אזכיר בדיחה ידועה: “שני יהודים עומדים עם הגב לקיר, מצפים להוצאה להורג. הקצין של כיתת היורים ניגש ומציע להם סיגריה אחרונה. ‘לך לעזאזל, אני לא רוצה ממך כלום!’ אומר יהודי אחד; ‘אל תעשה עכשיו צרות!’ מהסה אותו השני.”

המיוחד בבדיחה הזו, שהיא משקפת היטב את התנהגותה של מדינת ישראל. היהודי שפל הנפש, שבעת צרה יודע רק לכופף את ראשו ולחכות עד שזה יחלוף ואינו מסוגל לומר אפילו לתליין “לך לעזאזל!” – זה היהודי היושב היום בממשלה ובבית המשפט העליון של מדינת ישראל. כפופים תמיד, נמנעים ממגע עם הרוח הנושבת למעלה, מחפשים למטה משהו שמתגלגל ואפשר להכניס אותו לכיס.

רק יהודי פחדן, עטור גיבנת מרוב התכופפויות בפני הפריצים, יכול היה לדחות את בקשתו של יהונתן פולרד להכרה כאסיר ציון. הנימוקים של התאומות הסיאמיות הבלתי פרידות המדינה-בג”ץ הם נימוקים ביורוקרטים זולים. אם ציפו שנשתכנע מהנימוקים האלה, שפולרד אינו זכאי לתואר, כנראה הם מזלזלים באינטליגנציה שלנו עוד יותר ממה שחשבנו קודם. אולי זה, בעצם החידוש היחיד מהחלטתו של בית המשפט: הם שוב הצליחו למצוא דרך לרדת עוד יותר נמוך.

רק היהודי המגניב כל רגע לכל עבר מבט מפוחד “מה יגידו הגויים..?” יכול היה לסרוק את ספרי החוקים בחיפוש אחר סדק קטן כדי לברוח מהחובה לסייע ליהודי שבוי. אפילו היהודי זיס ברומן ההיסטורי של ליאון פויכטוונגר, נחלץ לעזרתו של יהודי אחר, שבוי בעלילת דם, אבל מדינת ישראל היום היא אחרת. היהודי זיס, אחד מסמלי הגלות, היה איש כספים ושלטון, אבל עדיין היה יהודי בנשמתו. מערכות השלטון והמשפט של מדינת ישראל היום, הן אוסף של קרייריסטים רודפי בצע ותהילה, שהשיקול המבוסס על המוסר היהודי אינו מעניין אותם.

יהונתן פולרד לא לימד עברית כי הוא לא היה מורה לעברית באמריקה, שבה לימוד עברית אינו מעשה שבגינו היהודים נרדפים על ידי השלטונות. אולי הוא לא עודד עלייה, אבל הוא הקריב את עצמו למען שלומה של המדינה, כדי שהיא תמשיך להתקיים ואפשר יהיה לעודד עלייה אליה. אם אלה הסיבות לאי-זכאות לתואר, מי ירצה לפעול למען מדינת ישראל תוך סיכון עצמי?

האם בכך היו חטאיו של רון ארד, שאנחנו שחררנו את שייח’ עובייד ומוסטפה דירני בלי לקבל תמורה? אולי בגלל זה לקח לנו כל כך הרבה שנים לחלץ את עזאם עזאם – כי הוא לא נתן שיעורי עברית במצרים?

מדינת ישראל כל כך פשפשה במעשיהם של אסירי ציון בברה”מ לפני שהעניקה להם את התואר. לא כל אחד מהם ידע מלה בעברית, לא כל אחד מהם נאם נאומים חוצבי להבות בעד העלייה והיו גם אחד-שניים מאסירי הציון שלאחר שחרורם נסעו לאמריקה.

פשוט היה זה מאבק צודק של היהודים נגד ממשלת הרשע של ברה”מ ולמדינת ישראל אז עדיין נשארה טיפה של נשימה יהודית טובה, החפצה בעזרה ליהודי, שמאבקו צודק והוא בצרה. אך לא עוד, ואם בעלייה עסקינן, מה יותר מרחיק את היהודים ממדינת ישראל מהשלתה מעצמה כל פרור ושארית של המוסר היהודי?

בהקשר הזה חשובה תגובתו של אסיר ציון יוסף מנדלביץ’: “אני מודה לאל שבג”צ לא התערב בזמנו בטיפול בי ובחברי שישבו בכלא הרוסי, אחרת היינו נמצאים בכלא עד עצם היום הזה. ההחלטה המבישה של בג”צ ממשיכה ומגדילה את אחת העוולות המוסריות הנוראות ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל.”

למען האמת, למעט הפעילות בערוצים החשאיים מול ממשלת ברה”מ, שלא הועילו הרבה, מדינת ישראל לא ממש סייעה אז לאסירי הציון ומסורבי העלייה. עיקר העבודה נעשה על ידי הארגונים היהודיים בארה”ב וארצות פזורה אחרות. עכשיו המצב שונה: מדובר ביהודי אמריקאי, ש”מקלקל להם את השם הטוב”, היהודים נכנסו ללחץ (“מה יגידו הגויים!?”) ופולרד נשאר חשוף בצריח.

הגויים – כרגיל, בדיוק כמו היהודים, ללא כל הבדל דת, גזע או מין – נחלקים לטיפשים וחכמים. הטיפשים מחפשים רכילות מרושעת על פולרד כדי להקל על מצפונם: כאילו הוא הסגיר סוכנים אמריקאים למוות (מה שעשה סוכן אחר, גוי למהדרין). החכמים מסתכלים על מדינת ישראל ומצקצקים בלשון: “אוי-ואי, מה קרה ליהודים!?”

כלל אחד בהתנהגות אנוש, בלא כל הבדל ללאום, גזע ודת: הטיפש שונא את החכם, הפחדן שונא את האמיץ, השפל שונא את עז הרוח. יהונתן פולרד מאיים עליהם, אישיותו גדולה מדי מכדי שהם יהיו מסוגלים נפשית לכבד אותו. האנשים המכופפים, הרואים רק את הרצפה המרוקקת מתחת לרגליים, אינם מסתכלים רחוק מספיק כדי לראות את החלטותיהם נמוגות ברוח ההיסטוריה.

יהונתן מוכר כאסיר ציון על ידי העם, שהוא ערכאה גבוה יותר מאשר בג”ץ. יהונתן ייזכר כגיבור כאשר שמות הפקידים הקטנים והשופטים הפחדנים יימחקו מכל דפי ההיסטוריה. משימת שיחררו איננה עוד בעייתו של יהודי שבוי אחד, היא השאלה הבסיסית של מדינת ישראל: האם תהיה זו מדינת היהודים?

אתר המאבק למען יהונתן פולרד: www.FreePollard.org
האתר האישי של המחבר: www.global-report.net/boazm