חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ב)

על ההקצאה ה”שוויונית” של מיכסות ה”טסטים” למורי-הנהיגה

זהו סיפורם של מו”ן (מורה נהיגה) ראובן ומו”ן שמעון, ושל מנהל משרד הרישוי המקומי. על הרשויות שמעל משרד הרישוי המקומי נדבר בפעם אחרת.

בעיר שדה אחת היה משרד-רישוי, והיו שני מורי-נהיגה אשר התפרנסו מהוראת-נהיגה באופנועים: מו”ן ראובן ומו”ן שמעון.

מו”ן ראובן היה מה שקרוי בעגה המקצועית של מורי הנהיגה “קומבינטור“: מורה נהיגה עצמאי, אשר רכב-הלימוד המשמש אותו הוא בבעלותו הפרטית, אבל כדי שהוא יוכל לעבוד במקצועו הוא חייב, לפי התקנות, להסתופף בצל קורתו של בית-ספר לנהיגה. בי”ס לנהיגה הוא גוף אשר קיבל מרשות הרישוי רישיון לנהל בית ספר לנהיגה, ורישיון כזה מותנה, בין השאר, בהעסקת “מנהל מקצועי” – מורה נהיגה אשר בנוסף לרישיון-ההוראה מחזיק גם רישיון לניהול מקצועי של בי”ס לנהיגה.

כמובן שהאפשרות לעבוד במסגרת בי”ס לנהיגה אינה בחינם, וכרוכה בתשלום דמי ה”קומבינציה” ע”י הקומבינטור לבעל בי”ס לנהיגה.

מדוע יהא חייב מורה הנהיגה להסתופף בצל קורתו של בעל בית-ספר? מדוע לא יינתן לו לצאת אל השוק, עם רכבו, ולתת לציבור הלומדים להחליט אם הוא מספיק טוב, ולבחור בין מורה עצמאי-לחלוטין, לבין מורה העובד במסגרת בי”ס לנהיגה? זו שאלה נפרדת.

לעומת מו”ן ראובן, מו”ן שמעון הוא גם בעל בית-ספר לנהיגה (ומנהלו המקצועי), ובתור שכזה הוא אינו משלם לאיש שום “דמי קומבינציה”.

כדי לקבל תמונה על הכנסותיהם של מורי הנהיגה יצויין כי מחיר השיעור במכונית הוא 8 לירות, ומחיר ההגשה למבחן הוא 50 לירות, ואילו מחיר השיעור באופנוע הוא 7 לירות, ומחיר ההגשה למבחן המעשי (ה”טסט”) הוא גם כן 50 לירות, כמו במכונית, אבל כיוון שבאופנועים אפשר לתת 3 שיעורים בו-זמנית (21 לירות תקבולים), רווחיו של המורה לאופנועים לשעת-עבודה הם גבוהים יותר (אם כי גם העבודה קשה יותר, ורוב מורי האופנועים “נושרים” מהענף הזה אחרי שנתיים-שלוש, כשהצליחו לחסוך כסף לרכוש מכונית-לימוד, או כאשר “נשבר” להם מזה).

יצויין עוד כי כיוון שאוכלוסייתה של העיר נשארה קבועה, גם סך-כל כמות העבודה של שני מורי-הנהיגה, שיעורים ומבחנים, יישאר קבועה לאורך התקופה בה נדון.

עוד יצויין כי כיוון שהעיר הייתה קטנה, יחסית, כמות העבודה של שני מורי-הנהיגה גם-יחד הייתה יכולה להתבצע על ידי כל אחד מהם לבדו, כך שכוחות השוק הושפעו רק מאיכות-העבודה, ולא מהספק העבודה של כל אחד משני מורי הנהיגה.

כיוון שיצא שמעו של ראובן כמורה-נהיגה מעולה, ושמעו של שמעון יצא כמורה-נהיגה בינוני-ומטה, התחילו לומדי הנהיגה באופנועים לזרום משמעון אל ראובן, ובשלב בו מתחיל סיפורנו מכר מו”ן ראובן לכלל תלמידיו 500 שיעורים לחודש, והגיש 50 תלמידים למבחן המעשי (“טסט”), ואילו מו”ן שמעון, אשר, למרות היותו “מנהל מקצועי”, היה מורה פחות טוב, מכר רק 100 שיעורים, והגיש למבחן המעשי רק 10 תלמידים.

כיוון שמחיר השיעור באופנוע הוא, כאמור, 7 לירות, ומחיר ההגשה למבחן הוא 50 לירות, תקבוליו של מו”ן ראובן היו 6,000 לירות לחודש, ואילו תקבוליו של מו”ן שמעון היו רק 1,200 לירות.

כיצד מגיעים ל”טסט”? ע”י פנייה למשרד הרישוי. מי שחושב שהוא מוכן לטסט (בעצה עם מורה-הנהיגה שלו, או בלעדיה), פונה אל הדלפק במשרד הרישוי, מגיש לפקיד את טופס הבקשה, משלם אגרה (אלא אם כן זה המבחן המעשי הראשון שלו, שאז האגרה ששולמה עבור המבחן העיוני – ה”תיאוריה” – מכסה גם את החלק המעשי של המבחן), והפקיד “פותח יומן” וקובע לו מועד מתאים לטסט (תוך התחשבות, במידת האפשר, גם ביומנו של הפונה).

שמעון, אשר, כאמור, אינו מצליח להתמודד עם הצלחתו של מתחרהו, ראובן, פונה אל מנהל משרד הרישוי, ואכן, בחודש הבא קיבלו מורי-הנהיגה הודעה מהמנהל, כהאי לישנא: כיוון שזמנם של בוחני-הנהיגה הוא “משאב ציבורי”, יש לחלקו בצורה “שוויונית”, וזה אומר 10 “יחידות בחינה” בחודש לכל אחד ממורי-הנהיגה, ואלה יועברו על ידי משרד הרישוי לבתי הספר לנהיגה, לפי מספר המורים בכך בית ספר, ובתי הספר יחלקו את ה”טסטים” לתלמידיהם, לפי ראות עיניהם.

ומדוע לא נאמר “מבחנים”, אלא “יחידות בחינה”? משום שבחצי שעה של בוחן-הנהיגה יכול הבוחן לבחון תלמיד אחד על מכונית, או שלושה תלמידים הנוסעים בשיירה של שלושה אופנועים, ונבחנים במקביל, ומה שמורי-הנהיגה עושים עם זה – זה עניינם-הם: ירצו  יביאו נבחן אחד עם מכונית אחת, ירצו יביאו שלושה נבחנים עם שלושה אופנועים.

יצויין עוד כי סך-כל החלוקה לא השפיעה על סך-כל העבודה שהייתה לפני כן למו”ן ראובן ולמו”ן שמעון, שהרי לפני כן הם הגישו, ביחד, 60 נבחנים, שהם 20 יחידות בחינה, וכעת הם מקבלים יחד 20 יחידות – בדיוק מה שהיה להם יחד, לפני כן.

אבל לבד מזאת שמו”ן ראובן קיבל פחות מן הדרוש לו, ומו”ן שמעון קיבל יותר, נעשה כאן “תרגיל” נוסף: שמעון, כבעל בי”ס לנהיגה, לקח 10 יחידות בחינה מהמכוניות, והשתמש בהן לאופנועים – ובסך-הכל יש לו עכשיו 20 יחידות-בחינה בחודש, אשר מאפשרות לו לספק את צרכיהם של כל תלמידי העיר (60 “טסטים” לחודש).

בעת ובעונה אחת בא בית ספרו של מו”ן ראובן, ולקח לעצמו גם מכבשת-הרש של ראובן, אשר תוך זמן קצר נשאר ללא עבודה (לומדי הנהיגה, למי שלא יודע, לא באים ללמוד נהיגה, אלא “לקבל טסט”, ואין מצב בו אדם ילמד נהיגה אצל מורה אחד, ויילך לטסט אצל מורה אחר).

ובמלים אחרות: שמעון, שהוא גם בעל בית-הספר של עצמו, לקח לעצמו לא רק את המחצית ה”שוויונית” שקיבל עבור ה”אופנוענים” שלו, אלא גם לקח “יחידות בחינה” מתלמידי בית ספרו האמורים להיבחן בנהיגת מכוניות (שהרי, כאמור, יחידת בחינה לאופנועים מביאה תקבולים בסך 150 לירות, בעוד שאותה יחידה מכניסה רק 50 לירות כאשר מדובר במכוניות).

עוד יצויין, כי בחודש שלפני תחילתו של ההסדר החדש, הפסיק משרד הרישוי באופן “שוויוני”, את כל מבחני-הנהיגה באופנועים, כך שבחודש אשר התחיל ביום תחילתו של ההסדר הזה, צרכיו של מו”ן ראובן היו 100 מבחנים (50 לפי התצרוכת הקבועה, ועוד 50 מהחודש שחלף, בו המבחנים לא התקיימו כלל), ואילו צרכיו של מו”ן שמעון היו רק 20 מבחנים (10 לפי התצרוכת הקבועה, ועוד 10 מהחודש שחלף), אותם הוא יכול היה לספק תוך ימים ספורים. במלים אחרות: “סגירת הברזים” ה”שוויונית”, כביכול, הקצינה את חוסר-האיזון, והגבירה את הזרם הצפוי של התלמידים מראובן אל שמעון.

במצב הדברים הזה, לא יכול היה מו”ן ראובן לספק את הביקוש לשירותיו והעבודה החלה לזרום אל מו”ן שמעון, אשר, תוך ימים מספר, גרף את כל הקליינטורה של מו”ן ראובן.

אי אפשר לסיים את הפרק הזה בלי לציין שבדיקה סטטיסטית גילתה כי בתקופה שלאחר הנהגתו של ההסדר החדש, אחוז ההצלחות של תלמידיו של ראובן במבחני הנהיגה ירד פלאים, בצורה דראסטית, ואילו אחוז ההצלחות אצל שמעון עלה פלאים גם הוא בצורה דראסטית מבלי שהייתה לכך כל סיבה בשטח. עובדה זו גרמה פגיעה אנושה במוניטין הטובים של ראובן, כך שגם אם היה מצליח להעביר את רוע הגזירה – הנזק למוניטין שלו היה בלתי-הפיך.

ראובן פנה בטרוניה אל מנהל משרד הרישוי, אבל זה לא אבה שמוע: תפנה אל בית הספר שלך, ואל המנהל המקצועי, הם קיבלו את כל הטסטים, גם בשבילך.

ראובן הוסיף וטען כי זמנם של בוחני הנהיגה אינו קניינם של בתי הספר לנהיגה, אלא משאב ציבורי, וכל החפץ לקבל רישיון נהיגה רשאי לפנות למשרד הרישוי לקבל תור ל”טסט”, ועם התור הזה רשאי הוא לפנות לכל מורה-נהיגה, כרצונו, ולגשת למבחן באמצעותו, אבל המנהל בשלו: תפנה אל בית הספר שלך, ואל המנהל המקצועי, הם קיבלו את כל הטסטים, גם בשבילך.

חזר ראובן אל המנהל ואמר: תשובתך איננה לעניין. קביעת התור למבחן נהיגה היא פונקציה שלטונית, ואין הרשות רשאית להשיל מעליה את הסמכות הזאת, ולהעבירה לידים שאינן “גוף ציבורי על פי דין”, דהיינו לידיים פרטיות.

תשובת המנהל: אין לי מה להוסיף על תשובתי הקודמת…

ועכשיו צריך לגלות כמה עובדות נוספות:

האחת – לשמעון קירבה משפחתית למנהל משרד הרישוי;

השנייה – ראובן מרבה למתוח ביקורת על התנהלותו של משרד הרישוי ועל איכות המבחנים, ובעבר אף הגיש מספר עתירות לבג”ץ בעניינים האלה;

והשלישית – למנהל משרד הרישוי עצמו ניסו לעשות “תרגיל” כזה כאשר הוא, בתחילת דרכו המקצועית, עבד כמורה נהיגה, ואז הוא עצמו טען שה”שוויון” בו נאחזים מבקשי-נפשו הוא שוויון מזוייף בין מין לשאינו מינו – וטענתו נתקבלה אז.

השאלה

במאמר הזה אנחנו לא דנים במשפט המינהלי ובהעברת פונקציות שלטוניות לידיים פרטיות – כי במקרה הזה ברור-כשמש שנעשה כאן משהו לא כשר, ממניעים פסולים – אלא, כעולה מהכותרת, לעיל, בשאלות של סגנון ההתבטאות, סגנון הביקורת על הזולת, יהא זה אדם פרטי, יהא זה עובד-הציבור.

האם ההסדר החדש היה סתם “טעות” של מנהל משרד הרישוי?

לשיטתנו אין כאן טעות בתום-לב, אלא מעשה-נבלה, אשר התבצע על ידי חלאת-אדם.

מי מוכן לתקוף את התיזה?

להמשך: חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ג): של מי הזמן השיפוטי הזה, לעזאזל

חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך”? (א): על החלוקה ה”שוויונית” של המים לחקלאים במושב