“משרד החינוך לא יכול להיות אחראי לצמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל”. כך אמרת, גבירתי השרה, במהלך מסיבת עיתונאים לפני למעלה משנה, שנערכה לרגל פתיחת שנת הלימודים. שמעתי – והתקשיתי להאמין. לפני כן האמנתי שאת שרת החינוך, הנמנית עם מגזר מופלה בחברה הישראלית – נשים, תתבטאי בצורה אחרת. ציפיתי שתתקפי את הנושא, תזנקי על האיוולת כמו לביאה שוחרת טרף.

אחרי הכל מדובר בך, אשה שהתברגה בנחישות לתפקיד בכיר בעולם הפוליטיקה הישראלי, עולם שנשלט ברובו (עדיין) על ידי גברים. מי כמוך יודעת עד כמה קשה היתה הדרך לפיסגה וכמה מהירה יותר יכולה היתה להיות, שכן הגעת לעמדת הכוח שלך ממקום של נחיתות. הרי את עצמך פרשת בטרם עת מלימודים בבית הספר התיכון ולמרות זאת, השכלת לנצח את המבריקים שבפרופסורים בזירה הפוליטית. ניפצת מיתוס. ניצחת את הפער. הוכחת לכולם מי את ולמה את מסוגלת. אבל לא כולם ברי מזל כמוך. למעשה, מרבית האנשים לעולם לא יהיו. המונח “צמצום פערים” שהפך כה שגור עד כדי פיהוק במשרד החינוך, הוא בדיחה. הוא לא קיים.

מערכת החינוך עוברת בשנים האחרונות תהליך דומה לתהליך המתרחש במערכת הבריאות – הפרטה. מי שעשיר, וידו משגת, רוכש תרופות שאינן בסל הבריאות. מי שאין לו כסף עבור תרופות וטיפולים, מקבץ נדבות או משלם על כך במחיר חייו. בדומה לכך, גם מערכת החינוך בישראל הפכה לשתיים – אחת המספקת חינוך לעניים והשנייה המיועדת לעשירים בלבד.

בכל מקום אליו פונים במערכת החינוך, החל מגיל הרך ועד לדמות הבוגר שבמקרה הטוב, כנגד כל הסיכויים, לומד בספסל הלימודים הסטודנטיאלי – הפער ישנו והוא עמוק, חד וזועק לשמיים. חשבתי להדגים לך את משמעות הפער באמצעות השוואה בין תלמיד המגיע מישוב מבוסס, נניח רמת אפעל, לעומת תלמיד שמגיע מיישוב חלש. אבל שורש הבעיה לא נעוץ “מתחת לפנס”, במקומות שמתוייגים מראש כחזקים או חלשים. במקומות כאלה, כן נעשה מאמץ מסוים לתגבר את החלש והחזק גם כך מפרה את עצמו ללא עזרה. לא שם מקור הבעיה.

בעיני, המקור לבעיה נעוץ דווקא במקומות הבינוניים, אלה שקשה לקטלג, למתוח מתחתם קו ולקבוע “מי לחיים ומי למוות”. הכוונה לכל אותם מקומות בארץ שגם בהם ישנם חלשים, או לחילופין ישובים שעל הנייר מבוססים אבל גם בהם ישנן משפחות חלשות. מקומות אלה הם הבעייתיים והם רוב רובה של החברה הישראלית – מעמד הביניים.

אינטגרציה? זה רק נשמע טוב

ניקח לדוגמה, את האינטגרציה המיושמת בעיר העברית הראשונה, שבמרקמה ממוקמים מצד אחד עשירי הארץ ומצדה השני ענייה. “אינטגרציה”…זו מילה יפה, נכון גבירתי השרה? מתגלגלת יפה על הלשון כמעט כמו “גרציה”… יש לה צליל בינלאומי ואחרי הכל אם זה תוצרת חוץ זה תמיד הכי טוב. אז הנה, בבית הספר עירוני ד’ בתל אביב, לומדים על פי הנחיות מינהל החינוך תלמידים מצפון העיר ומדרומה בערבוביה אינטגרטיבית מושלמת.

כידוע, מרביתם של התלמידים הלומדים בדרום העיר, מגיעים ממשפחות מבוססות פחות מחבריהם לכיתה, להלן ה”צפונים”, שנוהגים להגיע לבית הספר במכונית החדשה של אבא או בטרקטורון שקיבלו ליום הולדת 16. ה”דרומי” שמגיע מדרום העיר לבית הספר הממוקם בלב שכונה “צפונית”, עושה זאת ברגל או באוטובוס. גם אז הוא משתמש בכרטיסיה שנרכשה על ידי כספי הציבור והארנונה ולא כספו שלו. גם את יודעת כמוני, שלא מדובר בנדיבות לבה של העירייה, לתלמיד הזה פשוט אין כסף לקנות אפילו נסיעה אומללה בתחבורה הציבורית.

לא צריך להיות גאון או איש חינוך בשביל להבין שהדבר היחיד המאחד תלמידים אלה משני קצוות העיר הוא צמצום שעות לימוד מדי שנה במסגרת קיצוצי משרד החינוך. להזכירך – מדובר ב-16 קיצוצים במשך 5 שנים המסתכמים ב-3.5 מיליארד שקלים.

כאן למשל ישנה דוגמה אחת קטנה לפער שיוצר חינוך לעשירים מול חינוך לעניים – בעוד לתלמיד מצפון העיר יממנו ההורים מורה פרטי לכל מקצוע שהמערכת כשלה מלהעביר, הרי שתלמיד מדרום העיר נבון ככל שיהיה, מחונן, מבריק, עילוי – יהיו פחות כלים להשלים את החסך הזה.

תאמרי – אם התלמיד כה מוכשר, שילמד לבד. אז הנה שאלה למחשבה: כמה מהתלמידים שבאים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות יכולים להרשות  לעצמם את ה”לוקסוס” של ללמוד אחרי בית ספר? כמה מהתלמידים נאלצים לעבוד כדי לעזור להוריהם לכלכל את הבית? כמה מהתלמידים האלה שחשים נלעגים בבית הספר, או בסביבתם – יכולים באמת ללמוד? השיעור היחיד שהם לומדים הוא לשרוד. לשרוד למרות הפערים.

אל תטעי, לא מדובר ברחמים. יש אינספור תלמידים מוצלחים מדרום העיר, שכלל אינם מבקשים רחמים ואף סולדים מכך. אבל כאן לא מדובר במסכנות של תלמיד זה או אחר, כאן מדובר בהזדמנות שווה. לתת רמת לימוד טובה ואחידה לכולם.

האם עשית מספיק כשרה לצמצום הפערים? ולא, לא מדובר בהוספת מועדי בגרות והורדת רמת הבגרויות בכדי לנפנף בהישגים טובים יותר, כביכול, בקרב תלמידי ישראל. מה באמת עשית לצמצום הפער?

למקרה שאנשי המשרד לא עדכנו את היומן, הנה קומץ נוסף וקטן של פערים במערכת:

יום לימודים ארוך קיים במקומות רבים בארץ אולם, תוכנית ההזנה אינה ממומשת אצל כולם גם בקרב הישובים הנחשבים חלשים וזכאים.

• קיימת עלות אבחון של כ-1,800 שקלים לתלמידים בעלי קשיי למידה, שמקנה להם הקלות בבחינות הבגרות.

• בתי ספר מיוחדים דמוי פרטיים (לאומנויות למשל), מתבססים על כיס ההורים המשלמים הון עתק בעבור בחינות קבלה ואחר כך עבור ציוד מיוחד וטיולים לחו”ל מחוץ למסגרת הלימודית.

• גובה שכר הלימוד לסטודנטים מרקיע שחקים ולא מאפשר גם למי שהצליח להוציא תעודת בגרות להשתלב באקדמיה.

• נמשכים המקרים של מנהלים הגובים תשלומי הורים מוגזמים, עוברים על החוק, משפילים תלמידים שאין להם כסף על ידי כך שהם אוסרים עליהם לצאת לטיולים – ואיש אינו מעניש אותם.

המערכת שבראשה את עומדת מחזקת את החזקים ומפנה גבה לחלשים. וזה עוד לפני שדיברנו על נושאים שאת ממש “מחבבת”, כמו המיגזר הערבי למשל.

השרה לבנת, מה שעצוב באמת הוא, כי מאחר ובמערכת חינוך עסקינן, מי שחווה פערים יעביר אותם הלאה. בדיוק כשם שילד מוכה לעיתים קרובות הופך להורה מכה. החלשים במערכת החינוך הם הילדים המוכים שלנו. אלה הילדים המוכים שלך. המשפט הנכון שעליך לומר כשרה הוא “משרד החינוך חייב להיות אחראי לצמצום הפערים החברתיים במדינת ישראל“. ולשים כאן נקודה.