אל תיבת הדואר האלקטרוני שלי הגיע המכתב הבא מאת “תום”.
קיבלתי את אישורו של תום ואת הסכמתו לפרסם את שאלותיו והרי הן מובאות ללא שינוי נוסח:

“שלום טל,

…אני מאמין באמונה מלאה שאדם אחראי מקטנה ועד גדולה על נפתולי חייו. מאמין שהכול נגזרת של בחירה אישית עד לכדי כך שגם את האומללות וחוסר האונים, לכאורה, מביא האדם על עצמו מתוך כך שגם ממצב זה הוא מפיק רווח מסוים, ואפילו אם הוא לא מגדיר זאת במודע, אותו מצב משרת אותו במובנים משמעותיים בחייו.

אני מאמין באחריות אישית מוחלטת ובכוחו של אדם לשנות את מהלך חייו והתנהלותם בכל רגע נתון, וכל מקרה בו הוא מציג עצמו כקורבן גם הוא נגזרת של החלטה מודעת לא להתמודד, כי החלטתי שלא מתאים לי כרגע לפעול אחרת.

אקדים ואומר שאלימות, כמובן, רחוקה ממני כמזרח מערב.

האם אינך חושבת שאשה מוכה היא בעצם תירוץ טוב לבחירה אומללה? כי הרי מדובר בעצם במצב מתמשך בו חווה האישה אלימות, השפלות, איומים, מצב בו היא חוששת לחייה, שפיותה, בריאות ילדיה, ועד כמה נורא שזה נשמע, ועד כמה שנתפס כאילו אין מנוס אלא במקרים בהם הגיעו מים עד נפש והאישה אזרה עוז ופנתה לעולם לסיוע – בעצם, עד אותו רגע שבו היא פנתה לעזרה, זה פשוט לא היה מספיק חשוב לה.

 בעצם, היא מכפיפה את עצמה להגדרה עצמית של חוסר אונים ומשמרת בעצם הישארותה באותה סיטואציה – את אומללותה שלה. בעצם, היא מאפשרת מסגרת של הרס עצמי.

אני שואל, האם אותו הרס עצמי לא משרת אצלה מטרה אישית?

אולי לעיתים היא בוחרת לבחון גבולות?

כי כשזה מספיק חשוב – היא קמה ועוזבת…”

להלן תשובתי לתום ולעוד שואלים ונבוכים רבים אחרים;

ראשית – אסור להכות! זוהי עבירה על החוק ולכן את אור הזרקורים השיפוטי יש להפנות בראש ובראשונה כלפי אותו גבר עבריין אלים שהכה את האישה ולא אל האישה שעל פי המשתמע מהמכתב – יש לה אחריות למצבה ומכאן שאם היא נמצאת בקשר עם בן זוג אלים ומתעלל הרי שהיא “בחרה” בזה ועל כן עליה לשאת בתוצאות. הקורבן במקרים של אלימות במשפחה אינו אשם במצבו למרות שפעמים רבות בכוחו לשנות את גורלו! [זאת ועוד, גם כשהאישה, כביכול, “רוצה אלימות” – הגבר מנוע על פי החוק מלהכות ומלנהוג באלימות כלפיה].

לא האישה היא הגורמת לאלימות כלפיה אלא זה שמפעיל אותה ומשתמש בה. לטעון כאילו היא מייצרת תנאים להתעללות בה, או שהיא מזמינה את האלימות עליה מתוך מניעים לא מודעים – לא רק שאינו מקדם אותנו במאום אלא אף מחזיר אותנו אחורה, כאשר הקורבן נמצא במרכז והאשם האמיתי – זה שמתעלל – יוצא פטור.

לא משנה מהן הסיבות אשר בגינן היא נשארת – כאמור, בכל מקרה אסור לאדם שמכה לנקוט באלימות כלפיה והאדם האלים הוא האשם.

מעבר להבחנה בין “אשמה” לבין “אחריות”, (הבחנה הכרחית וברורה), הרי שחשוב לעמוד על מושג נוסף והוא: ה”אחריות ההדדית” ואני מניחה שלזאת התכוון “תום”.

ב”אחריות הדדית” הכוונה לאחריות שני הצדדים למצב. זה קורה למשל בתאונות דרכים, בהן שני הצדדים המעורבים בתאונה “תרמו” כל אחד למצב: א’ נסע מהר מדי וב’ לא האט לפני הכניסה לצומת…

גם בתחומים אחרים, של בנייה למשל, קיים המושג ומקבל משמעות משפטית: “אחריות הדדית בכפיפה” מהנדס קונסטרוקציות מזמין שירותים של מהנדס ביסוס לצורך בדיקת קרקע וקביעת שיטת ביסוס. נניח שמהנדס הביסוס נותן לו נתונים לא נכונים מתוך טעות, מתוך שיקול דעת מוטעה והדבר פוגע בבניין. במקרה כזה, כלפי המזמין שביקש את התכנון – אחראים שניהם: המהנדס הראשי אחראי לפי דיני החוזים מהסיבה שהוא עשה חוזה והתחייב לתת תכנית מושלמת שכוללת את הביסוס. מהנדס הקרקע אחראי בנזיקין כי לפי פקודת הנזיקין הוא התרשל במתן הייעוץ – דבר שגרם נזק לבעל הבניין. ישנה “אחריות בכפיפה”.

 מתוך המושג “אחריות הדדית” נגזרת האמירה הבאה:

גם אם האישה המוכה הכניסה את ראשה הבריא (או הלא כל כך בריא) לתוך המיטה החולה ביודעין – אין היא אשמה באלימות כלפיה ולא תמיד נובע הדבר מהרס עצמי או מרצון להיות אומללה. הבחירה שלה בבן הזוג הייתה טעות אך היא לא אחראית למעשיו. באחריותה לפתור את בעייתה ולצאת משם לאלתר.

בפתחנו מושג אחר: “אחריות החברה”, או “אחריות המדינה”.

אישה שמבקשת להציל את עצמה ואת נפשה ממערכת יחסים אלימה נתקלת לא אחת במכשולים ובנחשולים הקשורים בעבודת הממסד. בין אם זו הרווחה שפועלת לאט, בין אם אלה בתי הדין ומערכת המשפט הטוחנת את הצדק באיטיות קטלנית (לפעמים), ובין אם אלה מוסדות בירוקרטים כמו “הביטוח הלאומי”, “קופת חולים”, “בתי חולים” ועוד.

יתכן והיא רצתה לשנות את העולם ולקחה על עצמה “פרויקט שיקום” (שנכשל)… אז מה? אז מגיע לה לסבול כי טעתה? האומנם לא נגייס את החוק שעומד לטובתה, להגנתה? האין מקום בחברה שלנו לאנשים בעלי רצון טוב, תמימות או טיפשות שטעו?

יתכן כי היא קיוותה אך ורק להיטיב עם מי שהיא אוהבת, עם מי שהכה אותה, היא בוודאי קיבלה את סליחתו עשרות פעמים וקיוותה כי המצב הזוגי ישתנה, ישתפר, יתייצב לטובה…

ועוד – הטענה כי כל אחד אחראי לחייו במידה זו או אחרת – מקובלת עליי.

מכיוון שאני באה מרקע של “החינוך המיוחד” אדגיש כי גם נכים, גם בעלי מומים מולדים או נרכשים, גם אנשים הלוקים בשכלם ובנפשם – בכל אלא קיימת מידה של בחירה אישית לנהוג כך או אחרת, ובאחריותם להתנהל בדרך הנאותה. אין הדבר מפחית כהוא-זה מאחריות המתעלל כמו גם מאחריות החברה למצב הלקוי.

יחד עם זאת, קיימים מצבים קשים מאוד שבהם לא ניתן לזהות את אלמנט הבחירה שיש לאדם על חייו. לא תמיד יש לנו שליטה על חיינו ועל הפעולות שאנו נוקטים למען עצמנו. החלל הזה, החולשה הזו, חוסר כושר ההכרעה, אינם צריכים לעודד אלימות ו/או להכשיר אותה.

לגבי נשים מוכות:

לרובן יש בחירה אך ישנם מצבים בהם הגדרתן כחסרות ישע של ממש תתאים לתיאור מצבן. במצב בו אדם אחד שולט על אדם אחר, הטלת האחריות על הקורבן היא בעייתית במיוחד.

כך או כך – יש לעזור ולטפל באישה המוכה ובילדיה. בין אם היא “הביאה זאת על עצמה”, בין אם היא בישלה לעצמה דייסה שהיא “נהנית” לאכול ובין אם נטען כי היא מרוויחה מהמסכנות שלה… הרי שהיא מסכנה ואלימות כלפיה היא לא חוקית, לא מוסרית ובלתי נסבלת בחברה שלנו.

מה תורמת לנו הבנת מניעיה הסמויים וההרסניים של האישה?

לדעתי – לא הרבה. פרשנות רווחת, אינה רלוונטית. אם היא מוכה ומאפשרת התעללות בה בשל דימוי עצמי נמוך למשל או בין אם הדימוי העצמי הוא תולדה של האלימות כלפיה – היא בבעיה שקשה לה לפותרה ללא התערבות החברה לטובתה.

“האם אינך חושבת שאישה מוכה זה תרוץ לבחירה אומללה?”

תשובתי: זוהי בהחלט בחירה אומללה אך לומר שזה תרוץ למצב של האישה המוכה, משמעותו להפוך את סדר ההתרחשויות: היא לא התחתנה כדי להיות אישה מוכה, היא התחתנה כי היא אהבה, כי היא רצתה להקים בית בישראל ומשפחה… כוונותיה היו טובות ומטרתה הייתה לכונן חיים טובים, כפי שכל אחד מייחל לעצמו!

אם על מניעים תת-מודעים בנפשה כיוונת – הרי שאין סוף לספקולציות ולפרשנויות. בדיעבד אפשר לומר הכל, והכול עלול להיתפש כנכון.

תום – אני מקווה שדבריי ברורים ואשמח לתגובתך.