מאמר זה מוקדש לילדינו: בנות ובנים.

בבתי הספר מלמדים את הנוער כיצד להימנע, לאתר, ולצאת ממערכות יחסים אלימות. היועצות החינוכיות נכנסות לכיתות עם תכנים העוסקים בחיי משפחה, בזוגיות ללא אלימות, בחינוך מיני, בכישורי חיים ועוד.

מרכזי הסיוע לנפגעי אונס ותקיפה מינית וכן הארגונים והעמותות הנותנים מענה לנשים מוכות ולנפגעי אלימות במשפחה מפיצים רשימות של “נורות אזהרה”, או, “נורות אדומות” המאירות והמזהירות מפני התנהגות אלימה מצד בן הזוג, ממנה יש להתרחק:

…אם הוא כל פעם מצטער שהוא פוגע ואת מקבלת וסולחת.

…אם הוא לא מעריך את דעותייך ואת חושבת שאכן אינך ראויה להערכה.

…אם הוא מאשים אותך בכל דבר ואת מקבלת כל אשמה.

…אם הוא מגביל אותך ואוסר עליך לעשות דברים שאת אוהבת ואת נכנעת ומתלבטת.

…אם הוא מנסה לשנות אותך, לחנך אותך ואת מפרשת זאת כמחווה של אהבה ותשומת לב.

[מתוך דף הסבר “לפני המכה” של נעמת המועבר לשירות הציבור באישורה].

…אם הוא מאיים להתאבד במקרה שתעזבי אותו.

…אם הוא רכושני וקנאי באופן קיצוני.

[הרשות לקידום מעמד האישה].

רוב “הנורות” עוסקות ביחסים שבין בני הזוג.

ברצוני להאיר נורה מסוג אחר ולשים דווקא אותה תחת “אור הזרקורים”.

במסגרת פעילותי הציבורית בבתי ספר תיכוניים נפגשתי בשנים האחרונות עם מאות תלמידים שחיים בצל האלימות במשפחתם. חלקם נולדו לתוכה, חלקם חוו אותה עוד כשהיו ברחם אימם. התא המשפחתי לא סיפק להם חוויה של מציאות אחרת ולא נתן להם את טעם המודל האחר, מודל של: הִידברות, כבוד אישי והדדי, שוויוניות, איפוק, שליטה עצמית ועוד.

לא אחת אני נתקלת בטענה שאלימות במשפחה היא תוצאה של המציאות החברתית, המדינית, הפוליטית, התרבותית והכלכלית בה אנו חיים. “החברה שלנו אלימה כתוצאה ממציאות הכיבוש”, “הצבא משחית אותנו”, “המצב הכלכלי מפרק ושובר אותנו”, “האלימות בכבישים משקפת את מצב האלימות בחברה”, “למשטרה אין תקציבים להתמודד עם הפשע”, “החום משפיע על הטמפרמנט” ועוד… טענות אלה, גם אם יש בהן ממש, הרי שאינני מקבלת אותן כהצדקה לאלימות בחברה. אלימות במשפחה הייתה קיימת גם לפני “הכיבוש”, והיא קיימת בשמאל ובימין, בקרב החילונים ובקרב הדתיים, אצל האשכנזים והספרדים, בבתי העניים והעשירים, בין יפי התואר ובעלי התואר, אצל העולים ואצל הוותיקים, בין המנהיגים ובין המונהגים, במרכז ובפריפריה, כשחם בקיץ וכשקר בחורף.

החברה כולה מושתתת על התא המשפחתי, הוא הגרעין והוא הבסיס לקיום החברתי. ילדינו נולדים לתוך התא המשפחתי, גדלים בו ובאים במגע עם “המציאות הפוליטית, המדינית, החברתית” בשלב מאוחר יותר… הרבה יותר מאוחר. הם מגיעים לגן הילדים מעוצבים, ודמויות הוריהם כבר מופנמות בהם היטב. כשהם הולכים לתנועות הנוער ולמועדוני הנוער הם יוצאים מביתם וחוזרים לאותו הבית ולאותה האווירה בה גדלו וממנה ינקו את הערכים עליהם עוצבו.

האלימות מתחילה בבית!

היא פעמים רבות גם נגמרת שם… בבית. שם האישה מושפלת, מוכה, נאנסת ונרצחת. אינני תומכת באלה המבקשים להסיר את האחריות מההורים תוך כדי הטלת האחריות לקיום האלימות על  מוסדות החברה ויתר הגורמים כמפורט לעיל. לדעתי הבית הוא המקור העיקרי, הוא “הביצה” וגם “התרנגולת” בסוגיית האלימות במשפחה.

נערות ונערים שפגשתי, חיים בקונפליקטים קשים, מתמודדים עם חרדות קיומיות (האם אימא שלי תהיה בבית כשאחזור, או שמא תאושפז בגלל המכות שחטפה אתמול בלילה?, האם אבא שלי יילקח למאסר או שיחכה לי להכות גם אותי?, האם אימא הלכה לעבודה או ששוב נשארה לבכות במיטה כל היום? האם הוא יאנוס אותי הלילה או שיבוא לו על אחותי?).

אחד המאפיינים של ילדים אלה הוא החיים בתוך חוסר וודאות קשה מנשוא. מאפיין נוסף הוא רגשות האשם על האלימות המופנית כלפיהם או כלפי אימם. רגשות האשם הם אבן נגף העומדת כנגד אלה המבקשים/מבקשות לצאת מהאלימות בתוכה הם חיים.

משיחות עם נשים מוכות שפנו אליי (בעקבות קריאת ספרי “כלה ונחרצה”), למדתי שגם הן כמוני טעו בהערכת המסוכנות של בן זוגן, שגם הן לא העריכו נכונה את הפוטנציאל האלים הגלום בו: הן לא חשבו כי הוא יהיה אלים כלפיהן!!

לפני הנישואים הוא לא היה אלים כלפיהן כלל, הוא לא הרים עליהן יד, הוא מעולם לא הרים עליהן את קולו, הוא לא פגע בהן מילולית או נפשית… אבל! (וזה אבל גדול מאוד, “אבל חבל” מאוד), הן כן זיהו אצלו התנהגות אלימה ובעייתית. רבות מאשימות את עצמן בטעותן ומענישות את עצמן בהישארות איתו, הן “לוקחות אחריות”. המכסה של הסיר הזה הוא: “את אשמה… תראי מה את גורמת לי לעשות… את משגעת אותי… זה הכול בגללך”… הסרת אחריות מצד הגורם האלים, התנערות טוטאלית מאלימותו.

נקודה זו חשובה מכיוון שאחד הגורמים להישארות בתוך מערכת יחסים אלימה נובעת מאותם רגשות אשם של הקורבנות (וזו אגב תכונה המאפיינת את נפגעי האלימות במשפחה והאלימות מינית. היא איננה מאפיינת נפגעי שוד, קורבנות גניבת רכב למשל – אולי כי הפושע לא נמצא שם כדי להאשים את קורבנו במעשיו).

בכל אופן, גם אלה שהצליחו לצאת מתוך מעגל האלימות, חשות רגשות אשם כלפי אותו אדם אלים שהכה אותן והשפיל אותן ופגע בהן במשך שנים. זוהי סוגיה נרחבת שלא כאן המקום לדון בה.

בעקבות דברים אלה אני רוצה להניח תחת אור הזרקורים “נורות אדומות” נוספות שאינן עוסקות בקשר הזוגי כפי שמתואר למעלה, אלא מאפשרות לבדוק את האחר (גבר או אישה) גם בקשריו עם הסביבה הכוללת:

אין אדם מושלם. לכל אחד ואחת יש תכונות שליליות. בבואנו למסד קשר עלינו לשקול את אותן התכונות השליליות שאנו מזהים בבן או בבת הזוג ולבדוק האם הן מסכנות אותנו, את שלמותנו הפיסית והנפשית, האם נוכל לחיות לצידן?

למשל, קמצנות או פזרנות. אומר הרמב”ם בחיבורו הגדול “היד החזקה” כי כל תכונה שהיא קיצונית מדי אינה מומלצת.

יתכן וישנם כאלה אשר הקמצנות של בן או בת הזוג אינם מהווים עבורם בעיה ובעזרת חוש הומור בריא הם יכולים להתמודד ולסבול אותה.

דוגמאות נוספות: שחצנות, ציניות, פסימיות… כל אלה מהוות דוגמא לתכונות לא חיוביות במיוחד אשר ניתן לקבלן והן אינן מסכנות באופן ישיר את קיומנו.

אולם ישנן תכונות מהן יש להתרחק כמו מאש ורצוי להוסיפן לאותה רשימת “נורות אדומות”:

לסיכום:
הדגש המוצע כאן הוא לבחון את בן/בת הזוג לא רק כפי שהוא בתוך מערכת היחסים הבינאישית אלה לתת תשומת לב גם לאופן בו הוא מתנהל בחברה ומתייחס לסביבה.