יש מה ללמוד מאמריקה

עו”ד הארייט מיירס לא זכתה להגיע לבית המשפט העליון בארה”ב משום שלא היתה אנטי אקטיביסטית דיה. כאן בישראל לא תגיע פרופ’ רות גביזון הנערצת לבית המשפט העליון משום שאינה אקטיביסטית דיה בעיני אנשי בית המשפט העליון זה ההבדל: בישראל די בווטו של נשיא בית המשפט העליון כדי לפסול מועמד שבעיניו אינו אקטיביסט דיו  

הנשיא בוש נאלץ להסיר את מועמדותה של עורכת הדין הארייט מיירס לבית המשפט העליון בארה”ב, עורכת דין שמרנית מהמגזר הפרטי המשמשת שנים כיועצת משפטית של הנשיא, נוצריה אוונגליסטית חוזרת בתשובה (“חרדית” במונחים ישראלים). לאחר שהאגף הימני במפלגתו של הנשיא מחה בתוקף על כך שאיננה שמרנית ואנטי אקטיביסטית דיה, הציג הנשיא מועמד שמרני יותר, השופט סמואל אליטו.

במערכת הבחירות חזר הנשיא בוש והתחייב למנות שופטים המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי. כך בחודש שעבר מינה הנשיא בוש לתפקיד נשיא בית המשפט העליון(!) את השופט הפדרלי השמרן והרפובליקני ג’ון רוברטס, רק בן 50, שיכהן בתפקידו שנים ארוכות ומן הסתם יתווה את חותמו בכיוון השמרני.

לשם התרגיל האינטלקטואלי – מה היה קורה במדינת ישראל אם ראש ממשלה כלשהו היה מציע מינוי שכזה בנסיבות דומות? נניח שראש הממשלה המכהן לא היה מסובך בבעיות משפטיות עד צוואר כפי שהיו שלושת ראשי הממשלה האחרונים – נתניהו, ברק ושרון. נניח לשם התרגיל כי יצחק רבין ז”ל, שיחסו אל בית המשפט העליון ולאקטיביזם השיפוטי היה ביקורתי באופן נחרץ (עובדה שנמחקה משום מה “ממורשת רבין”) היה מבקש למנות לבית המשפט העליון מועמדת המתנגדת לאקטיביזם השיפוטי ועוד “חרדית”…

“הארץ” היה קורא במאמר מערכת לפתוח בחקירה פלילית. משה נגבי היה זועק זעקות שבר מעל גלי האתר. מוסף סוף השבוע של “ידיעות אחרונות” היה מקדיש ראיון משותף של 28 עמודים לא פחות(!) של פרופ’ קרמניצר וליאורה גלט ברקוביץ, כשהם מצולמים על תמונת השער מביטים אל האופק, תחת הכותרת “הלכה המדינה”. ואילו עמוס שוקן, המו”ל האגדי של “הארץ”, היה כותב שוב מאמר היסטורי שלנוכח החרדיזציה של בית המשפט העליון אין מנוס מלהתחתן עם ערביי הארץ.

יו”ר שינוי היה מתראיין ומציע כי יש לבדוק אם המועמדת משתייכת לאגודת ישראל, כי אז מילא, אבל אם היא שייכת לש”ס אז ייהרג ובל יעבור…

מי שסבור שמדובר בפנטזיה דימיונית, מוטב שיעקוב מה קורה בחודשים האחרונים לניסיונותיה העקשניים של שרת המשפטים למנות את פרופ’ רות גביזון לבית המשפט העליון. פרופ’ גביזון, אשר מתנגדת אומנם לאקטיביזם השיפוטי, איננה חרדית אלא מזוהה עם השמאל הציוני דווקא. היא אחת המוחות המבריקים של העם היהודי בדור הזה. מצטיינת בחשיבה מקורית, עצמאית, ביושרה קיצונית ובנון-קונפרמיזם חסר פשרות. היא אינה נמנית עם ההולכים בתלם ובוחנת בעין חדה, ביקורתית ועצמאית כל נושא משפטי באופן אובייקטיבי ומקצועי.

בנוסף להיותה משפטנית מן השורה הראשונה, לא הסתתרה במגדל השן ועסקה בעבודה ציבורית נרחבת ואינטנסיבית לקידום זכויות האדם, כשייסדה את האגודה לזכויות האזרח, ובניסיונות בלתי פוסקים להגיע לאמנה חברתית מוסכמת בין כל חלקי העם בנושאים של דת ומדינה על-מנת להתגבר על השסע המרכזי בחיינו, על דרך של הבנה והסכמה, תוך השקעת מאמצים אינטנסיביים למצות את המוסכם בקרב הזרם המרכזי בציבור. פרפ’ גביזון טרחה וכתבה מספר עבודות המבססות את ההצדקה ההיסטורית, המוסרית והמשפטית לקיומה של מדינת לאום יהודית נוכח גלי הדה-לגיטימציה המתגברים של האנטישמיות החדשה מבחוץ והפוסט ציוניות מבית, המבקשים לקעקע את קיום המדינה.

אין פלא כי תלמידיה הרבים בעבר ובהווה מעריצים אותה ובין ממליציה לתפקיד הרם נמנים נשיאי בית המשפט העליון בדימוס, השופט משה לנדוי והשופט מאיר שמגר, המשנה לנשיא בדימוס השופט מנחם אילון, השופט מישאל חשין ואחרים.

השרה ליבני ראויה לכל שבח על התעקשותה בעניין זה. אולם במדינת ישראל, כפי הנראה, בכל האמור לעיל אין די. די בכך שנשיא בית המשפט העליון מטיל וטו בגין התנגדות אידיאולוגית לעמדותיה של המועמדת על-מנת שלא יהיה לכך רוב בוועדה למינוי שופטים. אכן יש לנו מה ללמוד מארה”ב.

____________________________________

הכותב הינו חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין