימוש במכשיר ההוצאות-לדוגמה.

ד.             גם אם אין תקדים מדוייק לתביעה מהסוג דנן, פיתוחו של משפט העבודה מחייב את קבלת התביעה.

18.         אשר על כן מבוקשת הרשות לערער על פסק-דינו של כב’ ביה”ד קמא.

 

 

אשר פדלון, עו”ד

ב”כ      המבקש