את ההילה איבדתם מזמן, ומה עם חלאות-האדם אשר בקרבכם?

הרקע

ביום 1.12.2005, החליטה הוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים) להעביר מכהונתה (ביטוי מכובס לפיטורין או הדחה) את השופטת הילה כהן, אשר הורשעה בדין משמעתי, אבל ביה”ד המשמעתי הסתפק בעונש קל מהדחה.

“קיבלנו את ההחלטה בלב כבד, אבל ראינו את אמון הציבור לפנינו”, הסביר חבר הוועדה לבחירת שופטים ח”כ שאול יהלום, את ההחלטה להדיח בפעם הראשונה שופטת מכהנת בישראל. הוועדה הצביעה על ההדחה פה אחד. השופטת המודחת, הילה כהן, הורשעה בחיבור פרוטוקולים מזוייפים במסגרת תפקידה כשופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה. פרקליטה הודיע עוד קודם לכן: נעתור לבג”ץ” (טל רוזנר, ynet).

צר לי מאוד, אבל “גוף קולגיאלי”, דהיינו גוף המורכב מכמה חברים, אין לו לב, אלא רק ראש. הוא חושב ומחליט. נקודה. גם לחברי הוועדה אין אלא אצבעותיהם, בהן הם משתמשים כדי לתמוך בהחלטה המועמדת להצבעה, או להתנגד לה.

אכן, כל חבר ועדה, בפני עצמו, יש לו לא רק אצבע, אלא גם לב, אבל שאול יהלום יכול להעיד רק על הלב הכבד של עצמו, ואם גם שאר חברי הוועדה, כל אחד בפני עצמו, הצביעו בעד ההדחה “בלב כבד” – שיבואו, אחד-אחד, ויגידו את זה בשם עצמם.

ואני לא מאמין ל”בלב כבד” הזה. הייתי מאמין לו אילו לפחות אחד מחברי הוועדה היה מתנגד להחלטה. אבל לא היה כזה. אפילו נמנע אחד לרפואה לא היה. העובדה שהוועדה ישבה חמש שעות אינה משכנעת אותי בכך שהם התחבטו בכל שיקולי הבעד-ונגד, אלא בכך שהם התחבטו בניסוח החלטה “בגיצה”. על כך נדון בהמשך.

על סמכות הוולב”ש, אחרי פסה”ד בדין המשמעתי

השופטים מישאל חשין ואליעזר ריבלין, אשר ישבו בהרכב ביה”ד המשמעתי אשר דן את השופטת, ובדעת רוב (מול דעת המיעוט אשר גרסה כי העונש ההולם את השופטת הוא הדחה מכהונתה) החליטו כי אין להדיח את השופטת אלא רק, כעונש קל יותר, להעבירה ל”גלות” בבית משפט אחר. לאחר החלטת הוולב”ש הם אמרו כי ההחלטה הזאת “עושה צחוק” מהפסיקה שלהם. אם אדם מהיישוב היה אומר זאת עליהם, הם היו קופצים על רגליהם האחוריות: באיזה סגנון אדוני מדבר, ואם היית מייחס להם צביעות, הם היו קופצים שוב: הוא ייחס לנו צביעות!!!

אבל עדיין נשאלת השאלה אם רשאית הוועדה להדיח שופט אחרי שהוא הועמד לדין משמעתי, הורשע, ונגזר עליו עונש קל יותר. התשובה, כרגיל במקומותיו, היא כן ולא.

כן: שיקוליו של ביה”ד המשמעתי הם עונשיים בלבד, ואילו שיקוליה של הוולב”ש הם מקצועיים, ואם ישנם שיקולים מקצועיים המצדיקים את ההדחה, הוולב”ש צריכה להפעיל את שיקול-דעתה היא, ולא ללכת בתלם שחרש ביה”ד המשמעתי, אשר אינו אמון על הערכת מקצועיותו של השופט העומד לפניו כנאשם.

כך, למשל, אם שופט מצטיין ועטור שבחים משמיד פרוטוקולים, אפשר לומר שהוא ראוי לעונש (אפילו הדחה מכהונתו, אם ביה”ד המשמעתי סבור שזה העונש הראוי), אבל אי אפשר לומר שהוא, פתאום, היה לשופט גרוע. נניח שאתמול, רק אתמול, הוולב”ש החליטה לקדם אותו לערכאה גבוהה יותר, והוא כבר עבר את טקס ההשבעה אצל נשיא המדינה, והיום, בשבתו כבר בערכאה אליה קודם, הוא משמיד פרוטוקולים… אם תבוא הוולב”ש כעת ותאמר הוא לא עונה על הקריטריונים שלנו לכהונה של שופט, היא תעשה צחוק לא רק מביה”ד המשמעתי, אשר הסתפק בעונש קל יותר, אלא גם מעצמה. במקרה כזה גם ברור שהשיקול ה”מקצועי” הוא בלוף אשר נתפר כדי לרצות את ההמון הסוער, אשר לא מסתפק בעונש שנגזר על השופט, ומבקש גם את ראשו.

לא: תארו לעצמכם ששר המשפטים חפץ בפיטוריו של שופט, בגלל התנהגות לא-ראוייה. הוא יכול לפנות אל הוולב”ש, על מנת שהיא תחליט על הדחתו של השופט, לפי סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה. לפנייה כזאת יש חסרון משמעותי, הנובע מכך שהחלטה להדיח שופט צריכה להתקבל ברוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה, ואם מערכת המשפט רוצה לצופף שורות על מנת לגונן על בשר-מבשרה, שלושת נציגיה בוולב”ש יצביעו נגד ההצעה, והיא לא תעבור.

אז אם השר אחוז תשוקה לראות שופט פלוני “יוצא בחוץ”, והוא הולך עם זה למסלול הדין המשמעתי אבל לא בא על סיפוקו, הוא לא יכול להגיד רגע-רגע, אני חוזר אל הוולב”ש. תארו לעצמכם שזה חוזר על עצמו פעם-אחר-פעם … נוהל כזה יוצר לחץ “סמוי” על הוולב”ש: אם אתם תחוסו על השופט – זה לא יעזור לכם, כי אני אשיג את פיטוריו בדרך אחר.

תארו לעצמכם ששר המשפטים מעמיד לדין משמעתי 100 שופטים, ביה”ד המשמעתי לא מפטר אף אחד מהם, ושר המשפטים בא אל הוולב”ש ומבקש לפטרם למרות זאת. על כגון דא אומרים It is not done!. בל-ייעשה.

כמובן ששאלת-הגג לשר המשפטים היא אם השופט עד כדי כך גרוע – איכן היית אתמול?

והמסקנה: כדי להפעיל את סע’ 7(4) אחרי פס”ד משמעתי, צריכות להיות נסיבות מיוחדות.

טול, למשל, מקרה בו אגב דיון משמעתי על השמדת פרוטוקולים מתברר שהשופט גם מתנהג בגסות אל הנאשמים, וגם מתעלם באופן שיטתי מטענות שאינן נוחות לו, אבל כב’ וכו’ מישאל (“היום עושים זאת מהמקפצה“) חשין, כמה מפתיע, לא רואה בכך כל פסול, אפילו לא כזה המצדיק הערת-אגב. במקרה כזה יכולים השר והוולב”ש לומר לא ידענו על כך, הדבר נודע לנו באקראי רק עקב ההליך המשמעתי, ומשנודע לנו על כך, אנחנו פועלים כפי שהיינו פועלים גם אלמלא ההליך המשמעתי, אם הדבר היה מגיע לידיעתנו.

אכן, שרת המשפטים, ציפי לבני, אמרה מה שאמרה על העילות לפנייה אל הוולב”ש, אבל קשה להשתכנע בכך שהיה בידיה מידע חדש כלשהו על השופטת, אותו ה”מערכת” לא ידעה לפני המשפט.

כמובא לעיל, חבר הוולב”ש חה”כ שאול יהלום אומר “ראינו את אמון הציבור לפנינו“, ואני שואל האם הם באמת-ובתמים מאמינים במה שהם אומרים, או שזה רק כסת”ח לבג”ץ. מערכת המשפט אינה זקוקה – לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית – לאמון הציבור, היא גם לא חפצה בו, כי הוא לצנינים בעיניה, והיא עושה ככל יכולתה – ואף למעלה מיכולתה – כדי לשחוק את המעט שנותר מאמון הציבור בה, שהרי אמון ציבורי רב בשופטים רק מגביר את הביקוש לשירותיהם, ובכך “מעלה את העומס” על כל שופט בנפרד, ועל מערכת המשפט בכללותה.

על שיקוליה הלגיטימיים של הוולב”ש

השיקולים העיקריים – ואולי היחידים – של הוולב”ש הם שיקולי האיכות. הוולב”ש היא הגוף האמון על איכותם של השופטים בישראל. היא זו אשר “ממיינת” או “מדרגת” את המועמדים לשפיטה (ולפעמים, באופן לא-רשמי, היא גם פונה גם אל כאלה אשר לא הציגו את מועמדותם), ובוחרת מהם את הראויים, לטעמה, להיות מוזמנים אל נשיא המדינה, על מנת לקבל ממנו את כתב-המינוי, והיא גם זו אשר אמורה להחליט אם שופט שנבחר ומונה אינו ראוי עוד לכהן כשופט, בין משום שהיה מקח-טעות בעצם בחירתו, בין משום שבין-לבין השתן עלה לו לראש, או שהוא סתם “התעייף”, וכו’.

העובדה שסעיף 7(4) הופעל כעת, בפרשת השופטת הילה כהן, רק בפעם הראשונה והיחידה, מלמדת אחת מן השתיים: או שהוולב”ש עוברת כל בוקר על רשימת כל השופטים, ומחליטה שאפילו הפחות-שבאומנין אשר בהם עדיין נמצא מעל רף-המינימום, או שהיא בכלל חוששת “להתחיל עם זה”, כי אם יעיפו שופט אחד, מייד תישאל השאלה מדוע לא מעיפים את כל אשר פחות טובים ממנו, ואחרי כן מדוע שלא להעיף גם את אלה שהם קצת (אבל רק קצת) טובים ממנה, אבל עדיין לא ראויים, איכותית, לישב על כס השופט.

נו, מה דעתכם? מדוע לא הופעל סעיף 7(4) עד כה?

למען ההגינות יש לציין כי היו מקרים, נער יספרם, בהם שופט “הוזמן לכוס קפה” אצל נשיא ביהמ”ש העליון, אשר, בצד הקפה, הניח לפניו אקדח קטן, ואמר לו אתה יכול לבחור בין זה לבין סע’ 7(4). אז גם הילה הוזמנה לאירוע כזה, ובמקום לנהוג ככל קודמיה, היא גמעה את הקפה, נטלה את האקדח, שלפה ממנו את המחסנית והושיטה אותה לאהרן ברק. This is yours, אמרה לו, והשאר היסטוריה. לא סופי.

האם, בראיית שיקולי-האיכות בפני עצמם, מן הראוי היה להדיח את השופטת?

מתוך הנחה שהתגברנו על כל המשוכות אותן מנינו עד כה, וכעת אנחנו מדברים רק על איכות-נטו, האם צריך, או ראוי, היה להדיח את השופטת הילה כהן?

שאלה נהדרת. מבחינתי מן הראוי להעיף את כל השופטים, אפילו עם פיצויים כפולים ומשולשים, ולבנות את המערכת מחדש, לפי עקרונות שונים וחדשים. יכול להיות שחלק מהשופטים דהיום יציגו מחדש את מועמדותם, ויכול מאוד להיות שחלק מהם אף ייבחר שוב, מחדש, אבל לבוא עם פינצטה, ועם עדשה מקרבת ומגדלת, ולבור את השופטים אחד-אחד, זה לא רק לא יעיל ולא פראקטי, אלא גם מלבין ברבים את פניהם של השופטים אשר יעלו ברשת.

ולהזכירכם: אחת מעילות-ההתנגדות של מערכת המשפט למשוב השופטים של לשכת עורכי-הדין הייתה שהמשוב ה”שמי” של הלשכה הייתה שהמשוב “מלבין ברבים” את פניהם של שופטים, ונשאלת השאלה איך שומרים על האיכות, ואיך מפעילים את סע’ 7(4), בלי לרוקן אותו מתוכן, ובלי להלבין פנים.

לשאלה הזאת אפשר לתת שתי תשובות, או שלוש, בעצם:

• לא להפעיל כלל את סע’ 7(4);

• להפעיל אותו “נקודתית”;

• להפעיל אותו על כלל השופטים, דהיינו להחליף את כל מערכת המשפט (כמוסבר לעיל, עם אפשרות להחזיר אל כס השיפוט את הטובים שבשופטים).

האפשרות הראשונה והשלישית אינן ריאליות, בקונסטלציה הנוכחית, ונשארה רק האפשרות השנייה, בה בחרה הוולב”ש: טיפול נקודתי, אבל לא באופן שיטתי, ועל פי קריטריונים ברורים, אחידים ושווים לכל השופטים, אלא רק בנקודה מקרית אחת. בשופטת אשר יד המקרה, וידם של מבקשי-נפשה אשר עשו לה אמבוש, הביאו אותה כנאשמת אל בית הדין המשמעתי לשופטים.

כדי להפעיל את סע’ 7(4) הוולב”ש צריכה לגבש קריטריונים ברורים, ולהפעיל אותם בכל מקרה אשר יתעורר בפניה. כמובן ששר המשפטים ונשיא ביהמ”ש העליון אמורים להביא בפני הוולב”ש כל מקרה אשר הקריטריונים אכן חלים עליו, כי הוועדה לא מוסמכת להדיח שופטים ביזמתה, אלא רק על פי פנייה של מי מהנ”ל (סמכות דומה יש גם לנתל”ש – נציב תלונות הציבור על שופטים – אולם הוא לא יכול להביא “כל מקרה”, אלא רק כאלה המגיעים אליו בדרך של תלונה).

את מי צריך לצרף אל הילה כהן, בדרך הבייתה?

כפי שהבהרתי, יש לי ציפיות-מקסימום צנועות (להעיף את כל השופטים, וממילא גם את הילה כהן, ולבנות את המערכת מחדש), אבל כיוון דקאמר צריך לדעת להתפשר, אני מוכן להסתפק בכך שיעיפו את כל הגרועים מהשופטת המסויימת הזאת, ואת כל השווים לה. וכיוון שכעת עדיין אין כל קריטריונים כאלה, אני מוכן להסתפק בכך שהקריטריונים יהיו לפי טעמה של הוולב”ש, ולא לפי טעמי (שיתנו קודם את ירושלים, ואחר-כך נדבר על לזרוק את כולם לים).

את הקריטריונים אפשר לבנות לפי כמה סולמות, ואתן כאן רק שלוש מהאפשרויות:

• לפי שיקלול כללי של התכונות הנדרשות שתהיינה לשופט;

• לפי הרמה המוסרית;

• וכיוון שהשופטת הילה כהן הודחה בגלל עניין הפרוטוקולים – גם לפי איכות הפרוטוקולים שמנהל השופט, כקריטריון בפני עצמו.

נתחיל מהשקלול הכללי: אני מצפה מהוולב”ש לעבור על כל רשימת השופטים, כ-600 במספר, להחליט מי גרוע מהילה כהן, או שווה לה, ולהעיף את כולם הבייתה. אני לא בטוח שהתוצאה תספק את כל חלומותי הרטובים, אבל עדיין זה יותר טוב מלא-כלום, ואם זה לא יספיק – נחזור ונדבר על כך.

נמשיך בעניין איכות הפרוטוקולים: לפי הסולם הזה צריך להעיף, בראש-ובראשונה, את כל שופטי בית המשפט העליון, אשר בכלל לא מנהלים פרוטוקולים, ועוד גובים מאתנו בתחבולה “אגרת פרוטוקול”, כאשר הם יודעים שהם לא יספקו לנו את השירות הזה, ובמקרה הפחות גרוע זו עבירה לפי סע’ 416 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, אשר זה לשונו:

416. תחבולה

המקבל דבר בתחבולה או בניצול מכוון של טעות הזולת שאין בהם מרמה, דינו – מאסר שנתיים.

עניין אי-רישום הפרוטוקולים הוא חמור במיוחד, משום שאת הפרוטוקולים שאינם קיימים אי אפשר לקרוע ולהשליך לסל-הניירות, ואת קרעיהם של הפרוטוקולים שלא היו ולא נבראו אי אפשר ללקט מסל-הניירות בסופו של יום משפטים.

וגם כאן, כמו בעניין השקלול הכללי: אני מוכן, בשלב הראשון, להסתפק ב”קודקודים”, ואמנם גם זה לא יספק את כל חלומותי, אבל זה עדיין יותר טוב מלא-כלום, ואם גם זה לא יספיק – נחזור ונדבר גם על כך.

השיקול המוסרי

השיקול המוסרי אמנם יש לו זכות קיום משל עצמו, אבל כיוון שהיו אשר מצאו גם גוון של העדר מוסריות בהתנהגותה של השופטת (כגון שפיברקה את הפרוטוקולים כדי להעלים את איחוריה הרבים), אין מנוס מלתלות את עניין הרמה המוסרית של השופטים גם על הקולב הזה.

וכאמור לעיל, גם כאן אני מוכן להתפשר, לפחות בשלב הראשוני. שיעיפו קודם-כל את חלאות-האדם אשר במערכת המשפט, ואחר-כך נדבר הלאה.

ועכשיו, כרגיל, אני רואה אתכם שוב קופצים על רגליכם האחוריות: באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

אז יש לי הפתעות בשבילכם: ראשית – המילה “חלאה”, בפני עצמה או בכל צירוף, אינה מילה גסה. היא מופיעה בספרות, בשירה ובכל מקום תרבותי, אבל גם אם נאמר כי לא הרי כשרותו של ביטוי בעולם הספרות כהרי כשרותו בעולם המשפט, עדיין הביטוי הזה כשר הוא – גם מבחינה משפטית.

אבל לפני שנתעמק ב”חלאה”, הבה נבדוק ביטוי אחר, חמור יותר: טומאה, ואפילו חמור עוד יותר: אבי אבות הטומאה.

הביטוי הזה נכנס לשימוש לעניין השוחד (השופט ויתקון, ע”פ 794/77, יורם מיכאל חייט נ’ מדינת ישראל . פ”ד לב(2), 127 ,עמ’ 133-134). מאוחר יותר הלך בעקבותיו גם השופט נתן עמית, בת”פ (תל-אביב-יפו) 481/94, מדינת  ישראל נ’ יהודה בן נסים .תק-מח 96(1), 3447 ,עמ’ 3471, ובמשך הזמן הוא הפך ל”קלאסיקה”.

משנתרגלה מערכת המשפט לביטוי אבי אבות הטומאה, השתרש הביטוי הזה גם למקרים פחות חמורים, כגון אישור חופש מחלה – כאשר המבקש לא יכול להוכיח כי אכן הינו חולה בעת הבקשה (נשיא ביהמ”ש העליון, מאיר שמגר, בע”א 412/90, ד”ר משה אליהו נ’ שר הבריאות ואח’ . פ”ד מד(4), 422 ,עמ’ 428-429); בלדרות סמים שנעשית בשלב של היבוא (השופט דוד חשין בת”פ (ירושלים) 509/96, מדינת ישראל נ’ וואיל אבו מייאלה .תק-מח 97(1), 2372 ,עמ’ 2373); הפצת חשבוניות פיקטיביות (השופטים דבורה ברלינר ואברהם בייזר, בע”פ (תל-אביב-יפו) 70637/99, מדינת ישראל נ’ ולט אברהם .תק-מח 99(3), 90), ואלה, מן הסתם, רק “דגימות אקראי” של השימוש הלגיטימי בביטוי אבי אבות הטומאה, שימוש אשר לעולם לא ייפסל מנימוקי “סגנון”.

ואם ה”טומאה” היא חלק מלכסיקון הסגנון הכשר – ה”חלאה” לא כל שכן. היא “כבר בפנים”.

טול, למשל, אב המתעלל מינית בבתו התינוקת: חלאת-אדם? בוודאי; “סגנון” פסול – לא ולא.

וכעת אמרו לי, בבקשה, מה ההבדל, לעניין ה”סגנון”, בין שופט הלוקח שוחד (או, למשל, שולח למאסר נאשם רק משום שזה סירב לתת לו שוחד) לבין אב המתעלל מינית בבתו התינוקת?

אין הבדל: שניהם חלאות-אדם, ועל שניהם מותר לומר את זה, ללא חשש שביעית של “באיזה סגנון אדוני מדבר”.

הבה נדרים מעט, והפעם מדוגמאות היפותטיות אל מקרים קונקרטיים: שופטת התעבורה הזאת, חלאת-אדם או לא? לא רק שהיא הייתה חלאת-אדם כשופטת, אלא שהיא הייתה כזאת גם לפני שנבחרה כשופטת, ולא רק שהיא הייתה כזאת לפני הבחירה, אלא שהוולב”ש גם ידעה זאת.

במה דברים אמורים. השופטת הזאת הייתה, בשעתה, בעלת תפקיד בכיר ביותר במערך התביעה של משטרת התנועה. יום אחד היא נכנסת ללשכתה של שופטת תעבורה צעירה, בראשית דרכה, ומתריסה כנגדה: את נותנת יותר מדי זיכויים!!!

נו, לא צריך להיות בעל דמיון עשיר במיוחד כדי לנחש שהשופטת הצעירה רצה מיד אל הנשיא שלה, להתלונן על השוטרת הבכירה-ביותר. לימים, אחרי שהשוטרת הבכירה יצאה לפנסיה, היא הציגה את מועמדותה לכהונת שופטת תעבורה, אלא שהיה מי שיזכיר את הפרשה ההיא, ובחירתה של השוטרת לכהונת שופטת אכן עוכבה, אבל, לימים, התרצתה הוולב”ש, ובחרה בה כשופטת תעבורה.

אבל, כמאמר החידה מה ההבדל בין יקה לבתולה, אפשר לשאול גם מה ההבדל בין חלאה לבתולה, והתשובה היא שחלאה נשארת חלאה.

והשאר, כאמור, היסטוריה, אבל מה שמפריע לי הוא שאם היא, השופטת, לא הייתה אומרת “להדם”, אלא “נכון, אז מה!”, הייתה היא, ככל הנראה, נשארת בכהונתה, ואולי אף מקודמת בתוך המערכת.

ומה שעוד מפריע לי הוא שהיא לא הייתה חלאת-האדם היחידה במערכת המשפט, ושחלאות-אדם נמצאות במערכת המשפט בכל דור ודור.

הבה נמשיך בדוגמאות מן העבר

מעשה באישה מבוגרת (בת 70, אולי יותר), אשר מסרה לבתה את מכוניתה, הרשומה על שמה, והבת מסרה את המכונית לבעלה, וזה האחרון הסתבך בתגרת-נהגים, בה הואשם בפלילים. כך הקונסטרוקציה שבנתה התביעה המשטרתית, אשר התבססה על מספר הרכב, אותו רשם מאן-דהוא. דא עקא שהאיש שתק בחקירה המשטרתית, ושתק בבית המשפט, והתביעה לא הביאה הוכחות של ממש: בעלת הרכב, שהוזמנה להעיד ונשאלה אם הרכב מס’ כך-וכך הוא בבעלותה אמרה כי היא לא זוכרת את המספר, ואילו המתלונן הצביע ללא היסוס על אדם אחר, אשר היה נוכח באולם בית המשפט כמי שהיה “שותפו” לתיגרה.

למרות שלא הוכח כל קשר בין הנאשם לבין האירוע, ולמרות הזיהוי ה”נגטיבי” של עד התביעה, אשר, כאמור, הצביע על אדם אחר, הוא הורשע בבית משפט השלום, ונידון לחודשים ארוכים של מאסר. על השאלה אם השופט שהרשיעו גם הוא חלאת-אדם יש צורך במאמר נפרד, אבל אנחנו נדלג היישר אל ערעורו של הנאשם בבית המשפט המחוזי.

כבר בפתיחת הדיון בערעור, בפני הרכב של שלושה שופטים, אמר אחד מהם לפרקליט אשר ייצג את המדינה: הייתם צריכים להעמיד לדין את בעלת הרכב, ואז הכל היה נחשף מייד!

על כך הגיב הסניגור: כבודו, זה בדיוק מה שגם אני אומר!

ואם ישנה תמימות-דעים בין הסניגור לבין אחד השופטים שבהרכב, ייתכן מאוד שאותו שופט, בהתייעצות שבין הטיעון לבין כתיבתו של פסק-הדין, ישכנע את חבריו שדין המערער לזיכוי.

אבל כאן קרה דבר משונה: אב-בית-הדין גהר לעברו של השופט, התלחשש אתו דקות ארוכות כשהוא מליט את פיו, אבל לא את הרשעות שבעיניו, והתוצאה הסופית הייתה שאף אחד משלושת השופטים לא התייחס לנקודה הזאת, אשר אחד מהם היה זה שהעלה אותה – ומיזמתו.

מה ליחשש האב”ד לחברו? כיוון שדברים כאלה לעולם לא נרשמים בפרוטוקול, לא נותר לנו אלא להסיק בדרך לוגית את המתבקש מהתיאור שהבאתי. והלוגיקה אומרת שהאב”ד אמר לחברו משהו כגון: אידיוט! אתה הורס לנו את ההרשעה! בגללך אנחנו עוד נצטרך לזכות את המערער!!!

אז, כאמור, אף אחד מהשופטים לא התייחס לנקודה הזאת, והמערער נשלח לכלא.

אין ספק שהאב”ד הוא חלאת-אדם, אשר מוכן לכופף את ידיהם של חבריו, כדי לשלוח אדם למאסר. חלאת אדם “קטנה” יותר הוא השופט אשר הגה את הנימוק-לזיכוי, אבל השתתק. חלאה קטנה יותר, אבל עדיין חלאה. חלאה-אדם “קטנה” עוד יותר הוא השופט השלישי, אשר שתק מההתחלה ועד הסוף. שמע ושתק. פחות חלאתי מהאחרים, אבל עדיין על אותה הסקאלה.

הבה נחזור אל אותו האב”ד, באירוע אחר: ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה, אשר סרב לבטל פסילה מינהלית, ובהעדר עיכוב-ביצוע – הזמן רץ, ואם הערר יתקבל, את ימי הפסילה אשר רוצו אין להשיב – אפילו לא בפיצוי כספי.

הדיון נקבע בפני האב”ד הנ”ל, כדן יחיד, אבל הוא, מן הסתם, רצה לחזור הבייתה לפני שארוחת-הצהריים שלו תתקרר, אז הוא לא קיים את הדיון בערר (ובבקשה לעיכוב-הביצוע), ודחה אותו לתאריך שהוא אחרי ריצוייה של הפסילה!

ומה ההבדל בין המקרה הזה לבין דחיית הדיון בערעור, ובבקשה לעיכוב-הביצוע של פסק-הדין המטיל עונש-מוות, עד לאחר התלייה? ההבדל הוא כמותי, הבדל של דרגה בלבד, אבל החלאה היא אותה החלאה.

עבר והווה, ומה עם העתיד?

עד כאן “דגימות אקראי” מן העבר. האם, מאז ועד היום, פסו חלאות-אדם ממערכת המשפט?

סביר להניח שלא, כי עבר והווה לרוב כלים שלובים המה (העתיד אולי לא, תלוי במי שמעצב או יעצב אותו), ולא שמענו מפי הגורמים המופקדים על בחירת שופטים והדחתם כל הרהורי-חרטה, או אפילו רמז לשינויים קונצפטואליים בנושא הזה.

לדעתי גם היום עדיין אפשר להצביע באופן “נקודתי” על לא מעט חלאות-אדם במערכת המשפט, אבל לא דעתי היא הקובעת, אלא דעתם של נשיא ביהמ”ש העליון, של שר המשפטים, של הנתל”ש, ובקצה הדרך – של הוולב”ש, ואני מצפה מהם שימלאו את תפקידם בחריצות, באמונה ובדבקות. אם הם יבואו ויגידו בדקנו ואין חלאות ב”מערכת”, או בדקנו ומצאנו, והעפנו אותם – יכול להיות שאקבל את דבריהם, ויכול להיות שלא, אבל קודם-כל שידברו.

ונניח שהם יבואו ויגידו כי ה”מערכת” נקייה מחלאות-אדם, ונניח עוד שקיבלנו את דבריהם כרוחם וכלשונם, אבל עדיין תעמוד בעינה השאלה בסדר, אין חלאות, אבל מה עם כל השופטים שאינם טובים מהילה כהן? מדוע שרק היא תצא-בחוץ, ואילו האחרים לא? רק משום שהמחלקה המשפטית של עירית חיפה לא עשתה להם אמבוש?!

אני יוצא כאן בהצהרה חגיגית, ובהתחייבות בלתי-הדירה: אם תבוא מערכת המשפט ותצהיר פומבית, בתום-לב, כי היא עברה על כל רשימת השופטים ולא השאירה אפילו שופט אחד שאינו טוב מהילה כהן, אני סוגר את האתר הישן של קימקא ואת האתר החדש של קימקא, וסותם את הפה לחלוטין במשך חמש השנים הקרובות.

ורק שיגידו כי אין זו הצעה מכובדת ונדיבה מצדי.

אבל אם ה”מערכת” לא תרים את הכפפה הזאת, עדיף לה להפסיק את החינטרושים שלה על “אמון הציבור” וכו’: היא איבדה אותו. היא לא זקוקה לו. הוא בכלל לצנינים בעיניה. היא יודעת כי אמון הציבור רק מעמיס עליה עוד ועוד עבודה, ומי אוהב להעמיס על עצמו עבודה, אם אפשר “לדפוק שעון” וללכת לים?

את ההילה הזאת, הקרוייה “אמון הציבור”, מערכת המשפט איבדה מזמן. למעשה היא לא “איבדה” אותה, אלא ויתרה עליה מרצון. היא “השאירה את אהבתה על המדרכה, כמו אופניים. כל הלילה בחוץ ובטל”, כלשונו של המשורר יהודה עמיחי ז”ל.

יישר כוח אביגדור, יישר כוח הילה!

מסמך: עתירתה של השופטת הילה כהן נגד הוועדה לבחירת שופטים

השופטת הילה כהן משיבה מלחמה שערה

על פרשת השופטת הילה כהן: עם “חברים” כאלה …

הילה, אל תושיטי להם צוואר!

דוד הכהן על פרשת השופטת הילה כהן: חשין וריבלין – הבייתה!

על פרשת השופטת הילה כהן – הבטים כלליים (א): מבוא: על התנהגותו התמוהה של השופט מישאל חשין

פרשת השופטת הילה כהן בראי האינטרנט, מתחילתה ועד לישיבתה הראשונה של הוולב”ש: כל ההחלטות, כל הכתבות, כל המאמרים, כל התגובות