אהרן ברק, ילד-טוב פולני, אין לו אג’נדה

אהרן ברק, ילד-טוב פולני, אין לו אג’נדה

אהרן ברק פוסל את רות גביזון כשופטת בביהמ”ש העליון בגלל האג’נדה שלה. הוא גם אומר שאם היא הייתה מסתירה את האג’נדה בקניפלעך, הוא לא נהיה מתנגד לה, אבל …

אבל לפני שאנחנו נכנסים לשאלת האג’נדה של גביזון – ואני בכוונה לא התעמקתי בשאלת האג’נדה שלה – וכן לשאלה אם מן הראוי ששופט יבוא לעבודה עם אג’נדה, ואם כן האם הוא צריך להסתיר את האג’נדה, אם לאו, הבה נראה מה האג’נדה של אהרן ברק עצמו.

ובכן – לאהרן ברק אין כל אג’נדה.

אהרן ברק אמר פעם שהוא מקווה להשאיר איזו “הערה בשולי ההיסטוריה”, ואני פעם פקפקתי בכך שהאיש הלא-צנוע הזה מסתפק בעתיד שדוף כזה, אבל כיום נראה לי שזה בהחלט ייתכן.

אהרן ברק גם אמר פעם כי “בית המשפט אינו של אמא שלו”, וכי “אחרי שהמסך יירד לא נשמע ממנו יותר”, ומתוך הנחה שהוא מתכוון לכל מילה – ובעבר אני פקפקתי גם בכך – השאלה היא מה רוצה האיש הזה מאתנו, ומה הוא רוצה מעצמו.

לדעתי, כיום, הוא באמת לא רוצה דבר. הוא אומר גם שתוחלת חייו של פסק-דין היא עשר שנים, וזה אומר כי גם אם אתן את פסק-הדין הכי מונומנטאלי, בעוד עשר שנים יעטפו בו דגים מלוחים בשוק הכרמל (לתל-אביבים, או בשוק תלפיות, לחיפאים, מחנה יהודה, לירושלמים).

את הד”ר אהרן ברק הכרתי כמרצה מרתק במשפט מסחרי – דיני שטרות ודיני חברות. מרצה במשפט מסחרי אינו אמור להיות אדם בעל אג’נדה, אלא אם יש לו עניינים אחרים בראש. זה לא כמו מרצה במשפט מינהלי, למשל יצחק זמיר, אשר התחום המקצועי שלו מחייב אג’נדה, או, למשל, מישאל (“אל תצפצפו על בני אדם!”) חשין, אשר גם הוא הסתובב ברחובה של עיר עם נר-האג’נדה תקוע בתפוח-העץ אשר בקצה מוט הדגל שלו, ומאיר בנגוהותיו עד קצווי-ארץ. מה שקרה לאג’נדה של כל אחד מהם בזקנתו אנחנו כבר יודעים, וזה כבר עניין אחר, אבל בנעוריהם הם היו גם היו בעלי אג’נדה.

אהרן ברק לא זכור ככזה.

בשנת 1975, בגיל 39, קיבל הפרופ’ אהרן ברק את פרס ישראל על ספרו פירוש לחוק השליחות. ממש חוק לבעלי אג’נדה.  מחר יתנו את פרס ישראל על פירוש לחוק סוכני המכס, עוד חוק לבעלי אג’נדה.

סמוך לקבלת פרס ישראל נכנס אהרן ברק ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, לתפקיד אשר הקנה לו את התואר מנכ”ל המדינה. ברק לא אהב את התואר הזה, אבל, ככל הנראה, גם לא סבל קשות בגללו. כאשר ממשלה חלשה, ושרים חלשים עוד יותר, מחפשים כסת”ח משפטי לכל פעולה, ומולה עומד יועץ משפטי אשר אוהב את הכוח הניתן בידיו, מה הפלא אם הציבור רואה כך את פני הדברים. יכול להיות שהציבור טועה, יכול להיות שהציבור הוא אוסף של אידיוטים, אבל הציבור הוא בעל הבית, ואותו אי אפשר להחליף.

בשנת 1978, בגיל 42, מונה ברק לכהונת שופט בית המשפט העליון ונפרד מכס היועץ המשפטי לממשלה אחרי שלוש שנים בלבד, ובהזדמנות זו הוא אמר כי “צריך לדעת מתי לקום וללכת”, או משהו דומה – הצהרה קצת משונה מפיו של מי שעומד על סיפה של כהונה בת 28 שנה בביהמ”ש העליון, מהן 11 שנה כנשיאו.

ועדיין אין לו אג’נדה.

ההתייחסות אל אהרן ברק כאל אבי “המהפכה החוקתית”, ה”אקטיביזם השיפוטי” וכו’ החלה עם חקיקתם, בשנת 1992, של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. לא ברור אם הוא עצמו טבע את המונחים האלה (“המהפכה החוקתית”, ה”אקטיביזם השיפוטי” וכו’), אולם הוא, ללא ספק, טבע את הביטוי “הכל שפיט”. מאוחר יותר הוא אמר “לא אמרתי” או “לא התכוונתי” (ש”הכל שפיט”), אבל אף אחד כבר לא מקבל את זה, אלא כניסיון להתכחש לאבהותו על הביטוי הזה, ובעיקר על הקונצפט העומד מאחוריו.

ועדיין אין לו, לאהרן ברק, כל אג’נדה.

אהרן ברק הוא מומחה מהמעלה הראשונה למשפט האזרחי, אבל אני מסופק עד כמה הוא “נושם” את המשפט הפלילי (נושא לדיון נפרד).

אהרן ברק רואה את בית המשפט העליון (וממילא גם את עצמו) כמי שאמון על “ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”. בית המשפט הוא היוצק את התוכן ל”ערכים” האלה. לא הכנסת, שהיא הגוף הפוליטי הנבחר על ידי העם, אלא בית המשפט, שהוא גוף פוליטי אשר נבחר על ידי עצמו, בשיטת חבר מביא חבר.

השאיפה לעצב את ערכיה של מדינת ישראל לפי מידותיו של אהרן ברק, לפי ה-chancellor’s foot אשר ירשנו מהמשפט האנגלי, אינה “אג’נדה”, אלא ביטוי לתאוות הכוח והשררה של מי שאין לו – לדבריו! – כל כוונה אלא – אולי – להשאיר איזו footnote בשולי ההיסטוריה. של מי שמבטיח לנו כי “אחרי שהמסך יירד” אנחנו כבר “לא נשמע ממנו”. של מי שאמור לתת את פסק-דינו האחרון לכל המאוחר בגיל 70 שנה ושלושה חודשים, בידעו כי – לשיטתו – אותו פסק-דין (ולא כל שכן קודמיו) יירד אלי תהום הנשייה כאשר הוא, אהרן ברק, יגיע, לכל היותר, לגיל 80 שנה ושלושה חודשים – עד 120 (שנה, לא חודשים!).

לא כל העולם סבור כי בית המשפט הוא האמון על פנקס-הערכים של עם. רבים חושבים כי זהו תפקידו של המחוקק. גם רות גביזון, למשל, סבורה כך, וזה לא פחות לגיטימי מדעתו של אהרן ברק, אבל גם זה לא “אג’נדה”. זה לא ה”to-do’s” של השופט, אלא “ארגז הכלים” שלו.

ואני רחוק מאוד מלזלזל בארגזי כלים.

פירוש המילה “agenda” (ביחיד: agendum) הוא “מטלות” (ואם כבר נגזר עלינו להשתמש בה כיחיד-נקבה נאמר “רשימת מטלות”) של אדם (ומכאן הושאלה המילה הזאת למשמעות “סדר יום”), ו”אג’נדה” כלשונו של אהרן ברק אינו “אג’נדה”, ובמובן הזה לא לברק ולא לגביזון יש אג’נדה.

האם לגביזון יש אג’נדה (במובן האמיתי)? השאלה הזאת חורגת מתחום מאמרי זה, וידידי יראון פסטינגר ייטיב ממני לענות בכך, אבל, כאמור, לאהרן ברק, זה שמדבר על “אג’נדה”, אין אג’נדה.

עד כמה שזה ישמע מוזר, לפי חוק בתי המשפט לנשיא ביהמ”ש העליון ישנה סמכות סטאטוטורית אחת בלבד: לקבוע הרכבים לכל תיק, ואת המועד בו תתחיל שמיעתו של כל תיק. בדרך הזה הוא אמור לקבוע לכל תיק את השופט המתאים לו, וגם לקבוע סדרי-קדימות לשמיעתם של תיקים, לפי הקדימות והחשיבות שהוא מייחס לכל תיק ותיק.

לנשיא בית המשפט העליון ישנה, איפוא, זכות גדולה: לעצב את משפט המדינה לפי טעמו, לעניין הזה הוא בהחלט רשאי – ואולי אפילו חייב – שתהייה לו אג’נדה.

תארו לעצמכם את נשיא בית המשפט העליון יושב ספון בלשכתו, ועל שולחנו שלושה כובעי-טמבל, מלאי פתקים: באחד – פתקים שעל כל אחד רשום מספר תיק, בשני – פתקים שעל כל אחד רשום שם של שופט, ובשלישי – פתקים שעל כל אחד רשום תאריך ושעה. מה עושה כב/ הנשיא? מוציא פתק אקראי מהכובע הראשון, שלושה פתקי אקראי מהשני, ועוד פתק אקראי מהשלישי, והרי לכם שיבוץ “רנדומאלי לעילא-ולעילא”!

אתה משפשף את עיניך, כלא-מאמין, ופונה אליו בדחילו-ורחימו: רגע-רגע, כבודו … בשביל זה עשאוך נשיא? בשביל להוציא פתקים מכובעי-טמבל, כמו בתנועה? האם זו תהיה תרומתך לעיצובו של המשפט בישראל?

ומה עונה לך כב’? מה זה משנה? ממילא אין לי אג’נדה!

כמו כל ילד טוב פולני, שמשאיר אחריו צלחת ריקה.

המלצת היום: אני, ילד מבית פולני טוב