מי רצח את אהרן ברק? (דוקודרמה)
|
“אין רכב כזה”
איזה אינטרס יש לשופט אליהו מצא, אחרון השופטים בבית המשפט העליון, לרצוח את הנשיא, אהרן ברק, 3 ימים לפני תום כהונתו?
שמחה ניר, עו”ד
מי רצח את אהרן ברק?
על ה”דוקודראמה”:
“ז’אנר אמנותי המשתמש בדמויות ידועות מהחיים כבסיס ליצירה האמנותית. הוא מערב, מטבע הדברים, מציאות ודמיון”.
(נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, בבג”ץ 6126+6143/94, גיורא סנש ואח’ נ’ רשות השידור ואח’, תקדין עליון 99(2), 806).
הדמויות במחזה הזה הינן דמיוניות לחלוטין, והשימוש בשמות אמיתיים, או באירועים אמיתיים, לרבות אירועים אמיתיים הקשורים לשמות אמיתיים, נועד רק לשם תחושת האותנטיות, ולא למטרות אינפורמטיביות.
כל דמיון בין דמות מן הדמויות במחזה לבין אדם כלשהו אינו אלא בדמיונו של הקורא, ו/או בהיכרותו האישית עם אדם זה או אחר.
שמחה ניר, עו”ד
מי רצח את אהרן ברק?
מחזה בחמש מערכות
Simha Nyr
Who Murdered Aharon Barak?
©
כל הזכויות שמורות למחבר
הנפשות (לפי סדר הכניסה לבמה, לראשונה):
חיים קלוגמן, מנכ”ל לשכת עורכי הדין
אהרן ברק, נשיא ביהמ”ש העליון
משה לנדוי, נשיא ביהמ”ש העליון לשעבר
יצחק זמיר, שופט ביהמ”ש העליון
אליהו מצא, שופט ביהמ”ש העליון
מאיר שמגר, נשיא ביהמ”ש העליון לשעבר
חיים הרמן כהן, ממלא מקום נשיא ביהמ”ש העליון לשעבר
מישאל חשין, שופט ביהמ”ש העליון
אלקס הרטמן, יו”ר ועדת האתיקה הארצית, לשכת עורכי הדין
שלמה כהן, ראש לשכת עורכי הדין
קריאת ביניים
תובע
סניגור
קלדנית, בית המשפט המחוזי
פקיד עזר, בית המשפט המחוזי
ארי אבן-ארי, שופט בית המשפט המחוזי
חיים אדר, סגן-נשיא בית המשפט המחוזי
אדמונד לוי, שופט בית המשפט המחוזי
שמחה ניר
יהודה היס, מנהל המכון הפתולוגי, אבו כביר
ניר שמחה
דפנה מהלל, סגן מנהל האגף למערכות מחשוב
קלדנית, בית המשפט העליון
פקיד עזר, בית המשפט העליון
אשר גרוניס, שופט בית המשפט העליון
מערכה ראשונה
כנס לשכת עורכי הדין באילת. מושב חמישי.
היו”ר, עו”ד חיים קלוגמן, מנכ”ל לשכת עורכי הדין:
כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א’ ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י’ זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ לנדוי, כבוד שופט בית המשפט העליון, כבוד השופט מר א’ מצא, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד”ר מ’ חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח’ ה’ כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, הד”ר שלמה כהן, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו”ד א’ הרטמן, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.
אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.
במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.
והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?
זה נשמע משונה, אבל אני רוצה לחדד את השאלה, ולתת דוגמה קיצונית, ואולי אבסורדית: אדם נאשם ברצח, והוא טוען שה”נרצח” כלל לא נרצח, וכלל לא מת, ובתור best evidence הוא מביא את ה”נרצח” אל דוכן-העדים, וזה, אחרי שהוא מזוהה כדין על ידי תעודת-זהות חוקית, או בכל דרך אחרת, מעיד שהוא אכן חי.
השאלה היא אם רשאי בית המשפט להתעלם מהעדות הזאת, ומה”מוצג” הזה.
שאלה זו נחלקת לשניים: התעלמות מהעדות כאשר הנאשם מזוכה, והתעלמות מהעדות כאשר הנאשם מורשע.
כאשר הנאשם מזוכה, אין לנו כל בעייה, כי די בנימוק אחד, נניח אליבי, כדי לזכות נאשם, ואם נחה דעתו של בית המשפט שהנאשם לא היה במקום האירוע, נניח משום שהיה עצור באבו-כביר באותה העת ממש, אין כל חשיבות, לעניין פסק-הדין עצמו, לשאלה אם ה”מנוח” אכן מנוח, אם חי הוא.
אבל כאשר הנאשם מורשע, נשאלת השאלה איך אפשר להתעלם מעדות, או מראייה, אשר אינן מתיישבות עם ההרשעה הזאת. איך אפשר להרשיע נאשם ברצח, כאשר ה”נרצח” עומד לפנינו, חי ונושם, מכה ובועט.
על כך נייחד את הדיון במושב זה. יפתח את הדיון כבוד נשיא בית המשפט העליון, הפרופסור א’ ברק, ואחריו יישא דברים כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י’ זמיר.
א’ ברק:
אדוני ראש לשכת עורכי הדין, הד”ר שלמה כהן, אדוני מנכ”ל לשכת עורכי הדין, מר חיים קלוגמן, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י’ זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ לנדוי, כבוד שופט בית המשפט העליון, כבוד השופט מר א’ מצא, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד”ר מ’ חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח’ ה’ כהן, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו”ד א’ הרטמן, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.
אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.
במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.
והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?
התשובה, לדעתי, היא חד-משמעית: לא יתכן שבית המשפט לא יתייחס לעובדות, לראיות או לטענות הנטענות בפניו. כמובן שאין בית המשפט חייב לקבל כל טענה, או כל עדות, אבל הוא חייב להתייחס אל הכל, גם כדי להבטיח שהצדק ייעשה, גם כדי להבטיח שהוא ייראה, וגם כדי שנדע שבית המשפט אכן נתן את דעתו לכל מה שצריך לדעת.
אם אנחנו נותנים לעצמנו “הנחות” בכגון דא, אנחנו פותחים פתח להתעלמות מכוונת, ואם אנחנו פותחים פתח להתעלמות מכוונת, אנחנו פותחים פתח להסתאבות, וממנה לשחיתות זו רק שאלה של זמן.
כיוון שרשימת הנואמים כאן ארוכה למדי, אני לא אאריך, ואסתפק בדוגמה אחת.
נאשם בעבירת תעבורה נפגע קשות בפיגוע חבלני, בנסעו באוטובוס בדרכו לבית המשפט כדי להישפט על עבירה המיוחסת לו, ופונה על ידי מד”א הישר לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה.
בית המשפט, כמובן, לא יכול היה לדעת על התאונה, ושפט אותו בהיעדרו. מאוחר מכן, משהחלים האיש, הוא פנה אל בית המשפט, בבקשה לביטול פסק-הדין, וצירף לבקשתו תיעוד רפואי המוכיח את דבר פציעתו, באותו היום, באותה השעה. למעשה לא הייתה על כך מחלוקת, משום שבמסמכי הקבלה לבית החולים הייתה מדבקה אשר הופקה על ידי המחשב, ובה התאריך והשעה של קבלתו לבית החולים, ושל כל אירוע רפואי, עד לשחרורו מהאישפוז.
התביעה, באותו מקרה, לא חלקה על העובדה שהנאשם לא יכול היה להתייצב למשפט, בגלל הפיגוע, אבל התנגדה לביטולו של פסק-הדין, מהטעם ש… תקשיבו היטב, גבירותי ורבותי, מן הטעם ש”אין כפירות בכתב”.
גבירותי ורבותי, הדבר נפלא מבינתי. באותו המקרה לא הוגשה כפירה בכתב, ולא נטענה הטענה כי הוגשה בקשה כזאת, וממילא גם לא הועלתה השאלה המשפטים, הראוייה לדיון בפני עצמה, אם אכן אפשר לכפור בכתב בבית המשפט לתעבורה, או בכלל.
גבירותי ורבותי, בית המשפט לתעבורה סירב לבטל את פסק הדין, בקבלו את טענתו של התובע, אשר, כאמור, לא הייתה רלוואנטית, ולא התייחס כלל לפיגוע בו הנאשם נפצע אנושות, ולעובדה שהנאשם הוחש לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה.
בית המשפט גם הוסיף, מיזמתו, שהנאשם לא גילה כל גירסת-הגנה, ולכן לא הייתה כל הצדקה לבטל את פסק הדין, ולדעתי גם זו הייתה שגיאה. זכותו הבלתי שנוייה במחלוקת של נאשם היא לשתוק, ולראות את התביעה מוכיחה את אשמתו, ולא ייתכן שפיגוע נפשע יעביר את נטל ההוכחה משכמה של המדינה אל שכמו של הנאשם.
קיימים, כמובן, גם הליכי ערעור, אבל בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתה של המדינה, כפי שנתקבלה על ידי בית המשפט לתעבורה, ולא התייחס כלל לעובדת הפיגוע ותוצאותיו.
כאשר העניין הגיע אלינו, לבית המשפט העליון, במסגרת בקשת רשות לערער, הייתה לנו בעייה. היה ברור כי לנאשם הזה נגרם עוול משווע, אבל ידנו קצרה מלהושיע, כי הלכה פסוקה היא שאין נותנים רשות לערער אלא לצורך ליבונה של הלכה משפטית, ובמקרה הזה לא היה מה ללבן, כי ההלכה ברורה.
הדבר היחיד שיכולנו לעשות למען האיש היה לעכב את ביצוע הפסילה, ולהמליץ בפני נשיא המדינה להעניק לו חנינה מלאה, במובן מחיקתה של העבירה, ונמסר לנו כי בסופו-של-דבר הנשיא אכן חנן אותו.
אני רוצה לומר לכם, עם כל הכבוד, שזו הייתה שערוריה, ואתם לא רגילים לשמוע מפי ביטויים כאלה. אני לא מישה. אבל כאן כל המערכת – שלוש הערכאות פלוס נשיא המדינה, פלוס התביעה הכללית בכל שלוש הערכאות, פלוס מחלקת החנינות במשרד המשפטים – הוטרחה לשווא, כאשר שתי מלים של המדינה (“אנחנו מסכימים”) יכולות היו לפתור את הבעייה כולה.
ואם לא די לנו בכך, התעקשותה של המדינה להחזיק בהרשעה גרמה בסופו של דבר לכך שהיא הפסידה גם את הקייס עצמו. אם היא הגישה את כתב האישום כאשר היו לה ראיות מספיקות להרשעה, וחזקה עליה שכך הווה, ואם היא הייתה מסכימה לביטול פסק-הדין, הדיון היה נפתח מחדש, והנאשם היה מורשע, קרוב לוודאי.
מה שנעשה כאן, וגם את זה אתם לא רגילים לשמוע מפי, היה כריתתו של השד הבריא.
ומה חולל את כל השערוריה הזאת? העובדה שבית המשפט לתעבורה לא התייחס לעובדת הפיגוע, ולתוצאותיו.
אני מודה לכם על ההקשבה.
היו”ר, ח’ קלוגמן:
אני מזמין את כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י’ זמיר, ואחריו יישא דברים כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר מ’ לנדוי.
מ’ לנדוי:
לנדאו!
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
סליחה, אדוני, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר מ’ לנדאו. הפרופסור י’ זמיר, כבוד השופט י’ זמיר, בבקשה.
י’ זמיר:
כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א’ ברק, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ לנדוי, כבוד שופט בית המשפט העליון, כבוד השופט מר א’ מצא, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד”ר מ’ חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח’ ה’ כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, הד”ר שלמה כהן, אדוני מנכ”ל לשכת עורכי הדין, מר חיים קלוגמן, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו”ד א’ הרטמן, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.
אני מסכים עם חברי, כבוד הנשיא, כי אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.
במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.
והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?
חברי נשא כאן דברים מאלפים, ואיני רואה צורך לחזור עליהם, במיוחד כאשר הזמן קצר, והנואמים מרובים, ועל כן אני אסתפק בדוגמה אחת, עליה דיברתי גם במסגרת הרצאותי בפקולטה למשפטים, עוד לפני שנים רבות, והגם שבינתיים הגעתי בעצמי לכהונה הנכספת, לא שיניתי את דעתי, ולו כמלוא הנימה.
שר החקלאות דוחה בקשה לרשיון ציד, והמסורב עותר לבג”ץ. מה הוא טען בעתירתו, אנחנו לא יודעים, כי בית המשפט, בפסק הדין, לא גילה זאת לנו, אבל אנחנו יודעים מה הוא פסק: “הזכות לקטול בעלי חיים לשם ספורט אינה מן הדברים שבית משפט זה, מטעמי צדק, יגן עליהם. העתירה נדחית, העותר ישלם למשיב הוצאות בסך …”. זהו, רבותי, פסק הדין כולו, על קרביו ועל כרעיו, וכמו שאמרתי בהרצאותי – זו שערוריה.
אני לא שולל את זכותם של השופטים להפוך, בדרך של פרשנות, חוק של הכנסת לאות מתה, גם כאשר לא מדובר בחוק העומד בסתירה לחוקי-היסוד, למרות שדעתי שונה היא, אבל השאלה היא אם זו הייתה המחלוקת, והמחלוקת היחידה, באותו תיק בג”ץ. ואני משוכנע שלא. למעשה, לאור מאמרה של הפרופסור רות גביזון, אנחנו יודעים שהדיון נסב על כל השאלות שבעולם – חוץ מהשאלה, אותה שאלה יחידה, אשר על פיה נחתך הדין באותה הפרשה.
מכל השאלות האלה בית המשפט התעלם, ואני חוזר על מה שכתבתי במאמרי המפורסם: הצדק בבית המשפט הגבוה לצדק אינו צדק כלל-ועיקר. כאשר בית המשפט מתעלם מטענות הצדדים, הוא מונע מהציבור לבקר אותו, ובכלל, על ידי התעלמות מטענות אפשר להגיע לכל התוצאות שבעולם, לפי מה שבית המשפט מחליט מראש, והדבר פותח פתח להסתאבות, וממנו לשחיתות. יכול להיות שבמקרה הזה בית המשפט הגיע למה שהגיע רק משום שהוא חיפש לעצמו מוצא קל ממצב של לחץ, אבל לפי השיטה הזאת אפשר, כמו שהיושב ראש של המושב הזה אמר בדברי הפתיחה, להרשיע נאשם ברצח, למרות שה”נרצח” עדיין חי, והוא אפילו עומד חי על דוכן העדים.
גבירותי ורבותי, אני מודה לכם על ההקשבה.
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
אני מזמין את כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר מ’ לנדוי, ואחריו יישא דברים כבוד שופט בית המשפט העליון, מר א’ מצא.
מ’ לנדוי:
כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א’ ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י’ זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד שופט בית המשפט העליון, כבוד השופט מר א’ מצא, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד”ר מ’ חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח’ ה’ כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, הד”ר שלמה כהן, אדוני מנכ”ל לשכת עורכי הדין, מר חיים קלוגמן, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו”ד א’ הרטמן, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.
אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.
במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.
והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?
לא אכביר במלים: הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית – מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו.
יותר מזה אנחנו לא צריכים. אני מודה לכולכם.
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
אני מזמין את כבוד שופט בית המשפט העליון, מר א’ מצא, ואחריו יישא דברים כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר מ’ שמגר.
א’ מצא:
כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א’ ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י’ זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ לנדוי, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד”ר מ’ חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח’ ה’ כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, הד”ר שלמה כהן, אדוני מנכ”ל לשכת עורכי הדין, מר חיים קלוגמן, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו”ד א’ הרטמן, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.
אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.
במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.
והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?
שמעתי כאן היום דברים מאלפים מפי חברי, אבל צר לי לקלקל את השורה, וכפי שתראו מיד, אני לא המצאתי את הגלגל.
חברי טוענים כי בהחלטותיהם על בתי המשפט להידרש באורת פרטני לכל אחת מן הטענות שמעלים בעלי הדין. בעמדה זו אין ממש. רמת הפירוט של הנמקת החלטה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבותיו של המקרה, ועל כל פנים, ככלל, אין על בית המשפט חובה להתייחס לכל אחת מהטענות שנטענו לפניו (ראו, לעניין זה, את דברי הנשיא שמגר בפרשת בקר נגד שטרן).
הנסיון להעניק לאי-הידרשות לטענה זו או אחרת מעמד של “טעות” או “חסר” אינו אלא נסיון לערער על פסיקתם של בתי המשפט, ולקעקע את עקרון סופיות הדיון.
אני רוצה לציין כי הדוגמה שהביא כבוד היושב ראש, מר קלוגמן, של מקרה בו נאשם מורשע ברצח, כאשר ה”נרצח” מופיע בבית המשפט, ומעל דוכן העדים הוא מעיד כי הוא חי ונושם, מכה ובועט, ובכל זאת הנאשם מורשע ברצח – דוגמה זו הינה אבסורדית, וטוב היה לה שלא הובאה משהובאה. אצלנו, במערכת משפט מקצועית מהטובות בעולם, אם לא הטובה שבהן, בוודאי שלא יכול לקרות כדבר הזה.
לא אאריך בדברים הפעם. אני מודה לכולכם.
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
אני מזמין את כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר מ’ שמגר, ואחריו יישא דברים כבוד שופט בית המשפט העליון, הד”ר מ’ חשין.
מ’ שמגר:
כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א’ ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י’ זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ לנדוי, כבוד שופט בית המשפט העליון, כבוד השופט מר א’ מצא, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד”ר מ’ חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח’ ה’ כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, הד”ר שלמה כהן, אדוני מנכ”ל לשכת עורכי הדין, מר חיים קלוגמן, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו”ד א’ הרטמן, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.
אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.
במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.
והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?
בעניין זה אני רוצה להעיר מספר הערות על הפרשנות השגוייה, לטעמי, שניתנה להחלטתי בעניין בקר נגד שטרן, בו נתבקשתי לתת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור אזרחי.
באותו תיק באו המבקשים חשבון עם בית המשפט המחוזי, על שהוא, בערעור אזרחי, אימץ על קרביו ועל כרעיו את פסק דינו של בית משפט השלום, בלי להוסיף מילה משלו, וזאת על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו מאפשרת לבית המשפט שהחליט לדחות ערעור לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים: (1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה; (2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית; (3) אין לגלות בה טעות שבחוק. ועוד קובעת התקנה כי אם ניתן פסק דין כאמור, יראו לעניין הליכים נוספים בבית משפט את תוכן ההחלטה שעליה ערערו כחלק מפסק הדין של בית המשפט שלערעור. עוד טענו המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לכל טענותיהם.
אתייחס לאחרונה ראשונה, ואילו לראשונה, שהיא רק נגזרת מהאחרונה, אתייחס בסוף דברי.
ישנם הרואים בהחלטתי הנ”ל אסמכתא לכך שבית המשפט לא חייב להתייחס לשום טענה, אבל אין דבר הרחוק מזה.
אכן, באותו מקרה פסקתי כי אין חובה על בתי המשפט, גם של הערכאה הראשונה וגם של ערכאת הערעור להתייחס לכל פרט ופרט ולכל תג ותג מטענות המבקשים, ואם בית המשפט אינו מתייחס במפורט לכל טענה, אין פירושו-של-דבר כי אין לבעל הדין יומו בבית המשפט.
עוד פסקתי שם כי בכל הנוגע להתייחסות לטענותיהם של בעלי-הדין, בית המשפט פועל לפי אמות מידה סבירות ועל-פי שיקול-דעת שיפוטי, ועל-כן, רשאי הוא גם להביא בחשבון, שיש נסיבות בהן אין בכוחו של יצור אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת משנה העולות תוך כדי הטיעון. אמרתי כי יש שהטענות הן כה מרובות ומשקלן הסגולי כה מועט, עד שאין צורך או אין אפשרות להתייחס אל כולן. לשון אחר: בית המשפט מתייחס לטענות, הנראות לו ענייניות ורלוואנטיות.
יחד עם זאת אמרתי כי בית המשפט עושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום; אולם, מובן וברור הוא, כי אין כל אפשרות ממשית לדון בכתב בפרוטרוט בכל תג ובכל וריאציה המוצגים לפני בית המשפט, אם אלו אינם בעלי מהות המצדיקה זאת לפי מבחני החוק והשכל הישר.
וזה בדיוק מה שמפריע לי בפרשנות להחלטתי בפרשה ההיא: אני אמרתי במפורש כי “בית המשפט עושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום”, אבל את הדבר הזה איש לא מזכיר. לקחו את החלטתי באסמכתא לכך שאין חובה להתייחס בכלל לטענות הצדדים.
וישנו דבר עוד יותר חשוב בהחלטתי זו, אשר אין איש הנותן עליה את הדעת. בהחלטתי אמרתי כי “לשם הסרת ספק ספיקא אוסיף, כי העובדה, שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה”, וזה אומר שבית המשפט צריך להתייחס לא רק לטענות שהוא מסכים להן, אלא דווקא לאלה שאין הוא מסכים להן, ודווקא באלה ייבחן יושרם האינטלקטואלי של השופטים, שהרי אין זו חכמה לקבל את מה שאתה מסכים לו, אלא דווקא להתמודד עם מה שאינך מסכים לו.
כבר ציינתי כי אמרתי בהחלטתי כי “בית המשפט עושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום” ובאותה נשימה גם אמרתי כי “יש נסיבות בהן אין בכוחו של יצור אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת משנה העולות תוך כדי הטיעון”, ועל כך הוספתי כי “הכל בתנאי שהמדובר בטענה הראויה להתייחסות עניינית מבחינת אופן הצגתה וסבירותה היחסית, אף אם בית המשפט אינו נוטה לקבל את הטענה”.
ונשאלת, איפוא, השאלה כיצד ניתן ליישב את “המאמץ לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום” עם ההתחשבות ב”נסיבות בהן אין בכוחו של יצור אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת משנה העולות תוך כדי הטיעון”, ועם השאלה מהי “טענה הראויה להתייחסות עניינית מבחינת אופן הצגתה וסבירותה היחסית”.
השאלה היא, איפוא, שאלה מובהקת של מידתיות, ואם הייתי צריך לייעץ לשופט הבודד, הייתי מציע את המבחן הבא: ראה את עצמך כמי שנבחן, בין על ידי הציבור, בין במסגרת אקדמית, בין על ידי התקשורת, בין בכל דרך אחרת, והשופט, כנבחן, צריך להביא בחשבון שהבוחן – יהא זה הציבור הרחב, האקדמיה, התקשורת ומי לא – מכיר את התיק כולו, כולל כל הטענות שנטענו, ולא מסתפק בקריאתו של פסק הדין עצמו, אשר ממנו, כמובן, אפשר לדעת לאלו טענות הוא מתייחס, אבל לא לאלו טענות הוא אינו מתייחס.
וכיוון שבמבחן קא עסקינן, צריך הנבחן להשתדל ולקבל את הציון הגבוה ביותר – מאה אחוזים – ולכך התכוונתי בדברי על “המאמץ לנסות ולהקיף את הכל או לפחות את המקסימום”, ואם אמרתי כי ישנן “נסיבות בהן אין בכוחו של יצור אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת משנה העולות תוך כדי הטיעון” – גם ציון של 90 אחוז אינו דבר שיש להתבייש בו. לכך התכוונתי באמרי כי אין חובה על בתי המשפט “להתייחס לכל פרט ופרט ולכל תג ותג”, אבל, כאמור, צריך להשתדל להתייחס לכל.
בהקשר לדברים האלה אמרתי בהחלטה כי “בית המשפט מתייחס לטענות, הנראות לו ענייניות ורלוואנטיות”, וגם כאן יש צורך בזהירות מופלגת. טענות “רלוואנטיות” אינן בהכרח טענות “צודקות” או “נכונות”, כי עד שלא התייחסנו אל טענה פלונית, אנחנו לא יכולים לדעת אם היא נכונה וצודקת, או שאינה כזאת.
מבחן הרלוואנטיות, כידוע, מציג לפנינו את השאלה: האם תשובות שונות לאותה הטענה יש בהן כדי להשפיע על תוצאת המשפט, וברגע שהתשובה היא חיובית, הטענה נעשית רלוואנטית, ואל לו לשופט להתעלם ממנה, משום שבה תלוי גורל המשפט, גם אם היא זניחה, לדעתו, ואנחנו מכירים את השיר “הכל בגלל מסמר”.
ומכאן אני מגיע לנקודה האחרונה: שאלת הרלוואנטיות של טענה מסויימת היא תמיד רלוואנטית, ואם השופט סבור שטענה מסויימת אינה רלוואנטית, עליו לומר ולנמק זאת בגוף החלטתו, למען תעמוד גם הקביעה הזאת למבחן הביקורת.
ומכאן, כפי שהבטחתי בתחילת דברי, הערה קצרה לעניין תקנה 460(ב): אם פסק-הדין של הערכאה עליה הערעור עומד בחובת ההתייחסות, כפי שתיארתי, ואם הוא גם צופה את טענות הערעור, אזי השימוש בתקנה הזאת הוא לגיטימי וסביר. אבל בדרך כלל נימוקי הערעור אינם רק חזרה על הטענות שנטענו בערכאה הקודמת, אלא גם התמודדות עם קביעותיה של אותה הערכאה. כך, למשל, וזו כמובן דוגמה פשטנית הנובעת מקוצר הזמן שלרשותי, אם טענת הערעור היא ששגתה הערכאה הקודמת בקבעה כי שתיים ועוד שתיים הן חמש, הרי שזו טענה חדשה, ותקנה 460(ב) לא יכולה לסייע לנו.
אני מודה לכולכם על ההקשבה.
ח’ ה’ כהן:
ברשות כבוד היושב-ראש, ולמרות שלא נרשמתי לדיון, ברצוני לומר מספר מלים, ממקום ישיבתי.
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
בבקשה, כבודו.
ח’ ה’ כהן:
כבוד היושב-ראש, משתתפים נכבדים. דברים פחות חמורים, כגון אי מתן פסק דין במועד, הגדרתי, בשבתי בבית המשפט העליון, כ”מלאכת רמייה”. חוסר התייחסות לטענות בעלי הדין הינו חמור שבעתיים. תודה.
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
אני מודה לכבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מר ח’ ה’ כהן, על הערת-הביניים המאלפת.
אני מזמין את כבוד שופט בית המשפט העליון, הד”ר מ’ חשין, ואחריו יישא דברים כבוד יושב-ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, מר א’ הרטמן, אשר גם יסכם את הדיון בנושא הזה.
מ’ חשין:
כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א’ ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י’ זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ לנדוי, כבוד שופט בית המשפט העליון, כבוד השופט מר א’ מצא, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ שמגר, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח’ ה’ כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, הד”ר שלמה כהן, אדוני מנכ”ל לשכת עורכי הדין, מר חיים קלוגמן, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו”ד א’ הרטמן, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.
אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.
במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.
והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?
לא אאריך בדברים, ואתייחס לדוגמה אחת מן הפסיקה. יהודי תושב עיראק, אשר רכושו – כולל זכויותיו על פי פוליסת-ביטוח שהוציאה לו חברת ביטוח זרה – הוחרם ע”י הממשלה שם. כאשר עלה האיש לארץ הוא הגיש לבית המשפט בישראל תביעה נגד חברת הביטוח, באמצעות הסניף המקומי, הישראלי, של החברה.
טענה חברת הביטוח: לפי החוזה אתה חייב להגיש את תביעתך בעיראק, ולבית המשפט בישראל אין זיקה לכל הפרשה וממילא גם אין לו סמכות לדון בתביעתך.
ענה האיש: אבל ייגרם לי עוול אם אצטרך להתדיין נגדכם שם, משום שאני לא יכול לבוא לשם, וגם לא ייתכן כי בית משפט בישראל ייתן גושפנקה להחרמתו של רכוש יהודי במדינה ערבית.
ענתה חברת הביטוח: אבל גם לנו ייגרם עוול, משום שההחרמה של זכויותיך נעשתה כדין לפי המשפט המקומי (העירקי), ואם תתקבל תביעתך כאן, אנחנו נצטרך לשלם פעמיים: פעם אחת לך, ופעם אחת לממשלה העירקית, שהיא כיום הבעלים של זכויותיך, מכוח צו-ההחרמה. והלא החרמת רכושם של זרים ו”נפקדים” אינה פטנט עירקי בלעדי, ובנסיבות האלה שורת הצדק מחייבת להיצמד להוראות החוזה שבין הצדדים.
שאלה קשה עמדה להכרעה בבית המשפט העליון שלנו: מי מהצדדים צודק? אבל בית המשפט לא התלבט: הוא פסק לזכות התובע, ונגד חברת הביטוח, והכל מבלי להתייחס כלל לטענותיה של חברת הביטוח, כאילו רק צד אחד עמד לפניו וטען טענות…
ואני אומר: כבוד בית המשפט, כאשר עומדים לפניכם וטוענים, אתם רשאים לקבל כל טענה, או לדחותה, ואנחנו נכבד את דעתכם אפילו אם אנחנו חולקים עליה. אבל אתם לא רשאים להתעלם מהטענות. אתם לא יכולים לצפצף על בני אדם!
אני מודה לכם על ההקשבה.
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
אני מזמין את כבוד יושב-ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, מר א’ הרטמן, אשר יסכם את הדיון בנושא הזה.
א’ מצא:
ברשות כבוד היושב-ראש, ולמרות שכבר נשאתי דברים במושב הזה ברצוני להוסיף הערה קצרצרה.
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
בבקשה, כבודו.
א’ מצא:
צר לי שאני נאלץ להוסיף כאן עוד הערה.
חברי הד”ר חשין נשא, כדרכו, נאום חוצב להבות, בלשונו החדה והציורית, אבל חוששני שהוא נסחף בהתלהבותו.
אם היינו צריכים להיזקק לכל הטענות, היינו כולנו, כל השופטים בכל הערכאות, מועמדים אל הקיר. גם חברי הד”ר חשין אינו מתייחס לכל הטענות, ואם היינו מגדירים את אי-ההתייחסות כ”צפצוף על בני אדם”, כהגדרתו של חברי, היינו כולנו כמצפצפים על בני אדם, והצפצוף על בני אדם הוא, לדעתי, עברה אתית חמורה.
אבל כיוון שאנחנו מוחזקים כחפים מכל עבירה אתית, הרי שאין זה צפצוף על בני אדם, ואין בכך כל טעם לפגם.
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
אני מודה לכבוד השופט א’ מצא על הערתו הנוספת.
אני מזמין את כבוד יושב-ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, מר א’ הרטמן, אשר יסכם את הדיון בנושא הזה.
א’ הרטמן:
כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א’ ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י’ זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ לנדוי, כבוד שופט בית המשפט העליון, כבוד השופט מר א’ מצא, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד”ר מ’ חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח’ ה’ כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, הד”ר שלמה כהן, אדוני מנכ”ל לשכת עורכי הדין, מר חיים קלוגמן, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.
אחת החובות החשובות ביותר המוטלות על בית המשפט היא חובת ההנמקה. אין חולק על כך שבתי המשפט שלנו אכן עומדים בחובה זו בכבוד, ועל כך אין צורך להכביר במלים.
במקביל לחובת ההנמקה קיימת חובה נוספת, אשר עליה נייחד את הדיון במושב הזה של כנס לשכת עורכי הדין.
והשאלה היא פשוטה: האם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין?
כיושב-ראש ועדת האתיקה הארצית של הלשכה, אני אתייחס לבעייה מן הפן האתי.
יושר אינטלקטואלי הוא מצרך-יסוד בעבודה המשפטית, ואם הדבר אינו מובן-מאליו, באו כללי הוועדה לבחירת שופטים, וקבעו במפורש כי אחת התכונות שיש לתת עליהן את הדעת בבחירתם של שופטים היא היושר האינטלקטואלי.
והיושר האינטלקטואלי לא נבחן במידת התייחסותו של השופט לטענות הנוחות לו, אשר אותן הוא מקבל, אלא דווקא לטענות אשר אינן נוחות לו, ואשר אותן אין הוא מוכן לקבל.
אתם, השופטים, בעצמכם באים אתנו חשבון, ולא אחת בצדק רב, על כך שאנחנו מתייחסים רק למה שנוח לנו, ולא אל מה שלא נוח לנו, ונשאלת השאלה איך אתם מרשים לעצמכם לנהוג אחרת כאשר מדובר בכם עצמכם.
מה שמפריע לי במיוחד הוא שאתם באים ומצהירים על כך בריש גלי. אתם כבר לא עושים את זה בתוך המים, אלא ממרומי המקפצה.
עם כל הרצון להיזהר בכבודכם, ולשמור על אמון הציבור, זאת תופעה מבישה.
א’ מצא:
הסגנון, כידוע, הוא האדם, ואני שואל באיזה סגנון אדוני מדבר.
הד”ר ש’ כהן, ראש הלשכה:
אני מבקש את רשות הדיבור, למרות שלא התכוונתי לנאום בדיון הזה, בגלל קוצר הזמן, והצורך לאפשר למספר רב ככל האפשר של דוברים להביע את דעתם, אבל אני חייב להגן כאן על חברי, עו”ד אלקס הרטמן.
עם כל הכבוד, איני רואה כל פגם בהתבטאותו של עו”ד הרטמן. מערכת המשפט היא גוף ציבורי העומדת למשפט הציבור, הן על ידי יחידים מתוך הציבור בכלל, והן על ידי חבריה. מותר לבקר אותה, ומותר לעשות זאת גם בלשון חריפה ותוקפנית. והתבטאות זו בתכנה ובסגנונה לגיטימית ואפילו איננה חריפה או תוקפנית.
מה שאמרו כאן היום חבריו של אדוני (“שערוריה”, “צפצוף על בני אדם” וכו’) היה חמור בהרבה, ואדוני לא קפץ על רגליו האחוריות.
קריאת ביניים:
זה בגלל כיסא הגלגלים!
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
אני מבקש מהנוכחים לשמור על כבוד המקום, על כבוד המעמד ועל כבוד המשתתפים.
א’ מצא:
כבוד היושב-ראש, אני מבקש את סליחתו. לא אוכל להמשיך ולשבת כאן, ולסבול גידופין והשמצות בסגנון בוטה ומשתלח. [יוצא.
א’ הרטמן:
אני למעשה סיימתי. אפשר לקבל את עמדתי, ואפשר לדחותה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה.
היו”ר, עו”ד ח’ קלוגמן:
כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט הפרופסור א’ ברק, כבוד שופט בית המשפט העליון, הפרופסור י’ זמיר, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ לנדוי, כבוד שופט בית המשפט העליון, כבוד השופט מר א’ מצא, כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר מ’ שמגר, כבוד שופט בית המשפט העליון, הד”ר מ’ חשין, כבוד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט מר ח’ ה’ כהן, אדוני ראש לשכת עורכי הדין, הד”ר אדוני מנכ”ל לשכת עורכי הדין, מר חיים קלוגמן, אדוני יושב ראש ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, עו”ד א’ הרטמן, עורכות ועורכי דין, גבירותי ורבותי.
אני מודה לכולכם על שהייתם עמנו כאן. המושב הזה נעול.
ניפגש כאן בשעה 1600, להמשך הכנס. נושא המושב הבא יהיה: “באיזה סגנון אדוני מדבר”.
אתם מוזמנים לארוחת הצהרים.
תמונה ראשונה
אולם בית המשפט המחוזי בירושלים. קהל.
נכנס פקיד-עזר.
פקיד עזר:
בית המשפט!
נכנסים השופטים. הנוכחים קמים.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אקרא כעת את כתב האישום.
תיק פשע חמור 1/2002
בבית המשפט המחוזי בירושלים
המאשימה: מדינת ישראל
נגד
הנאשם: כבוד השופט א’ מצא, המשנה לנשיא בית המשפט העליון
יליד שנת 1940
מירושלים (כעת במעצר)
כתב אישום
א. העובדות
1. הנאשם הינו המשנה לנשיא בית המשפט העליון.
2. לפי הנוהג הקיים מתמנה המשנה לנשיא בית המשפט העליון לתפקיד הנשיא עם תום כהונתו של הנשיא.
3. הנשיא המכהן במועד האירוע, כמתואר להלן היה מר אהרן ברק (להלן – המנוח).
4. הנאשם ביקש “להיפטר” מהמנוח, על מנת שייתמנה הוא כנשיא בית המשפט העליון.
5. ביום 1.12.2001, בשעה 1200 או בסמוך לאותו מועד, הילך המנוח ברחובה הראשי של מטולה, כשהוא מלווה במאבטח אישי.
6. הנאשם ידע על מקום הימצאו של המנוח, ועקב אחריו כשהוא נוהג ברכבו, מס’ 34-567-89, מתוך כוונה לרצחו נפש.
7. בהגיע הנאשם סמוך למקום הליכתו של המנוח עצר את רכבו, זינק ממנו בריצה, התנפל על המנוח, ודקר אותו 87 פעמים בכל חלקי גופו.
8. במעשהו כאמור גרם הנאשם למותו של המנוח.
9. הנאשם גרם בכוונה תחילה למותו של המנוח בכך שהחליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין את עצמו להמית את המנוח, והכין את המכשיר שבו המית את המנוח.
ב. הוראות החיקוק
1. רצח, עבירה לפי סעיף 300 לחוק העונשין, תשל”ז-1977.
ג. עדי התביעה
1. שמחה ניר.
2. פרופ’ ד”ר יהודה היס.
(חתום)
אליקים רובינשטיין
היועץ המשפטי לממשלה
תובע
כבודו, אנחנו נתייחס אל עובדות כתב האישום אחת-אחת, בסדרן.
לסעיף 1: הנאשם מודה שהוא מכהן כשופט בית המשפט העליון, אבל כופר בכך שהוא המשנה לנשיא בית המשפט העליון, או שכיהן אי-פעם בתפקיד הזה.
לסעיף 2: הנאשם מודה באמור בסעיף זה.
לסעיף 3: הנאשם מודה באמור בסעיף זה.
לסעיף 4: הנאשם כופר באמור בסעיף זה.
לסעיף 5: הנאשם כופר באמור בסעיף זה, ויטען כי במועד האמור היה ברק בכנס של לשכת עורכי-הדין, באילת.
לסעיף 6: הנאשם מודה כי הוא ידע על מקום הימצאו של ברק, דהיינו בכנס האמור, באילת, כיוון שגם הוא, הנאשם, היה באותה העת באותו הכנס, ועל אותה הבמה.
טענת הנאשם כוללת, איפוא, גם טענת “אליבי”, דהיינו “במקום אחר הייתי”.
הנאשם כופר בכל כוונה לרצוח את אהרן ברק, שהוא ידידו-בנפש.
לסעיף 7: הנאשם מודה באירוע המתואר בסעיף זה, אבל מכחיש את מעורבותו באירוע, ואת העובדה שהנדקר היה אהרן ברק.
לסעיף 8: הנאשם כופר באמור בסעיף זה.
לסעיף 9: הנאשם כופר באמור בסעיף זה.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
החלטה: אנחנו מחליטים שלא לקבל את ההודאה החלקית בעובדות אשר בסעיף 7 לכתב האישום.
הנאשם טוען כי הוא לא היה במקום האירוע בזמן האירוע, ועל כן הוא לא יכול להודות בדברים שהוא לא היה עד להם.
נדחה להוכחות ליום 1.3.2002. הנאשם מוזהר שאם לא יתייצב יישפט בהיעדרו.
תמונה ראשונה
אני מבקש להעיד את עד התביעה מס’ 1.
(ע”ת 1 נכנס).
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
התובע (לעד):
שמו של אדוני, בבקשה.
ע”ת 1:
שמחה ניר.
התובע:
השכלתו, מקום מגוריו של אדוני?
ע”ת 1:
משפטן, כעת בפנסיה, תושב מטולה.
התובע:
ספר לנו מה קרה ביום 1.12.2001, בצהרים.
ע”ת 1:
באותו יום, בצהרים, הלכתי לפי תומי ברחובו של היישוב, ליד ביתי, ופתאום אני שומע משאית ענק, סמי-טריילר כזה, עוצרת בחריקת-בלמים.
הסתובבתי לאחור, וראיתי שהנהג, בחור צעיר כזה, מזנק מתא הנהג, מתנפל על הבחורה, נותן לה אגרוף בבטן, ומפיל אותה על הארץ, מתפתלת בכאבים.
אחרי שהבחורה נפלה, הבחור זינק חזרה אל תא הנהג, ונעלם. המנוע עבד כל הזמן.
מיד כשהנהג חזר לתא הנהג, אני צלצלתי למד”א בקרית שמונה, ואחרי כמה דקות הם הגיעו, וגם המשטרה הגיעה, כי אני צלצלתי אליהם מיד אחרי שדיברתי עם מד”א.
כשהמשטרה הגיעה, הבחורה כבר לא הייתה שם, כי כבר פינו אותה, ואני מסרתי את העדות בו-במקום.
התובע:
איך אתה יודע שזו הייתה בחורה?
ע”ת 1:
היא הייתה במדים של משמר הגבול, וחצי דקה קודם לכן היא שאלה אותי איך מגיעים לביתה של משפחת כהן, אבל עניתי לה שישנן כמה משפחות כהן במקום הזה. בכלל, נראה לי שאני מכיר אותה. אני חושב שהיא משרתת בבסיס מג”ב הסמוך, ומפעם לפעם הם מסתובבים כאן, כשיש להם אפטר.
התובע:
מה עוד ידוע לך על המקרה?
ע”ת 1:
לא ידוע לי דבר. כמו שאמרתי, מד”א פינה אותה מייד, אני מסרתי עדות לחוקר, ויותר לא ראיתי את הבחורה. ראיתי אחרי כן איזו אזרחית דומה לה, כאן בישוב, ויכול להיות שהיא כבר השתחררה, אבל אני לא בטוח.
התובע:
אין לי יותר שאלות לעד.
הסניגור (לעד):
אדוני אומר שהוא שמע משאית ענק, סמי-טריילר כזה, עוצרת בחריקת-בלמים. האם אדוני יוכל להסביר לנו למה אדוני קורא משאית סמי-טריילר?
ע”ת 1:
כן, אדוני. הגדרתי בלשון העם את מה שמוגדר בתקנות התעבורה כ”רכב מורכב”: “תומך”, שזה ה”סוס”, אשר מחובר אליו ה”נתמך”, שזו ה”עגלה”.
הסניגור:
מאיכן אדוני יודע את כל הדברים האלה?
ע”ת 1:
אני עורך-דין אשר עיקר התמחותו הוא בענייני תעבורה. אני גם מורה נהיגה, במקצועי הקודם, ורשיון ההוראה שלי עדיין בתוקף. אני גם נוהג כלי רכב כאלה עד עצם היום הזה, ואת הרשיון לסמי-טריילר ולפול-טריילר קיבלתי לפני שאדוני נולד.
הסניגור (לאב”ד):
אני מבקש שאדוני יעיר לעד על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.
התובע:
חברי המלומד עושה בחינה לעד, והעד עונה על שאלות הבחינה.
הסניגור:
אני לא בוחן את העד. אני רק רציתי להבטיח שחברי המלומד, בסיכומים, לא יבוא ויטען כי העד התכוון לקטנוע, ובטעות אמר סמי-טריילר.
התובע:
כדי להפיס את דעתו של חברי, אני מודיע כאן לפרוטוקול שזה אכן היה סמי-טריילר, ולא קטנוע.
הסניגור:
אם כך, אז נחה דעתי.
(לעד) אדוני אומר שהנהג היה בחור צעיר כזה, והוא זינק מתא הנהג, התנפל על הבחורה, ואחר-כך זינק חזרה אל תא הנהג. האם אתה מזהה את הנהג כאן, באולם?
ע”ת 1:
כן, בוודאי. זה הבחור אשר יושב על הספסל האחורי, כאן, ליד הקיר. אני בטוח שזה הוא.
הסניגור:
אני מצביע לאדוני על הנאשם (מצביע לעבר ספסל הנאשמים) ושואל אותך: האם זה הבחור אותו ראית?
ע”ת 1:
הזקן הזה? זה שיושב כאן על כיסא-גלגלים? הצחקתני הצחק. איך יכול זקן כזה לקפוץ עם כיסא-גלגלים מהסמי-טריילר לכביש – ובחזרה?
הסניגור:
אין לי יותר שאלות לעד.
התובע:
אין לי חקירה חוזרת. אני מבקש להעיד את עד התביעה מס’ 2.
(ע”ת 2 נכנס).
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
התובע (לעד):
שמו של אדוני, בבקשה.
ע”ת 2:
היס. פרופ’ ד”ר יהודה היס.
התובע:
השכלתו, מקום עבודתו של אדוני?
ע”ת 2:
רופא פתולוג, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו-כביר.
התובע:
אני מציג בפני אדוני את חוות-הדעת הזאת. האם אדוני ערך אותה? האם זו חתימתו של אדוני?
ע”ת 2:
כן, זו חתימתי, אני מאשר כי כל האמור בחוות-הדעת הזאת הוא אמת ונכון.
התובע:
אני מבקש להגיש את חוות-הדעת.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
צו: התקבל וסומן ת/1.
התובע:
אין לי שאלות נוספות לעד.
הסניגור (לעד):
אני רואה שהרישום היחיד על המסמך הזה המזהה את “המנוח” הוא המדבקה אשר בפינה השמאלית, למעלה. מדבקה זו, כך נראה, הופקה ע”י המחשב במשרד המכון. יתקן אותי אדוני אם אני טועה.
ע”ת 2:
לא, אדוני. אדוני אינו טועה.
הסניגור:
האם אדוני הפיק את המדבקה הזאת?
ע”ת 2:
שלילי. אני רופא פתולוג, לא פקיד.
הסניגור (לאב”ד):
אני מבקש שאדוני יעיר לעד על סגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן.
התובע:
העד רק הגדיר את תפקידו.
הסניגור:
אני רק רציתי לוודא זאת, כי העד הגדיר את עצמו כמנהל המכון, ועניין המדבקה הוא עניין ניהולי.
התובע:
כדי להפיס את דעתו של חברי, אני מודיע כאן לפרוטוקול שהעד לא הפיק באופן אישי את המדבקה, ולא הוא הדביק אותה על המסמך.
הסניגור:
אם כך, אז נחה דעתי.
(לעד) אם כן, כיצד אדוני יודע של מי הגופה? כיצד אדוני חותם על תעודה רפואית המתייחסת לפלוני, כאשר הוא מסתמך על מדבקה שמישהו אחר הפיק והדביק?
ע”ת 2:
אם אדוני ישים לב, במסמך עצמו נאמר “הזיהוי באחריות המשטרה”. כמו שאמרתי, אני רופא, לא איש מז”פ. המצב היה שונה אם היו מביאים לנו גופה במצב שאינו ניתן לזיהוי, אלא על פי השוואת הדי-אן-איי עם זה של קרובים-בדם, וזה התחום המקצועי שלנו, אבל לגבי זיהויים של הקרובים, אשר נתנו את דגימת-הרקמות – זה לא עניין של רפואה משפטית, אלא של זיהוי אנשים חיים.
הסניגור:
זאת אומרת שאם כתוב כאן שהמנוח הוא אהרן בריק, זה לא בטוח.
ע”ת 2:
בהחלט לא בטוח, וכמו שאמרתי, הזיהוי הוא באחריות המשטרה. עד כמה שידוע לי, הם מביאים קרוב משפחה, או אדם אשר הכיר את המנוח, ואם הוא מזהה את הגופה, המשטרה גובה ממנו עדות, רושמת פרוטוקול על זה, ומביאה את המזהה להעיד בבית המשפט. לא ידוע לי אם הדבר נעשה במקרה זה.
הסניגור:
במסמך שהכנת מתוארות הנסיבות בהן נפגע המנוח. האם אדוני היה נוכח במקום כאשר הדבר קרה?
ע”ת 2:
שלילי. אנחנו מקבלים את הפרטים מהמשטרה יחד עם הגופה, ואנחנו רושמים את הפרטים האלה בתור “רפרנס”, אבל בתור עדות אדוני יכול להתייחס אל הדברים כאל עדות-שמיעה.
הסניגור:
האם יוכל אדוני לומר לנו מה היה גילו של המנוח?
ע”ת 2:
20 – 25 שנים לכל היותר, וזו כמובן, הערכה מקצועית בלבד, אשר מסתמכת על קביעות רפואיות ולא על הרישומים של מינהל האוכלוסין.
הסניגור:
האם יוכל אדוני לומר לנו מה הייתה סיבת המוות?
ע”ת 2:
כן. שאיפת עשן וגזים רעילים.
הסניגור:
האם ייתכן שהמנוח מת מסיבה אחרת, ואחר-כך הונחה גופתו במקום בו יש עשן וגזים רעילים?
ע”ת 2:
לא, אדוני. גופה אינה יכולה לנשום, או “לקחת לריאות” כמו שאומרים, ואנחנו בודקים את תכולת הריאות, ואת ההשלכות אשר ישנן לשאיפת העשן או הגזים על מערכות אחרות בגוף.
הסניגור:
תודה לאדוני. אין לי יותר שאלות לעד.
התובע:
אין לי חקירה חוזרת. אלה עדי.
הסניגור:
הנאשם יעיד.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
הנאשם:
אני יודע במה אני מואשם, וגירסתי היא: לא היו דברים מעולם.
אני מכהן כשופט בבית המשפט העליון מיום 1.11.01, דהיינו חודש לפני האירוע המיוחס לי. אני, כאחרון השופטים בבית המשפט העליון, לא מכהן כמשנה לנשיא, וגם לא יכול לכהן בתפקיד הזה.
הטענה שרציתי לחסל את חברי הטוב והיקר, אהרון ברק, כדי לרשת את מקומו לנשיא בית המשפט העליון הינה שטות גמורה, גם מבחינת האינטרס הלכאורי שהיה לי בכך. כיוון שהקידום בבית המשפט העליון הוא לפי הוותק, הייתי צריך לרצוח את כל שלושה עשר השופטים האחרים, אשר כולם לפני בתור, כדי להגיע למשרת הנשיא, ואני לא רואה, אפילו בדמיוני החולני ביותר, כל סבירות לרצוח שלושה עשר שופטים של בית המשפט העליון, ולא להיתפס אפילו פעם אחת. אפילו אם הייתי משתוקק לעשות את זה, אני לא כל כך מוכשר כדי לבצע שלושה עשר פעמים פשע מושלם כזה. אפילו את אל-קאפונה תפסו בסוף.
יתרה מזאת: אהרון ברק ממילא עתיד היה להגיע לגיל הפרישה הקבוע בחוק, שבעים שנה, שלושה ימים לאחר האירוע, כך שלא הייתי צריך לנקוף אצבע כדי “להיפטר” ממנו.
ביום האירוע, 1.12.01, הייתי יחד עם אהרן בכנס לשכת עורכי הדין באילת, ובשעה 12.00 ישבנו שנינו על במת הכבוד במושב הכנס אשר הוקדש לשאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין.
אהרון ברק הוא ידידי הטוב והיקר זה שנים רבות, מאז שלמדנו שנינו יחד בפקולטה למשפטים, ועובדה שהוא הגיע לבית המשפט העליון יותר מעשרים שנה לפני הינה פועל יוצא מכך שהוא מוכשר בהרבה ממני, הקטן. ממש עילוי.
האירוע המתואר על ידי עד התביעה מספר אחת, ואני מניח שהוא תיאר נכונה את אשר ראו עיניו, לא יכול היה להתבצע על ידי, משום שאני משותק מילדות, נע בעזרת כיסא גלגלים, וממילא לא יכול הייתי לקפוץ מהקבינה של הסמי-טריילר, ובחזרה אליה, באותה קלילות, כפי שתיאר העד. בגלל נכותי הקשה, נכות-מלידה, לא הצלחתי לקבל רשיון נהיגה, אפילו על רכב פרטי, שלא לדבר על סמי-טריילרים.
מעולם גם לא היה בבעלותי כל רכב, לא שמספרו 34-567-89, ולא כל רכב אחר. ביום האירוע עמד לרשותי רכב בבעלות המדינה, אותו קיבלתי בתוקף מעמדי כשופט בית המשפט העליון, והאדם היחיד שהיה רשאי לנהוג ברכב זה היה נהגי הצמוד, אשר משכורתו משולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי, כחלק מהתנאים להם אני זכאי כנכה.
אני נכה מלידה. אני מציג כאן תעודה רפואית.
אני מציג כאן תצלום של אהרן ושלי בכנס הנ”ל.
אני מציג כאן גם קלטת וידאו של האירוע, וכן פרוטוקול רשמי של אותו המושב.
אני מציג כאן גם את מסמכי הרכב, את תלוש המשכורת של הנהג, וקבלה על דלק, מתחנת דלק באילת, אשר בה רשומים הן מספר הרכב והן תאריך הקניה, ושעת הקניה, 1.12.01, שעה 12:01.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
צו: נתקבלו וסומנו נ/1 עד נ/9.
הסניגור:
אין לי שאלות נוספות לנאשם.
התובע:
אין לי חקירה נגדית.
הסניגור:
אבקש להעיד את מר חיים קלוגמן.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
שמו של אדוני?
ע”ה 1:
קלוגמן. חיים קלוגמן.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
ע”ה 1:
אני מכהן כמנכ”ל לשכת עורכי הדין, ובתור שכזה אני הייתי אחראי על ניהול הכנס של לשכת עורכי הדין באילת. אחריותי לא הייתה מיניסטריאלית בלבד, אלא גם אישית, כי אני ניהלתי בפועל את הכנס הזה, וגם חתמתי בזמן-אמת על כל פרוטוקול של דיוני הכנס.
ביום 1.12.01 התקיים מושב הכנס אשר דן בשאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין. המושב הזה החל בשעה 11.00, והסתיים בשעה 13.00. בין אורחי הכבוד אשר ישבו על הבמה היו גם כבוד נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, וגם כבוד השופט אליהו מצא, וגם אני ישבתי על הבמה, כיושב ראש המושב.
בשעה 12.00 נשא דברים כב’ השופט מצא, אשר החל את נאומו בשעה 11.40, וסיים אותם בשעה 12.10. במהלך דבריו נרשמו כמה קריאות-ביניים של אהרן ברק עצמו.
אני מסתמך על הפרוטוקול הרשמי של הכנס ושל המושב, אשר אושר ונחתם על ידי בזמן-אמת.
התובע:
אין לי חקירה נגדית.
הסניגור:
אבקש להעיד את הד”ר שלמה כהן.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
שמו של אדוני?
ע”ה 2:
כהן, ד”ר שלמה כהן.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
ע”ה 2:
אני מכהן כראש לשכת עורכי הדין, ובתור שכזה אני הייתי אחראי על ניהול הכנס של לשכת עורכי הדין באילת. אחריותי הייתה מיניסטריאלית בלבד, אבל אני חתמתי בזמן-אמת על כל פרוטוקול של דיוני הכנס.
ביום 1.12.01 התקיים מושב הכנס אשר דן בשאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין. המושב הזה החל בשעה 11.00, והסתיים בשעה 13.00. בין אורחי הכבוד אשר ישבו על הבמה היו גם כבוד נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, וגם כבוד השופט אליהו מצא, וגם אני ישבתי על הבמה, בתוקף היותי ראש הלשכה. הרי זה לא מכובד שראש הלשכה יישב באחד הספסלים האחוריים באולם, אם הוא לא נוטל תפקיד רשמי במושב זה או אחר, אבל יש לו עניין אישי.
בשעה 12:00 נשא דברים כב’ השופט מצא, אשר החל את נאומו בשעה 11:40, וסיים אותם בשעה 12:10. במהלך דבריו נרשמו כמה קריאות-ביניים של אהרן ברק עצמו.
אני מסתמך על הפרוטוקול הרשמי של הכנס ושל המושב, אשר אושר ונחתם גם על ידי בזמן-אמת.
התובע:
אין לי חקירה נגדית.
הסניגור:
אבקש להעיד את מר ניר שמחה.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
שמו של אדוני?
ע”ה 3:
שמחה, ניר שמחה.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
האם אדוני קרוב …
ע”ה 3:
לא, כבודו, אצלי שמחה זה שם המשפחה..
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
ע”ה 3:
אני נהגו האישי ומלווהו של כבוד השופט א’ מצא.
אני מקבל את שכרי מהמוסד לביטוח לאומי, אבל הרכב הוא בבעלות המדינה.
אני מלווהו היחיד של כבוד השופט, ועומד לרשותו 24 שעות ביממה. אני גר באותו הבניין בו הוא גר. אמורים להחליף אותי רק כאשר אני חולה, או בחופשה, אבל בכל השנים שאני עובד עם מר מצא, לא הייתי חולה אפילו יום אחד, והחופשה האחרונה שלי הייתה לפני שלוש שנים. אני מקווה שלא אאבד את הזכות, לפי חוק חופשה שנתית.
אני מאשר את נכונותם של מסמכי הרכב, של תלוש המשכורת שלי, וקבלה על דלק, מתחנת דלק באילת, אשר בה רשומים הן מספר הרכב והן תאריך הקניה, ושעת הקניה, 1.12.01, שעה 12:01. חתמתי עליה בזמן-אמת, וצירפתי את זה לטופס ההוצ’ שהגשתי. אני מציג גם את כרטיס-העבודה בו רשומות כל הנסיעות, כולל הנסיעה מהמלון לתחנת-הדלק. אני בן אדם מסודר.
מעבר למסמכים, אני זוכר את המקרה באופן אישי, כי בעשר השנים האחרונות לא הייתי באילת, אלא במקרה הזה, ואני זוכר שהשארתי את כבוד השופט באולם בו התקיים המושב אשר דן בשאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין.
התובע:
כיצד אדוני מעיד על מה שכבוד השופט עשה באולם, כאשר אדוני היה בתחנת-הדלק באותה השעה?
ע”ה 3:
כפי שאמרתי לאדוני, תחנת-הדלק נמצא סמוך מאוד למלון, וזה עניין של כמה דקות, ברוטו. יצאתי לתדלק מתוך כוונה לחזור לפני שכבוד השופט יתחיל בנאומו, אבל כנראה שהנואמים לפניו קיצרו, וכשאני חזרתי, הוא כבר היה לקראת סיומו של הנאום.
התובע:
אדוני מעיד כי הדיון במושב הכנס נסב על השאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין. מה לנהג בישראל, ולשאלות משפטיות כאלה?
ע”ה 3:
אני שמח שאדוני שואל את זה, כי לא היה נעים לי לדבר טובות על עצמי. אני גם מתמחה בעריכת-דין, והמאמן שלי הוא כבוד השופט מצא.
בכלל, השאלה הזאת, של חובת ההנמקה, עניינה אותי מאז ומתמיד, וכנראה שהיא זו אשר דחפה אותי ללימודי המשפטים.
התובע:
אין לי חקירה נגדית.
הסניגור:
אבקש להעיד את הגברת דפנה מהלל.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
שמה של גברתי?
ע”ה 4:
מהלל. דפנה מהלל.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אני מזהיר את גברתי כי עליה לומר את האמת וכי תהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק אם לא תעשה כן.
ע”ה 4:
אני מכהנת בתפקיד סגן מנהל המחלקה לעיבוד נתונים במשרד הרישוי בחולון, אשר כיום נקראת האגף למערכות מחשוב.
בתוקף תפקידי אני אחראית לכל נושא המיחשוב של הנהגים וכלי הרכב בכל המדינה.
הסניגור:
גברתי, האם תוכלי לומר לנו על שם מי רשום הרכב מספר 34-567-89?
ע”ה 4:
אין רכב כזה.
הסניגור:
התואיל גברתי להסביר?
ע”ה 4:
המספר הזה מוגדר אצלנו כ”מספר יפה”, והתעורר החשד שפקידים במשרדי הרישוי הקצו מספרים כאלה ל”מקורבים”, ואולי אפילו תמורת שוחד.
היו לנו תלונות מאזרחים שביקשו לרשום רכב, והיו מוכנים לוותר.על התור שלהם כדי לקבל את המספר שבחרו בו, ואמרו להם שזה בלתי אפשרי, ונותנים לכל אחד את המספר הבא בתור, אבל אחרי כן התברר שהמספר המבוקש כבר היה “תפוס” מזמן.
היה סיפור על בעל בית ספר לנהיגה בירושלים, שהיו לו חצי תריסר מכוניות, אולי יותר, וכולן היו עם מספר אשר ארבע ספרותיו האחרונות זהות. הגענו למסקנה שהסבירות לכך שהוא זכה בכל המספרים האלה ביושר היא נמוכה, אז נתנו הוראה למחשב לפלות ולפלוט את כל המספרים האלה, והמספר 34-567-89 היה אחד מהם.
הסניגור:
התוכל גברתי לומר לנו אם יש רכב הרשום על שם אליהו מצא?
ע”ה 4:
שלילי.
הסניגור:
התוכל גברתי לומר לנו אם למר מצא יש רשיון נהיגה?
ע”ה 4:
אין ולא היה. הוא אמנם הגיש בקשה, אבל הבדיקות הרפואיות שלו היו כל כך גרועות, ולא אישרנו לו לקבל רשיון נהיגה, אפילו לא עם מנגנונים מיוחדים לנכים, כי זה עניין של פיקוח-נפש, ובכגון דא אנחנו לא עושים כל “הנחות”, שלא לדבר על פרוטקציה, אפילו לא לשופטים של בית המשפט העליון, מה גם שכאשר הוא ביקש רשיון נהיגה, הוא כנראה אפילו לא היה סטודנט למשפטים. זה היה לפני 47 שנים.
הסניגור:
אין לי עוד שאלות לעדה.
התובע:
אין לי חקירה נגדית.
הסניגור:
אבקש להעיד את כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, כבוד השופט, הפרופסור אהרן ברק.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
שמו של אדוני?
ע”ה 5:
ברק. אהרן ברק, לפנים כבוד נשיא בית המשפט העליון.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
ע”ה 5:
ביום 1.12.01 כיהנתי עדיין כנשיא בית המשפט העליון, ובשעה 12.00 ישבתי על במת הכבוד של כנס לשכת עורכי הדין באילת, במושב אשר הוקדש לשאלה אם חייב בית המשפט להתייחס לכל טענותיהם של בעלי הדין.
שלושה ימים לאחר מכן, בהגיעי לגיל שבעים, פרשתי לקיצבה, והופעתי בכנס הייתה הופעתי הפומבית האחרונה כנשיא בית המשפט העליון.
לא זו בלבד שלחברי והיקר והטוב, אליהו מצא, לא היה כל אינטרס “להיפטר” ממני שלושה ימים קודם לכן, ולא זו בלבד שהוא היה צריך, אם רצה להתמנות כנשיא בית המשפט העליון, לרצוח את כל שאר שלושה עשר השופטים האחרים, אלא שהוא אפילו לא היה מסוגל להעלות את הדבר הזה על דל-דעתו. אליהו הוא אדם אשר לא מסוגל לפגוע אפילו בזבוב.
הסניגור:
המדינה טוענת כי הנאשם רצח אותך. מה אדוני אומר על הטענה הזו?
ע”ה 5:
העובדה שאני עומד כאן, חי ונושם, מעידה כי הדבר הזה לא הוכח למעלה מכל ספק סביר.
הסניגור:
אין לי עוד שאלות לעד.
התובע:
משום כבודו של העד, לא אחקור אותו, אלא בשתי נקודות.
(לעד) האם אדוני יכול להציג בפנינו את תעודת-הזהות שלו, וכן מסמך המעיד כי אדוני הוא אותו אהרן ברק, ולא אהרן ברק אחר?
סגן הנשיא (ח’ אדר):
האם אדוני …
הסניגור:
כבודו, אין לי בעיה עם זה. שישאל … אנחנו באנו מוכנים לקלאָץ-קאשעס כאלה. שישאל כמה שהוא רוצה.
ע”ה 5:
בוודאי. הנה כל המסמכים.
התובע:
האם אדוני יכול להציג הוכחות שהוא היה חי גם בזמן האירוע?
סגן הנשיא (ח’ אדר):
האם אדוני … הרי קיימת חזקה שאם אדם היה חי בשתי נקודות-זמן, הוא היה חי גם בכל נקודת-זמן שביניהן.
התובע:
אבל יש עניין של מוות קליני, וכיוצא בזה.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אבל אם אדם קם לתחייה אחרי מוות קליני, סימן שהוא לא מת. הרי לשיטתו של אדוני אפשר לרצוח אדם יותר מפעם אחת, והוא עדיין יישאר בחיים, וכל המיוחדות שבמוות היא בכך שהוא בלתי-הפיך. הייתי אומר שמוות קליני הוא מוות מהבחינה הרפואית, ולא מהבחינה המשפטית.
הסניגור:
כבודו, לא רציתי להפסיק את אדוני, אבל אין לי בעיה גם עם זה. שישאל … אנחנו באנו מוכנים גם לקלאָץ-קאשע הזה. שישאל כמה שהוא רוצה.
ע”ה 5:
הנה תעודה רפואית שהייתי חי גם בזמן האירוע, ובכל זמן אחר, מאז לידתי, ואני גם מעיד על כך בעצמי. לא הייתי מעולם במצב של מוות קליני.
התובע:
אין לי יותר שאלות לעד הזה.
הסניגור:
מערכה רביעית
סגן הנשיא (ח’ אדר):
הצדדים יסכמו כעת.
התובע:
אני אבקש להרשיע את הנאשם.
הנאשם הואשם ברצח כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק.
ע”ת 1 מסר עדות ברורה, פשוטה, כנה ומפורטת על נסיבות האירוע ואיני רואה צורך לחזור עליהן כאן, שהרי הדברים מפורטים בפרוטוקול.
עד זה הינו עורך דין ותיק, מוכר וידוע, ואין לו כל עניין בהפללתו של הנאשם, או בתוצאה כלשהי של המשפט.
למעשה גם הנאשם עצמו, בעדותו, אינו חולק על אמינותו של העד.
עובדת מותו של המנוח, וסיבת המוות הוכחו היטב בעדותו של הפרופ’ ד”ר היס, מנהל המכון הפתולוגי, אשר זה תפקידו, זו מומחיותו, וכעובד-הציבור חזקה עליו שאין לו עניין בתוצאות המשפט.
אני מניח שחברי המלומד ינסה להיאחז בטעות אשר בחוות הדעת הרפואית, שם נרשם שמו של המנוח כ”אהרן בריק”, ולא “אהרן ברק”, אולם אלה אינם אלא דקדוקי-עניות פורמאליסטיים, אשר בינם לבין חקר האמת אין ולא כלום, ולא יתכן שנאשם יזוכה מעבירה כה נפשעת ומתועבת אך ורק בגלל קוצה של יוד.
אבקש, איפוא, להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.
הסניגור:
אבקש לזכות את הנאשם.
הנאשם הואשם ברצח כבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אבל ה”נרצח” הזה עמד כאן על דוכן העדים וראינו אותו כאן חי ונושם ואם לא די בכך הוא גם העיד על העובדה שהוא חי, ונשאלת השאלה כיצד אפשר לרצוח אדם ולהשאיר אותו חי.
הנאשם גם הוכיח אליבי מוצק, אשר נתמך לא רק בעדויות אמינות אלא גם בתיעוד קשיח אשר אינו תלוי בזיכרונם של העדים. תיעוד זה נערך בזמן-אמת, על-ידי אנשים אשר לא יכלו לדעת לאיזו מטרה ישמש התיעוד הזה ברבות הימים.
אכן, אנחנו לא חולקים על אמינותו של ע”ת 1, אשר תיאורו את האירוע עצמו היה משכנע למדי.
יחד עם זאת, העד הזה הצביע על אדם אחר אשר ישב בקצה האחורי של האולם, כמי שנהג במשאית הסמי-טריילר, וזינק ממנה כדי לבצע את זממו.
אני אפילו לקחתי סיכון, והצבעתי בפני העד על הנאשם, ושאלתי אם יתכן שהיה זה הנאשם אשר ראו עיניו, ותשובתו הייתה שלילית לחלוטין.
הנאשם, כעולה מעדותו, הינו נכה שיתוק מילדותו, ונע באמצעות כיסא גלגלים בלבד, כך שהוא לא יכול היה להתנהג כפי שתיאר העד.
העד גם העיד על כך שהנהג היה “בחור צעיר כזה”, ואנחנו ראינו שהנאשם כבר לא כל כך צעיר. גם לפי כתב האישום עצמו הנאשם כבר לא כל כך צעיר.
ה”נרצח” היה, לדברי העד, בחורה צעירה, במדים של משמר הגבול, כך שבכול מקרה היא לא יכלה להיות אהרן ברק בן השבעים.
העד העיד שהנהג נתן לבחורה “אגרוף בבטן”, ולפי כתב האישום הנאשם רצח את ה”מנוח” בשמונים ושבע דקירות בכל חלקי גופו, כך שאותו האירוע כלל אינו מתאים לעובדות המיוחסות לנאשם.
אין לנו גם כל הוכחה שהבחורה אכן מתה, ומאז שהיא נלקחה מהמקום ע”י מד”א אין אנו יודעים עליה דבר.
מטעם התביעה העיד גם ע”ת 2, מנהל המכון לרפואה משפטית, וגם מעדותו עולה שכל קשר בין הנאשם לבין “רציחתו”, כביכול, של חברו הטוב, אהרן ברק, הינו פרי הדמיון החולני בלבד.
נתחיל משאלת זיהויה של הגופה: את המדבקה אשר משמשת לזיהוי הגופה לא הפיק העד עצמו, אלא מזכירות המכון, וחברי המלומד, בהגינותו, אכן הצהיר לפרוטוקול שהעד אינו נושא באחריות לזיהוי הגופה. העד גם העיד על כך שהזיהוי היה “באחריות המשטרה”, ונשאלת השאלה מדוע לא הביאה המשטרה את כל שרשרת העדים אשר טיפלו בהעברת הגופה, אם הייתה כזו, מזירת האירוע במטולה אל המכון הפתולוגי באבו כביר, מרחק כמה מאות קילומטרים משם.
העובדה שלמכון הפתולוגי הגיע גופת גבר, בעוד שלפי עדותו של ע”ת 1 נהג הסמי-טריילר היכה בחורה דווקא, מעידה על ספקות מסויימים באשר לקשר בין שני האירועים, ולקשר בין הבחורה החיה לבין הגבר המת.
מהתצלומים אשר צורפו לחוות דעתו של הפרופ’ היס, כחלק בלתי נפרד ממנה, עולים גם הספקות אם היה זה אותו אהרן ברק אשר העיד לפנינו מספר חודשים לאחר מכן.
יתכן, ואני אומר זאת כהערת אגב בלבד, שהמנוח עליו מדובר בחוות הדעת הרפואית הוא אכן אהרן בריק, אולם זה אדם אחר אשר אינו קשור לכתב האישום.
טענתו של חברי המלומד בדבר “דקדוקי עניות פורמאליסטיים על קוצה של יוד”, אינה עולה בקנה אחד עם מושכלות היסוד של המשפט הפלילי אשר לפיהם יש להוכיח מעל לכל ספק סביר כל אחד מיסודות העבירה.
הפרופ’ היס גם העיד על כך האיש אשר גופתו נבדקה מת מ”שאיפת עשן וגזים רעילים”, ועובדה זאת מרחיקה אותנו עוד יותר מעובדות כתב האישום.
ואם נותר עוד ספק לגבי סיבת המוות, הרי שלא בחוות הדעת הרפואית, ולא בתצלומים המצורפים אליה, אין כל זכר לאותן 87 דקירות-סכין, וגם זאת אומרת דרשני.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
צו: נדחה להכרעת-דין ליום 1.4.2002.
סגן הנשיא (ח’ אדר):
אקרא כעת את הכרעת הדין.
הכרעת הדין:
לפי כתב האישום הנאשם הינו המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ולפי הנוהג הקיים מתמנה המשנה לנשיא בית המשפט העליון לתפקיד הנשיא עם תום כהונתו של הנשיא.
שמענו טענות שונות לגבי מעמדו של הנאשם, אולם לא מצאנו צורך להתייחס אליהן.
הנשיא המכהן במועד האירוע, כמתואר להלן היה מר אהרן ברק (להלן – המנוח), ולפי כתב האישום הנאשם ביקש “להיפטר” מהמנוח, על מנת שיתמנה הוא עצמו כנשיא בית המשפט העליון.
ביום 1.12.2001, בשעה 12.00 או בסמוך לאותו מועד, הילך המנוח ברחובה הראשי של מטולה, כשהוא מלווה במאבטח אישי. לפי כתב האישום הנאשם ידע על מקום הימצאו של המנוח, ועקב אחריו כשהוא נוהג ברכבו, מס’ 34-567-89, מתוך כוונה לרצחו נפש. הנאשם הכחיש את העובדה הזאת, אבל מעצם העובדה שהנאשם עקב אחרי המנוח אנו למדים כי אכן ידע מה עושה המנוח במטולה, באותה העת.
אנחנו שוללים לחלוטין את טענתו של הנאשם כי הוא והמנוח היו, “במקרה”, באותה העת ממש, בעיר אילת, שהיא מקום יישוב קטן, המרוחק מאות קילומטרים ממקום מגוריהם שלו ושל המנוח, העיר ירושלים, ובאותו המלון. אם בכלל יש ספק בכגון דא, הספק עדיין רחוק מלהגיע לגדר הספק הסביר, ואנחנו דוחים טענה זו כטענת-סרק טורדנית וקנטרנית.
עוד נטען בכתב האישום כי בהגיע הנאשם סמוך למקום הליכתו של המנוח עצר את רכבו, זינק ממנו בריצה, התנפל על המנוח, ודקר אותו 87 פעמים בכל חלקי גופו, ובכך גרם הנאשם למותו של המנוח.
הנאשם טען לפנינו טענות שונות ומשונות, לפיהן הוא לא יכול היה, פיסית, לבצע את המיוחס לו, אך טענה זו גובלת באבסורד, משום שעובדת נכותו של הנאשם אינה אומרת כי הוא היה נכה גם במועד העבירה.
לא מצאנו לנכון להתייחס לשאר טענותיו של הנאשם, אותן דחינו מכל-וכל.
לא למותר לעמוד במקום זה על קדושת החיים, שהיא ערך עליון לא רק ביהדות, אלא גם בעולם המודרני כולו, והדיבר “לא תרצח” הינו, לדעת רבים, הדיבר החשוב ביותר מעשרת הדברות.
סיכומו של דבר:
שוכנעו למעלה מכל ספק סביר כי הנאשם גרם בכוונה תחילה למותו של המנוח בכך שהחליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין את עצמו להמית את המנוח, והכין את המכשיר שבו המית את המנוח.
אנו מרשיעים את הנאשם בעבירת הרצח המיוחסת לו.
ניתן והודע היום 1.4.2002.
(-) ח’ אדר, סגן נשיא (-) א’ אבן-ארי, שופט (-) א’ א’ לוי, שופט
פקיד עזר:
בית המשפט!
תמונה ראשונה
אולם בית המשפט העליון בירושלים. קהל.
נכנס פקיד-עזר.
פקיד עזר:
בית המשפט!
נכנסים השופטים. הנוכחים קמים.
ב”כ המערער:
אנחנו חוזרים על נימוקי הערעור, ולא נוסיף אלא בנקודה אחת בלבד, והיא חוסר ההתייחסות לטענותינו בביהמ”ש קמא.
הטענה היחידה אליה התייחס כבוד בית המשפט קמא היא לעניין הימצאותם יחד של המערער וה”מנוח” באותו הזמן, באותו המקום, ובאותו המלון, בעיר אילת. הערכאה קמא קבעה כי הסבירות לכך היא אפסית וזניחה.
יש לציין כי עובדת קיומו של הכנס לא הייתה שנויה-במחלוקת, ושניהם, המערער וה”מנוח” היו מבכירי הקהילה המשפטית, אשר מטבע הדברים היה להם מקום של כבוד בכנס הזה.
נשאלת גם השאלה איזה אינטרס יש לו, לנשיא הפורש של בית המשפט העליון להסתובב במטולה, כאשר כל ה”חגיגה” הזאת מתקיימת באילת.
ואם הסבירות ששני האישים האלה יהיו באותו הכנס באילת היא “אפסית וזניחה”, מהי סבירותה של הימצאותם יחד במטולה, בלי שום אירוע כזה?
אבל הנקודה החמורה במיוחד היא באשר לטענות ולראיות אליהן הערכאה קמא כלל לא התייחסה.
עניין נכותו של המערער: הערכאה קמא קבעה כי לא הוכח שהוא היה נכה גם ביום האירוע, אבל המערער העיד, ולא נחקר על כך, שהוא נכה מלידה, והוא גם הביא תיעוד רפואי על כך, ועושה התעודה לא נחקר עליה.
ומה אומרת הערכאה קמא על כך שה”נרצח” היה בחורה צעירה, במדים של משמר הגבול, כך שבכל מקרה היא לא יכלה להיות אהרן ברק בן השבעים, ולא גבר בגילו של ה”מנוח”? לא כלום, לא היה ולא נברא…
עד התביעה אשר ראה את האירוע, ואני מקבל את קביעתה של ערכאה קמא שהוא היה עד אמין, הצביע על אדם אחר אשר ישב בקצה האחורי של האולם, כמי שנהג במשאית הסמי-טריילר, וזינק ממנה כדי לבצע את זממו. ומה אומרת הערכאה קמא על כך? לא כלום, לא היה ולא נברא…
העד גם העיד על כך שהנהג היה “בחור צעיר כזה”, ואנחנו ראינו שהנאשם כבר לא כל כך צעיר. גם לפי כתב האישום עצמו הנאשם כבר לא כל כך צעיר. ומה אומרת הערכאה קמא על כך? לא כלום, לא היה ולא נברא…
העד העיד שהנהג נתן לבחורה “אגרוף בבטן”, ולפי כתב האישום הנאשם רצח את ה”מנוח” בשמונים ושבע דקירות בכל חלקי גופו, כך שאותו האירוע כלל אינו מתאים לעובדות המיוחסות לנאשם. ומה אומרת הערכאה קמא על כך? לא כלום, לא היה ולא נברא…
אין לנו גם כל הוכחה שהבחורה אכן מתה, ומאז שהיא נלקחה מהמקום ע”י מד”א אין אנו יודעים עליה דבר. ומה אומרת הערכאה קמא על כך? לא כלום, לא היה ולא נברא…
אנחנו יודעים כי למכון הפתולוגי הובאה גופה אשר לא יכולה להיות של שוטרת במשמר הגבול, וגם לא אהרן ברק, ושהמוות לא נגרם משמונים ושבע דקירת, אלא מ”שאיפת עשן וגזים רעילים”. ומה אומרת הערכאה קמא על כך? לא כלום, לא היה ולא נברא…
ואם לא די לנו בכל אלה, אזי ה”אס” שלנו הוא שה”נרצח” הזה עמד כאן על דוכן העדים וראינו אותו כאן חיי ונושם והוא גם העיד על העובדה שהוא חי, והיה חי ברציפות מיום לידתו ועד עלותו על דוכן העדים.
ומה אומרת הערכאה קמא על כל אלה? לא כלום, לא היה ולא נברא…
אז מה יש לנו בכל הכרעת הדין? דיקלום של כתב האישום, כאילו כל הנטען בו הוא גם הוכחה לנכונותו, ומסה ארוכה-כאורך-הגלות על קדושת החיים – עניין אשר אינו שנוי כלל במחלוקת. מסה מיותרת אשר באה להשכיח מאתנו את השאלות האמיתיות שבמחלוקת.
אני רוצה לסיים במספר מלים על האמון של הציבור בבית המשפט ובמערכת המשפט. פסק דין כזה מערער את האמון הציבורי במערכת המשפט. להרשיע אדם ברצח כאשר ה”נרצח” עומד חי ונושם מול בית המשפט – זו לא רק שערוריה, אלא גם מעשה-נבלה.
הנשיא (א’ ברק):
אנחנו פוטרים את המדינה מלהשיב. אנחנו נצא להפסקה קצרה, וניתן את פסק הדין אחריה.
הנשיא (א’ ברק):
אני אשמיע כעת את פסק הדין.
פסק דין:
הערכאה דלמטה נתנה פסק-דין ממצה, מפורט ומנומק.
נחה דעתנו שלא נמצא כל פגם בהכרעת הדין של כבוד בית המשפט קמא.
בערעורו טען המערער, כי לכמה נקודות שהודגשו על-ידיו בדיון לא הייתה התייחסות בפסק הדין, וכי בכמה עניינים אחרים נפלו בפסק הדין טעויות. בקשתו הייתה שבית המשפט ישלים את ה”חסרים” ויתקן את ה”טעויות”.
מכשיר הערעור נועד לאפשר לבית המשפט לתקן טעות מהותית שנמצאה בפסק הדין או להשלים דבר החסר בו אשר נעלם מעיני בית המשפט בכותבו את פסק-דינו, או, למשל, כאשר תוצאות פסק הדין אינן עולות בקנה אחד עם הנמקתו.
ה”טעויות” עליהן מצביע המבקש אינן טעויות כלל, וכך גם ה”חסרים”. פסק הדין אינו חסר דבר. מבית המשפט לא נעלם דבר ממה שהובא בפניו, בכתב ובמהלך הדיון.
פסק הדין ברור, מנומק ומתייחס לכל השאלות אותן מצא בית המשפט ראויות להתייחסות.
בערעורו מלין המערער על כך שבהחלטתו לא נדרש בית המשפט באורח פרטני לכל אחת מן הטענות שהעלה במסגרת בקשתו לתיקון פסק הדין. בטרוניה זו אין ממש. רמת הפירוט של הנמקת החלטה עשויה להשתנות בהתאם לנסיבותיו של המקרה, ועל כל פנים, ככלל, אין על בית המשפט חובה להתייחס בהחלטתו לכל אחת מהטענות שנטענו לפניו (ראו, לעניין זה, את דברי הנשיא שמגר ברע”א 478/88 בקר נ’ שטרן, פ”ד מב(3), 679, בעמ’ 681). האופן בו יישם בית המשפט את דרישת ההנמקה בהחלטתו האמורה איננו חורג מכלל זה. משנוכחנו כי בקשת המערער לתיקון “טעויות” ולהשלמת “חסרים” בפסק הדין, איננה אלא בגדר ניסיון לערער לפניו על מימצאיו של בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, ושוב לא נידרש לנימוקים נוספים לדחיית ערעורו.
כאמור, בערעורו מפרט המערער באריכות שורה של “טעויות” ו”חסרים”, שלדעתו עולים מפסק-הדין ומצדיקים את זיכויו של המערער.
מרבית טענותיו של המערער הן טענות סרק שאינן ראויות להתייחסות.
הטענה היחידה אליה רואים אנו להידרש היא זו הנוגעת לחומרת העונש שהוטל על העותר. טענת העותר היא, כי עונש של מאסר עולם על רצח יש בו משום התוויית מדיניות שיפוטית מחמירה ביחס למקרים דומים בעתיד, באופן העולה כדי יצירת הלכה. הננו נכונים להסכים, כי העונש שנגזר על המערער איננו קל. עם זאת אין בידינו לקבל, כי יש להטלתו השלכות כלליות החורגות מעניינו הפרטי של המערער.
אנו דוחים את הערעור ומשאירים בעינה את הרשעתו של הנאשם בעבירת הרצח בה הורשע, ואת עונש מאסר-העולם אשר נגזר עליו.
ניתן והודע היום 1.8.2002.
(-) א’ ברק, נשיא (-) מ’ חשין, שופט (-) א’ גרוניס, שופט
פקיד עזר:
מ ס ך