חלאות-אדם, או סתם “טועי-דרך”? (א)

על החלוקה ה”שוויונית” של המים לחקלאים במושב

זהו סיפורם של החקלאי ראובן, והחקלאי שמעון, ושל הנהלת המושב. על נציבות המים נדבר במקום אחר.

במושב אחד, אחרי שרוב החקלאים בו התייאשו מההפסדים ופנו לעיסוקים אחרים, נותרו בחקלאות רק שניים מחבריו: החקלאי ראובן, והחקלאי שמעון.

החקלאי ראובן התפרנס מגידול כותנה, ענף אשר צורך מים בכמויות אדירות, והחקלאי שמעון התפרנס מגידול קקטוסים, צמחיה מדברית אשר תצרוכת המים שלה היא אפסית, ובמקרים קשים אף “נגטיבית”.

בסיכום החודשי צרך משקו של החקלאי ראובן 10,000 מ”ק מים לשנה, ואילו משקו של החקלאי שמעון צרך חצי דלי לשנה.

יום אחד פנה החקלאי שמעון אל הנהלת המושב, ולמחרת התפרסמה בעלון המושב ועל לוחות המודעות הודעה כהאי לישנא: כיוון שהמים הם “משאב ציבורי”, יש לחלקם בצורה “שוויונית” בין כל החקלאים במושב, העוסקים עדיין בחקלאות: כל אחד משניהם יקבל 5,000 מ”ק ועוד רבע דלי מים לכל שנה.

התוצאה הייתה שהחקלאי שמעון הרחיב את עיסוקיו, והקים בחלקת שדהו בריכת שחייה (בתשלום, כמובן), ואילו החקלאי ראובן מצא עצמו לפני שוקת שבורה.

בהנהלת המושב, אגב, איש לא הגיב משנתברר כי שמעון לא משתמש במים שהוקצו לו למטרות חקלאיות, ובהמשך התבררו העובדות אלה:

האחת – לשמעון קירבה משפחתית ליו”ר ההנהלה, וחברתית לכמה מחברי ההנהלה;

השנייה – ראובן הוא מראשי האופוזיציה להנהלת המושב, ובעבר גם הגיש נגדה מספר תלונות למשטרה ולרשם האגודות השיתופיות;

והשלישית – ליו”ר ההנהלה עצמו, בתחילת דרכו כחקלאי, ניסו לעשות “תרגיל” כזה, ואז הוא עצמו טען שה”שוויון” בו נאחזים מבקשי-נפשו הוא שוויון מזוייף בין מין לשאינו מינו – וטענתו נתקבלה אז.

השאלה

במאמר הזה אנחנו לא דנים בענייני חקלאות ומיכסות מים – כי ברור-כשמש שנעשה כאן משהו לא כשר – אלא, כעולה מהכותרת, לעיל, בשאלות של סגנון ההתבטאות, סגנון הביקורת על הזולת, יהא זה אדם פרטי, יהא זה עובד-הציבור.

לשיטתנו אין כאן טעות בתום-לב, אלא מעשה-נבלה, אשר התבצע על ידי חלאות-אדם.

מי מוכן לתקוף את התיזה?

להמשך: חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך?” (ב): על ההקצאה ה”שוויונית” של מיכסות ה”טסטים” למורי-הנהיגה