על פסק-דינו של ביה”ד הבינלאומי בהאג בעניין גדר המחלוקת: לא שמחה לאיד, אבל – מגיע לנו!!!
בידי מי הכדור עכשיו?
כאשר אתה-עצמך נתפס בלי שיעורי-בית, לאידו של מי תשמח? אתה יכול להגיד “הגיע לי”, וזה בסדר, כי מותר לו לאדם להלקות את עצמו – וזה אפילו מזכך, ולפעמים גם מונע אידים נוספים.
על פסק-דינו של ביה”ד הבינלאומי בהאג בעניין
גדר המחלוקת
לא שמחה לאיד, אבל – מגיע לנו!!! 
אל תבינו אותי לא נכון
אל תבינו אותי לא נכון: אין לי שום כוונה להביע דיעה בעד או נגד גדר ההפרדה – לא דיעה פוליטית, כי אני, מרצוני הטוב, מתנזר מכאלה, ולא דיעה בטחונית, כי זה לא בתחום ההתמקצעות שלי.
לפי מנהגי, השמור למקרים נדירים, הייתי צריך לשמוח לאידה של מדינת ישראל, ושל האחראים לגדר-ההפרדה, אבל אני לא, ואסביר את עצמי.
היהדות מצווה אותנו “בנפול אוייבך אל תשמח, ובהיכשלו אל יגל ליבך”, ומקל-וחומר אל לנו לשמוח לאידו של מי שאינו אוייבנו. ומדינת ישראל, עם כל המחלוקות הפנימיות, היא עדיין ביתנו, ולא אוייבנו.
ועל כן, למרות שמי, אני רואה עצמי מחוייב שלא לשמוח לאידו של אדם, ועובדה היא שזה קרה לי רק פעמיים בחיי, ככל שהדברים זכורים לי – ולשם ה”איזון”, פעם אחת זה קרה לי בקשר עם חילוני מן ההתיישבות העובדת, ופעם אחת עם ימנית קיצונית, מן המחנה הלאומני ביותר, אשר ברחה ממפלגתו של מנחם בגין ז”ל, בגלל שהוא לא היה מספיק פנאטי לגבי דידה.
אתחיל מהסיפור השני, והוא, כמובן, סיפור נפילתה של חברת הכנסת גאולה כהן. בשלהי הקריירה הפוליטית שלה היא הייתה חברת-כנסת בסיעת התחייה, הגדולה בסיעות הימין הקיצוני, אשר, ככל הזכור לי, מנתה אז ארבעה ח”כים, וכפסע היה בינה לבין המנדט החמישי.
סיעות הימין הקיצוני היו אז קטנות, וניתן היה להביא את הגאולה לסיעת התחייה ע”י הדברתן של הסיעות הקטנות, וגריפת המנדטים שלהן לחיק האחות הגדולה – סיעת התחייה, כמובן.
והיאך עושים זאת? ע”י העלאת אחוז החסימה, כך שמי שהולך להצביע עבור קטנות-הימין, יידע שקולו עשוי לילך לאיבוד.
קמה גאולה כהן והעבירה הצעת חוק המעלה את אחוז החסימה מאחוז אחד לאחוז וחצי, אבל רצה הגורל, וסיעת התחייה ירדה אל מתחת לאחוז וחצי (אבל מעל לאחוז), והתוצאה הייתה שגאולה כהן נשארה בחוץ ואיבדה את עולמה הפוליטי – בזכות החוק שהיא עצמה יזמה, והעבירה בהצלחה.
היא, אגב, הייתה היחידה שניזוקה מהחוק הזה, כי כל המתמודדות האחרות, או שלא עברו אפילו את האחוז היחיד, או שקיבלו יותר מאחוז וחצי.
ועל כך אמרינן: חופר גומץ, בו יפול.
ומי שביקש להפיל אחרים ונפל בעצמו – מצווה היא לשמוח לאידו.
והסיפור הראשון: במושבה יבנאל מנסים החרדים להשתלט על המקום. אנחנו מדינה דמוקרטית, וזכותם לנסות.
ההתחרדות של המושבה הייתה לצנינים בעיני ותיקי המקום, אנשי העמל והאדמה, חילוניים-מבטן, והשמחה במושבה הייתה רבה עד מאוד.
יום אחד הגיעה הטלוויזיה (הציונית, המשוקצת וכו’) אל המושבה, ונתקיים בם הפסוק מי יש לו מריבה כזאת – הכל לעיני שלומי אמוני ישראל, במבט של ערב שבת קודש.
והפואנטה: בלהט הוויכוח, כאשר נגמרו לחילוני-מבטן כל הנימוקים הראציונליים, הוא שלף את ה”אס” – את הקלף המנצח: אתם פרזיטים! אתם לא משרתים בצבא!!!
ואיך מגיב לו החרדי, ה”שווארצע”? בנון-שאלאנטיות מוציא ומראה לו, מול המצלמה, תעודת נכה-צה”ל.
ומה המשותף למבשרת-הגאולה ולחילוני-מבטן, איש העמל והאדמה? שניהם נתפסו בלי שהכינו שיעורי-בית.
מי שמנסה להפעיל את כוחו כדי לחסום את הזולת ולמנוע ממנו ייצוג בכנסת – אוייב הדמוקרטיה הוא, וניתן לומר עליו “בנפול אוייבך”.
מי שחי מעמלו, ורוצה לשמור על אורחות חייו ועל איכות-חייו, אינו אוייב, ואין לומר עליו “בנפול אוייבך”.
אבל, כאמור, אוייב או לא אוייב, מי שנתפס בלי שיעורי-בית, מותר לשמוח לאידו.
עצב לאיד
אבל כאשר אתה-עצמך נתפס בלי שיעורי-בית, לאידו של מי תשמח? אתה יכול להגיד “הגיע לי”, וזה בסדר, כי מותר לו לאדם להלקות את עצמו – וזה אפילו מזכך, ולפעמים גם מונע אידים נוספים.
אבל שמחה לאיד-עצמך? זה לא מתיישב עם ההגיון.
והמדינה – מדינת ישראל – היא עצמנו-ובשרנו, ואיך נשמח לאידה.
אבל זה לא מונע מאתנו לומר הגיע לנו!
ואני מדבר – איך לא – על הגדר. גדר-ההפרדה בינינו לבין הפלשתינאים. גדר-המחלוקת בינינו-לבין-עצמנו, ובינינו לבין כל העולם (כמעט).
וה”הגיע לנו” הזה – שני ראשים לו:
האחד – על שנכנסנו ל”פרוייקט-הדגל” הזה בלי שיעורי-בית;
והשני – על הצביעות שלנו, בתגובה להחלטת בית הדין הבינלאומי בהאג.
על שיעורי-הבית שלא עשינו
הפאראדוקס הפוליטי הגדול ביותר הוא שגם הערבים וגם הימין הקיצוני התנגדו ומתנגדים לגדר-ההפרדה, ולא חסרים גם מקצועני בטחון המתנגדים לה – מנימוקי-בטחון, מנימוקים פוליטיים, או גם-וגם.
וכאשר הולכים להשקיע מיליארדים בפרוייקט כזה – צריכים לחשוב שבעים ושבע פעמים על הכל: על התאימות למשפט המקומי, על ההשלכות המדיניות והמשפטיות כלפי חוץ, על החלופות הבטחוניות להשקעה הזאת – ועל החלופות האחרות להוצאת-הכסף. די לנו, לעניין האחרון, בדברי נגיד בנק ישראל, הד”ר דוד קליין, ממש בימים האלה, אשר קרא להשקיע פחות בביטחון, ויותר באוכלוסיות החלשות.
יש משהו בדברי הנגיד. גם אנשים פרטיים לא משקיעים את עיקר כספם בבטחונם האישי – אפילו כאשר הם מאויימים (ויש כאלה), ואף אחד לא מוכן להקיף את עצמו ואת ילדיו בחגורת מאבטחים, בעודם רעבים ויחפים, ומחוסרי השכלה.
אז השקענו הרבה כסף, ולא חשבנו מה יגיד הבג”ץ – והוא בא, ואמר אני מקבל, עקרונית, את הצהרתכם כי הגדר היא בטחונית-נטו, ולא פוליטית, ואני גם מכיר בזכותה של המדינה להקים גדרות-בטחון, אבל, דיר-באלאק, קצת התחשבות באוכלוסיה המקומית. לא לפגוע בהם למעלה מן הדרוש באופן סביר – ונא להזיז, במטותא מכם, את הגדר למקום אחר.
ולא חשבנו מה תגיד הקהילה הבין-לאומית, אז היא באה ואמרה … והכוונה היא, כמובן, להחלטתו של ביה”ד הבין-לאומי בהאג.
וביה”ד הבין-לאומי הוא פחות סלחן – פחות בהרבה – מאשר הבג”ץ, והוא לא קופץ לדום למשמע הביטוי “בטחון המדינה”. הוא אפילו מכה אותנו מתחת לחגורה, במקום הכי רגיש שלנו: הרשות הפלשתינית אינה “מדינה”, ולכן מה שמותר, על פי דיני המלחמה, בין מדינות אינו חל כאן.
ובמלים אחרות: אם אתם, ישראל, הייתם נותנים לאש”ף להקים מדינה, בלי “רגע-רגע”, בלי אוטונומיה לחמש שנים אשר לא רק שאינן נגמרות, אלא שספק אם הן בכלל התחילו, יכול להיות שהיה מותר לכם לעשות הכל, אפילו עשר גדרות-הפרדה, בזו-אחר-זו.
אז לא עשינו שיעורי-בית, ועכשיו אנחנו מתבכיינים.
אנחנו לא מתבכיינים, תגידו.
אנחנו נעשה מה שיגיד לנו הבג”ץ, ולא מה שיגיד לנו ביה”ד הבין-לאומי, שהוא רק גוף “מייעץ”, שחוות-הדעת שלו היא רק “advisory opinion“, אומר לנו שר המשפטים, יוסף (טומי) לפיד.
אנחנו, ואנחנו, ואנחנו … אנחנו לא מתבכיינים.
אנחנו (היועץ המשפטי לממשלה) גם מקימים צוות שילמד את אותה חוות-דעת “מייעצת”, אבל בשביל מה ללמוד אותה, אם היא ממילא “לא מחייבת” אותנו?
אנחנו הרי עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב, ודוד (“או”ם-שמום”) בן גוריון ז”ל כבר אמר כי לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודם.
ואנחנו, כידוע, לא מתבכיינים. ממש לא.
אז מה כן?
אנחנו, כאמור, לא מתבכיינים. רק באים בטענות.
בית הדין לא התייחס לטענותיה של ישראל;
בית הדין לא הזכיר אפילו פעם אחת את המילה “טרור” בכל 60 העמודים של פסק-הדין שלו;
בית הדין “מוטה”;
“המשחק מכור מראש”.
וכו’, וכו’: הכל נכון, אבל …
אבל גם אצלנו בתי המשפט לא מתייחסים לטענות הצדדים;
וגם אצלנו בית המשפט הוא “במקרים רבים” פרו-תביעתי, או בעל אוריינטציה תביעתית.
וגם אצלנו מתבכיינים על כך … אבל השאלה מי.
והשאלה היא גם מי פועל לתיקון המצב, ומי מתריס בזולתו את ה”באיזה סגנון אדוני מדבר!” המפורסם.
אבל להתבכיין כאשר דורכים לך על היבלת, ולגלגל למרומים עיניים צדקניות כאשר דורכים על היבלת למישהו אחר – בזה אנחנו מאוד חזקים.
מתבכיין מי שנפגע. גם אצלנו, וגם בזירה הבין-לאומית. יושב בחיבוק-ידיים מי שבידו הכוח והיכולת לשנות דברים, אבל שום דבר לא “מזיז” לו.
שר המשפטים יכול להעמיד לדין משמעתי שופטים אשר אינם מתייחסים לטענות הצדדים, “מצפצפים על בני-אדם” – אבל שרי המשפטים לדורותיהם לא נוקפים אצבע.
נשיא בית המשפט העליון יכול “להזמין לכוס קפה” שופט כושל, אבל השופטים אשר הוזמנו לטקס הזה, בכל הזמנים – נער יספרם, וטענת פסלות – הס מלהזכיר.
נציבת תלונות הציבור על שופטים החליטה שהיושר האינטלקטואלי של השופטים אינו בתחום טיפולה.
לשכת עורכי-הדין מקיימת “משוב” – פעולה ראוייה מאוד – אבל מסתפקת ברעש התקשורתי הנלווה אל פרסומו, ולא עושה עם זה שום דבר ממשי. מדוע לא תקרא הלשכה להחרים שופטים גרועים, ובכך לאלץ אותם ללכת הבייתה?
מן הסתם משום שזה מצריך פעולה יום-יומית, נקודתית, ומדוע להסתבך בפעולות כאלה כאשר אפשר, אחת לשנה או שנתיים, לצאת במבצע ראוותני ולגזור את כל הקופונים?
כי מציון …
צדקה, כידוע, מתחילה בבית, ונשאלת השאלה איזו זכות יש לנו להתבכיין על כך שהגויים לא מתייחסים אלינו כראוי, מתעלמים מטענותינו, מתיישבים על כס המשפט כאשר פסק-הדין כבר מוכן אצלם מראש, וכו’, וכו’, כאשר גם אצלנו מתרחשים דברים כאלה – ואין פוצה פה ומצפצף?
אז אנחנו נכנסים לפרוייקטים בלי שיעורי-בית המוכנים-מראש, מצפצפים על טענותיהם של אחרים – ורק כאשר אנחנו נפגעים, “פתאום” אנחנו מגלים ש”העולם כולו נגדנו”.
ולמרות שאני, אזרח מדינת ישראל, נמצא בצד הנפגע, אני מודה שזה אכן מגיע לנו. הרווחנו את זה ביושר.
(פרסום חוזר, במסגרת העברת קבצים הדרגתית מהאתר הישן).