על חקירת הנאשם על ידי בית המשפט, בשלב ה”הקראה” (א): “שאלות הבהרה” מהן?

הבהרה: מאמר זה אינו ייעוץ משפטי, אלא רק הסבר-רקע, אותו לעולם יש להתאים לעובדות ולנסיבות של כל מקרה מסויים בפני עצמו – דבר אשר רק בעל-מקצוע, המכיר את התיק, ייטיב לעשותו.

על חקירת הנאשם על ידי בית המשפט, בשלב ה”הקראה” (א):

“שאלות הבהרה” מהן?

השאלה

במאמר על עבירות מצולמות, על כלי רכב מזוייפים ועל נטל ההוכחה: א. מה לעשות, מה לא לעשות הבאתי רב-שיח לא-דמיוני בשלב ה”הקראה” במשפט תעבורה, אחרי תשובתו של הנאשם, העונה לשופט שהוא כופר בעובדות:

התובע:     אני מבקש שהנאשם יפרט את מהות כפירתו. כבודו ישאל את הנאשם במה בדיוק הוא כופר.

השופט:    במה בדיוק אדוני כופר?

הנאשם:    אמרתי בעובדות, כבוד השופט, בעובדות כתב האישום.

התובע:     כבודו ישאל את הנאשם אם הוא כופר גם בבעלות על הרכב.

השופט:    האם אדוני כופר גם בבעלות על הרכב?

הנאשם:    האם אני נמצא כאן בחקירה?

השופט:    לפי החוק בית המשפט רשאי לשאול שאלות הבהרה לתשובת הנאשם.

וכאן הוספתי משהו מדמיוני החולני:

הנאשם:    אם כבוד השופט לא מבין מה פירוש “בעובדות כתב האישום”, שיילך ללמוד את מכמני השפה העברית, אחר-כך שיילך ללמוד משפטים, ואחר-כך נדבר.

השופט:    באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

הנאשם:    באותו הסגנון שכבודו היה מדבר אלי אם הייתי אומר שאני לא מבין מה פירוש “בעובדות כתב האישום”.

הקורא אבי אהרן שואל, בתגובה למאמר: מדוע הנאשם לא חייב לענות לשאלה שנשאל, והשאלה מתייחסת לשאלתו של השופט את הנאשם: האם אדוני כופר גם בבעלות על הרכב?

על “חקר האמת”

תפקידו הבסיסי של בית המשפט הוא להגיע אל “חקר האמת”, דהיינו אל האמת העובדתית, כאשר העובדות עצמן שנויות במחלוקת, ולפני שהוא פונה להסקת המסקנות מהעובדות אליהן הוא מגיע.

האם “חקר האמת” מקדש את כל האמצעים?

ככל שהמשטר דמוקרטי יותר, וככל שהליכי המשפט תקינים יותר ומתקדמים יותר, כך רבות המגבלות על האמצעים המותרים בחקר האמת. כך, למשל, בארה”ב קיימת דוקטרינת “הפרי המורעל”: ראיות שהושגו באמצעים פסולים אינן קבילות בבית המשפט. הן “מורעלות”.

אצלנו לא מקובלת התורה הזאת, זולת, ככל הנראה, לעניין חוק האזנות הסתר, דהיינו האזנה שנעשתה בניגוד לחוק אינה כשרה כראייה.

או, למשל, האיסור על עדות קרובים מדרגה ראשונה (בני זוג, הורים וילדיהם) זה כנגד זה: חברה מתקדמת מוכנה לוותר על חקר האמת, ובלבד שלא תיזקק לאמצעים שאינם מוסריים בעיניה.

אחד האמצעים שאינם מקובלים – לפחות “על הנייר” – באף משטר דמוקרטי הוא שימוש בעינויים לצרכי החקירה הפלילית.

על מעמדו של השופט בשיטת המשפט שלנו

בשיטת המשפט שלנו, להבדיל, למשל, משיטת המשפט האירופית-קונטיננטלית, השופט אינו צד להליך המשפטי, גם לא בהליך המשפט הפלילי. השופט אמור רק לשמוע את הצדדים, להקפיד שהמשפט יתנהל לפי הכללים. בוודאי שהוא לא חוקר את הנאשם. אפילו לא למען “חקר האמת”.

אומר בית המשפט העליון (ההדגשות לא במקור):

גישה זו, שחקר האמת יש בו כדי להצדיק “יזום פעילות” מצד שופט, אפילו על חשבון הכללים החוקים והנהלים, המחייבים את שופטי ישראל בעבודתם – גישה זו איננה מקובלת עלי. חשיפת האמת, חשובה ככל שתהיה, איננה מטרה המקדשת את האמצעים. גם קבלת התוודות על-ידי עינויים היא “חקר האמת”. גם חקירת הנאשם בתחילת המשפט, כנהוג על-פי השיטה האקוזאטורית, היא “חקר האמת” (בג”צ 144/86, סא”ל זיו הלוי נ’ בית הדין הצבאי לערעורים, פ”ד מ (2) 309, עמוד 315).

הנה כי כן: חקירת הנאשם בתחילת המשפט עומדת בשורה אחת עם קבלת התוודות על-ידי עינויים. שניהם בגדר “חקר האמת” ושניהם פסולים בעיני המשפט.

מה זה “שאלות הבהרה”?

הנושא הזה, האיסור לחקור את הנאשם בתחילת המשפט, אינו בגדר “תורה שבעל-פה”, או הלכה שהתגבשה על ידי הפסיקה, אלא חלק מהחקיקה, חלק מחוק סדר הדין הפלילי (להלן: חסד”פ), אשר סעיף 152(א) שבו, זה לשונו:

152 . תשובת הנאשם לאישום

(א)    לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם;

לפני שניכנס לפרשנות המונח “הבהרת תשובת הנאשם” מן הראוי ללכת צעד אחורה, אל האופן בו רשאי הנאשם להשיב לאישום. אל האופציות העומדות לו.

האופציה הראשונה היא “שלא להשיב”, ורק לאחר מכן באות האופציות הנוספות (“ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו”).

כמובן שאם הנאשם בוחר “שלא להשיב”, ממילא אי אפשר לשאול אותו דבר, שהרי הרשות הנתונה לשופט לשאול אותו שאלות מותנית בכך ש”השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות”, אבל אם הוא בחר “שלא להשיב”, ממילא הוא לא השיב “באחת הדרכים האמורות”.

ומהו הדין אם הנאשם משיב ב”אני כופר בָעובדות“? האם יש כאן מה להבהיר?

ראובן ושמעון נאשמים. ראובן משיב משיב ב”אני מודה בָעובדות“, ואילו שמעון משיב משיב ב”אני כופר בָעובדות“. תשובתו של כל אחד משניהם היא בת שתי מלים בלבד, כאשר המילה הראשונה אצל ראובן היא “מודה”, ואצל שמעון היא “כופר”.

האם צריך השופט לבקש מהנאשם “הבהרה” למילה “מודה” או “כופר”? כמובן שלא, כי אפילו תלמיד בצפר עממי יודע מה אומרות המלים האלה.

המילה השנייה (“בָעובדות“) זהה היא אצל ראובן ואצל שמעון. האם צריך השופט לבקש מהנאשם הבהרה למילה “בָעובדות”? כמובן שלא, משום שמשמעותה היא “בכל העובדות”, והא ראייה שכך מפרש השופט את המילה הזאת אצל ראובן, ומיד הוא מרשיע אותו על פי הודאתו בכל העובדות.

והנה, ראו זה פלא: אותו השופט, פתאום, “לא מבין” את משמעות המילה “בָעובדות“. המילה הזאת חדלה להיות ברורה כשהיא מופיעה אחרי המילה “כופר”…

נו, באמת …

כאשר השופט שואל את הנאשם “במה בדיוק אדוני כופר”, הוא לא מבקש הבהרה למה שיש ב”תשובת הנאשם”, אלא למה שאין בה – וזה בדיוק מה שאסור לו, כי בסעיף הנ”ל נקבע הסייג לשאלות: “ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם”. לתשובת הנאשם – ולא למה שאין בה!

נסיונו של השופט לחשוף את מה שהנאשם לא רצה לחשוף פוגע בריבונות של הנאשם להחליט עד כמה לחשוף את קו הגנתו כבר בתחילת המשפט, שהרי לא בכדי התיר המחוקק בידי הנאשם את הבחירה בכל האפשרויות, החל משתיקה מוחלטת וכלה בהודאה מלאה.

אבל זה עוד לא הכל: נניח שהנאשם, בתשובה לשאלת בית המשפט “במה בדיוק אדוני כופר”, משיב: כבוד השופט, כאשר אמרתי “בָעובדות” התכוונתי “בכל העובדות”. האם השופט המצוי יסתפק בכך?

לא, הוא לא יסתפק בתשובה הזאת, ומייד אחריה תבוא השאלה הבאה: האם אדוני כופר גם בעצם הנהיגה ברכב?

לשאלה הזאת ישנן שתי תשובות אפשריות: “כן” או “לא”.

אם הנאשם משיב ב”כן” (דהיינו שהוא כופר גם בעצם הנהיגה), הוא לא “מבהיר” שום דבר (כי הכפירה “בכל העובדות” כוללת גם את עצם הנהיגה) אבל אם הנאשם משיב ב”לא” (דהיינו שהוא לא כופר גם בעצם הנהיגה), הוא לא “מבהיר” את תשובתו, אלא משנה אותה!

וחקירה אשר עשוייה להביא לשינוי תשובתו של הנאשם אינה “הבהרה”, אלא חקירה נגדית, דבר המותר רק לתובע, אם, אחרי פרשת התביעה, הנאשם יבחר לעלות על דוכן העדים.

ומכאן לשאלה אשר נשאלנו: מה דינה של השאלה האם אדוני כופר גם בבעלות על הרכב?

לבעלות על הרכב, כידוע, ישנה חשיבות כאשר לתביעה אין ראיות המאפשרות להוכיח מי בפועל נהג ברכב. במקרה כזה אמרינן ליה להבעלים הרשום של הרכב: אם אינך יודע מי נהג, או שאינך משתף פעולה עם המשטרה, רואים אותך כאילללללו נהגת ברכב, אפילו אם היית באותה השעה ממש עצור באבו-כביר.

אבל הבעלות על הרכב, כשלעצמה, אינה עבירה, וממילא גם אינה יסוד מיסודותיה של העבירה. היא לא עובדה “מהותית”, אלא עובדה “פרובטיבית”, דהיינו עובדה “הוכחתית” – עובדה אשר הוכחתה תיחשב כהוכחתה של עובדה “מהותית”.

החובה לפרט בכתב האישום את “תיאור העובדות המהוות את העבירה” (סעיף 85(4) לחסד”פ) אינה חלה אלא על העובדות המהותיות לעבירה, ולא על העובדות הפרובטיביות, ועל כן, גם כאשר האישום מבוסס על “חזקת הבעלות” לא מציינים בכתב האישום את עובדת הבעלות.

כאשר עובדת הבעלות ברכב אינה מופיעה לא בכתב האישום ולא בתשובת הנאשם, השאלה “האם הרכב הוא של אדוני” אינה באה “להבהיר” דבר, אלא רק לעזור לתביעה – וזה הדבר האחרון המותר לו לשופט, בשלב ההקראה.

מדוע השופטים עושים את זה? על כך – בשיעור הבא.