לו הייתי ביניש:

מדוע להיות חכם, לומר את האמת, ולגזור קופונים של אמון ציבורי, אם אפשר להיות טיפש, לשקר, ולאבד עוד ועוד מהשיירים המדולדלים של האמון הציבורי?

כפי שכבר ראינו לא אחת, תפקידם של הדוברים – כנראה גם בעיני עצמם – הוא להשתטות במקום אדוניהם, וגם לשכב למענם על הגדר. ראו כאן:

מתוך שמירה על מקצועיות הדובר

מתוך שמירה על עצמאות הדובר

פרשת השופט טל שחר:כיצד כשלה דוברת בתי המשפט,

ואלה רק “דגימות אקראי” של הנושא.

אבל לפעמים האדונים מוצאים עצמם ללא דובר, והם נתפסים עם המכנסיים למטה. הדבר קורה כאשר הם נושאים דברים באירוע פומבי, אליו הם לא יכולים לשלוח את הדובר במקומם, אבל הם נמנעים מליטול ייעוץ מקצועי של דובר, איש יחסי-ציבור, יועץ-תדמית וכו’.

זה מה שקרה לדורית ביניש, המיועדת לשבת על כסאו של אהרן ברק, בעוד פחות משנה.

דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, פרופ’ יואב דותן נשא, באירוע פלוני, הרצאה בנושא הבטלות היחסית, ובמסגרת זו הוא תקף את בית המשפט העליון, באומרו כי פסיקותיו בכל הקשור לרשויות השלטון, מעבירות מסר של זלזול בחוק, עד כדי כך, אמר דותן, שלעיתים יאפשר בית המשפט לרשות, לפעול שלא כדין

הדברים הקפיצו את דורית ביניש, הנשיאה לעתיד של ביהמ”ש העליון, וזו גינתה את דבריו של דותן, באומרה כי אלה “דברים מופרכים, סיסמאות חסרות בסיס עובדתי ומשפטי”. לדבריה הפרקטיקה מוכיחה כי בית המשפט דווקא “מחזק את מעמדו של האזרח מול הרשות המינהלית, בניגוד גמור לטענותיו של דותן”.

כאשר האזרח הקטן, נניח בוזגלו המיתולוגי, מדקלם את המנטרה “הבג”ץ הוא מעוזו ומבצרו של האזרח בריבו עם השלטון”, אפשר להגיד שהוא לא יודע מה הוא שח. אפשר להגיד שהוא לא קרא את הסטטיסטיקה של הלמ”ס, ושהוא ינק את האשלייה הזאת עם חלב-אימו, ונשאר מאז בתמימות-התינוק שלו.

אבל כאשר מי שמעורה בנושא אומר את אותם הדברים ממש – חזקה עליו שהוא משקר. והוא משקר, כי הוא יודע, כפי שהכל יודעין, שהדבר עליו שופטי הבג”ץ הכי אמונים הוא “אולי אדוני ימשוך את עתירתו”, וששיעור תיקי הבג”ץ בהם ניתן צו מוחלט הוא כ-2% – 4% מכלל תיקי הבג”ץ. נכון שיש והעותר בא על סיפוקו גם בלי צו מוחלט, אבל גם עם המקרים האלה, סיכוייו של הפונה לבג”ץ שואפים לאפס.

ומי שמעורה בנושא יודע דבר נוסף: שבעלי-השררה גם הם יודעים שסיכויי העותר נגדם לבג”ץ שואפים לאפס, ושבגלל זה שיעור הפונים לבג”ץ גם הוא שואף לאפס – במיוחד במקרים בהם הנזק לאזרח הנפגע קטן מעלות הפנייה לבג”ץ.

כך, למשל, אם לומד-נהיגה נכשל ב”טסט”, עדיף לו להמתין את הפז”מ, ולהוציא עוד כמה מאות שקלים, מאשר ללכת לבג”ץ, לשלם אגרה ושכר-טרחה לעו”ד, להמתין חודשים עד לדיון, כאשר סיכוייו בדיון עצמו גם הם שואפים לאפס.

אפשר לומר – עם הסתברות נמוכה לטעות-בהערכה – כי שיעור העותרים לבג”ץ על כשלון במבחני הנהיגה הוא לכל היותר אחד-למיליון, והסיכוי להצליח בעתירה עצמה הוא לכל היותר אחד-לאלף, כך שגם במקרה של כשלון לא-מוצדק, הסיכוי של בעלי-השררה להפסיד (וממילא גם הסיכוי של האזרח לזכות) בבג”ץ הוא אחד למיליארד “טסטים”. זה מה שנקרא “מעוזו ומבצרו של האזרח הקטן בריבו עם הרשויות”!

נכון שבעניינים אחרים מצבו של האזרח מול הרשות אינו בהכרח חמור עד כדי כך, אבל עדיין אינו מרנין, ובעלי-השררה יודעים זאת, ורואים במדיניות הבג”ץ כארט-בלאנש לנהוג עם האזרח בשרירות-ליבם.

הבה נניח כי הדברים שאמרה ביניש (כי הטענות נגד בית המשפט העליון כי פסיקותיו בכל הקשור לרשויות השלטון, מעבירות מסר של זלזול בחוק הן “דברים מופרכים, סיסמאות חסרות בסיס עובדתי ומשפטי”, וכי בית המשפט דווקא “מחזק את מעמדו של האזרח מול הרשות המינהלית”) לא נאמרו על ידה, אלא על ידי כבוד השופט הד”ר מישאל (“אינני יושב בבית המשפט העליון בכדי לדון בכל עוולות המדינה“) חשין. אין ספק כי במקרה כזה אפשר היה להתייחס אל הדברים כאל שקר מובהק, שהרי שופט אשר מעיד על עצמו כי אין הוא מספק את הסחורה הזאת, לא יכול להגיד את הדברים האלה ולהיחשב כדובר-אמת.

אז חשין הוא, ככל הנראה, מספיק חכם שלא לפזר את השקרים האלה ממרומי המקפצה, ועוד באירוע בו משתתפים גדולי המשפטנים במדינה, אבל ביניש לא: היא עומדת על המקפצה, מפזרת את שקריה לכל עבר – ועוד מאמינה שהיא משכנעת מישהו, וגם תורמת לאמון הציבור במערכת המשפט.

ידידנו שבתאי עזריאל מזמין את ביניש לדו-קרב: “במקום לנהל מלחמת סיסמאות, האם את מוכנה להתמודד מולי בדיון פומבי על מימצאים של ממש?“, כאשר הוא יודע שהיא לא תרים את הכפפה, אבל לי יש גישה משלי.

מה הייתי עושה אני לו הייתי ביניש, לו הייתי במקומה?

שורו-שורו, כך הייתי אומר(ת):

“אני מודה לנואם המלומד אשר דיבר לפני.

“הבעייה עליה הצביע קודמי אכן מוכרת, וגם כאובה.

“את ‘מודל הבג”ץ’ קיבלנו בירושה מהשלטון המנדטורי, אשר ביקש להקשות על ה’נתינים’ הנפגעים ממעשי הרשויות את הגישה לערכאה השיפוטית אשר מוסמכת להושיט להם סעד, ולכן קבע כי כל סכסוך בין האזרח לשלטונות יידון בבית המשפט העליון בירושלים, ולא בשום ערכאה אחרת.

“מטעמים היסטוריים – והייתי מעזה לומר פוליטיים – לא הצליח המשפט בישראל להשתחרר מהדגם הזה, אלא בשנים האחרונות, עם הקמתו של בית המשפט לעניינים מינהליים, וההעברה ההדרגתית של העניינים הנדונים בבג”ץ לסמכותו של בית המשפט המינהלי.

“לטעמי השינוי הזה הוא מועט מדי, ומאוחר מדי, ואני כולי תקווה שהמעבר המלא לבית המשפט לעניינים מינהליים לא יארך שנים רבות.

“אני מודה שוב לקודמי, על דבריו המאלפים”.

ועכשיו שאלת-תם: מה היה קורה לה, לגב’ ביניש, ואיזה נזק היה נגרם למערכת המשפט, אם היא הייתה אומרת את הדברים האלה?

ואם לעצתי תשמעי, דורית, לכי ללמוד קצת “שטיקים” מביבי נתניהו. במקרה הזה, לדעתי, הוא היה מציע לך בדיוק את אותו הדבר (אולי מנימוקים הפוכים), אבל אף פעם לא מזיק ללמוד משהו, אפילו אתה יושב רק חצי מטר מהיושב-במרומים.