שורות אלה נכתבות בגין הופעה מתנשאת ומבישה של מר הנגבי בתוכניתו של דן מרגלית: “הזירה” (ערוץ 10 / 20.1.06), שבה ירק לבאר ששתה ממנה מים חיים.

“הליכוד לא רלוונטי”, קבע בנחרצות מול עיניו המשתאות של גדעון סער. שום מבוכה לא ניכרה בפרצופו, שעה שמוריה שלומות מ”שלום-עכשיו”, חיזקה אותו, והחמיאה לו: “אני שמחה שסופסוף התפכחת”.

זאת לא פוליטיקה צחי, זוהי בגידה אידיאולוגית בבית בו צמחת, ובמפלגה שהעלתה אותך לגדולה. כולם יודעים שהיית נגד הגירוש. אמרת את זה, לפני ואחרי פרישת שרון מהליכוד. מה שלא זוכרים הוא, שאתה ישבת באולפן טלביזיה עם פרס (פלוס אריה אלדד, ואלי ישי), באותו ערב ששרון נאם את נאום ההינתקות שלו ב”כנס הרצלייה”.

מיד אחרי שראש הממשלה סיים את דבריו, פרס, שלא האמין לשרון, אמר: “לצערי הרב, אני מאוד מאוכזב מהנאום”. ואתה אמרת: “כשפרס מאוכזב, אני מאוד מעודד…אני שמח שראש הממשלה אמר, שישראל תגביר את אחיזתה ביו”ש…לאור מה ששמענו, אני צופה רגיעה בליכוד…מדינה פלשתינית לא תהיה” (ציטוט מילה במילה/ ערוץ 1- 18.12.03). 

ואי אפשר שלא לשאול: מה קרה לו, לצחי הנגבי, שלחם למען ההתנחלויות, היה איש ארץ ישראל השלמה, משחר ינקותו.

הנה לכם ההסבר: מי שאחראי לצירופו של צחי הנגבי ל”קדימה”, זה אותו קצין חוקר שחתם על ההמלצה להעמיד אותו לדין. הנגבי מכיר אותם. אחרי שהיה שר המשפטים והמשטרה, הוא יודע מהי האוריינטציה המדינית של אלה העושים במלאכה.

שימו לב לכרונולוגיה בהתנהלותו של הנגבי: שרון עזב את הליכוד ב- 19.11.05. יומיים אח”כ, הופיע הנגבי בערוץ הראשון בתוכנית “מסיבת עיתונאים” עם מנשה רז (פלוס מיה בנגל וקובי אריאלי). הוא נדרש להשיב על השאלה, מדוע לא הצטרף לראש הממשלה, וכך השיב (אני מצטט): “התלבטות לא הייתה לי (פעמיים). אמרתי זאת לראש הממשלה, ואמרתי את זה גם למקורביו…הכיוון של שרון, מנוגד למה שאני מאמין בו. מנוגד להשקפת עולמי, מנוגד לחממה האידיאולוגית שלי”.

ומה היה לו להגיד על אלה שפרשו ביחד עם ראש הממשלה? קבלו תשובה: “רוב פורשי הליכוד, הלכו עם שרון מהסיבה, שלא היה להם סיכוי להיבחר בליכוד. הם קוראים סקרים. כמו שלא היה  סיכוי לחיים רמון להיבחר בעבודה, כך אולמרט. גם לו, לא היה סיכוי להיבחר בליכוד”.

ולאלה מכם שתוהים על הקלות שבה פוליטיקאים בוגדים באידיאולוגיה שלהם, הנה ההסבר האופנתי: “רק חמורים לא משנים את דעתם”. רוצה לומר: השמאלני חיים הנגבי שלא שינה את דעתו, הוא “חמור”, ואני צחי הצטרפתי אליו. או בלשונו של וירטואוז אחר (מופז): “זה לא אנחנו שהשתנינו, זוהי המציאות שהשתנתה”. פשוט מדהים. הכול הפוך פה. דומה שבהעדר בושה, הויכוח הפוליטי הפך מעיק.