אורית קמיר צודקת, אבל …

מיודעתנו הד”ר אורית קמיר, הפמיניסטית הידועה, קוראת תיגר (“האג’נדה של “הארץ” נגד פרופ’ גביזון: עיתונאות צהובה ומשתפ”ים מוגי לב“) על מאמר בהארץ (“האג’נדה של רותי“) הקורא תיגר על מועמדותה לביהמ”ש העליון של הפרופ’ רות גביזון.

לשם הגילוי הנאות אומר תחילה שאני תומך (כל עוד לא הוכח אחרת) במועמדותם לעליון של רותי גביזון ושל הפרופ’ מוטה קרמניצר גם יחד.

במאמרה אומרת קמיר, בין השאר:

“… עיתון הארץ, במהלך ירוד ההולם עיתונאות צהובה וחסרת אחריות, אינו מהסס להעניק לכל הדוברים (נגד בחירתה של גביזון – ש’ נ’) שקיבץ בחריצות יתירה חסינות מפני חשיפה ציבורית …

“ובתוך כך, כמובן, העיתון פורש רשת מגן עבה על שאר כל המועמדים, שאת שמותיהם הס מלהזכיר, שמא יהפכו לקונטרוברסליים; שמא ירצה הציבור לדעת מה אמרו וכתבו הם, ומה האג’נדה שלהם. למה לבחון את כולם, כשאפשר לרכז את הזרקור במועמדת אחת, ולהפכה מיום ליום ל”קונטרוברסיאלית” יותר ויותר? אילו רצה הארץ לספק לקוראיו דיווח עיתונאי אמיתי, היה יוצא לחפור בשאר הערוגות, להביא ממצאים חדשים, אודות מי שאלמוניותם הציבורית חוסכת מהם את העיסוק הציבורי בכשירותם המקצועית, באישיותם, במזגם ובעמדותיהם. כך, למשל, איפה היה עיתון הארץ כשמונה לבית המשפט העליון אדמונד לוי, שופט ימני באמת, שמעולם לא הסתיר את עמדותיו הלאומניות, וסבור שפינוי עזה היה מהלך בלתי חוקי? מדוע לא נבחן עברו כשופט מחוזי וכראש עיר? מדוע לא נבחנו מקצועיותו ורמתו? האם אי אפשר היה למצוא בדבריו “אג’נדה” דתית לאומית ימנית ולהפכה ל”מסוכנת לבית המשפט העליון”, לשלטון החוק ולמדינת ישראל היהודית-הדמוקרטית? היתכן שעיתו הארץ לא רצה להפוך ל”קונטרוברסיאלי” שופט שבית המשפט העליון חפץ במינויו השקט? האם יתכן, כפי שמרננים, שבית המשפט העליון חפץ במינויו כדי לאייש את הכסא הדתי הלאומי באדם ששיעור קומתו לא יאיים על איש?” (ההדגשה והקישור לא במקור – ש’ נ’).

אכן, דברים כדרבונות, וכעולה מהכותרת, למעלה, אני מסכים לכל מילה של הכותבת, ובמיוחד למה שהיא אומרת על אדמונד לוי, אשר הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותו זה שהוא לא שותה סולר.

 ראו כאן:

יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!

וכאן:

אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?

אני רק תוהה איכן הייתה קמיר כאשר נרקמה ונתבצעה בין אהרן ברק לבין שר המשפטים מאיר שטרית עיסקת-השוחד איילה פרוקצ’יה תמורת אדמונד לוי. מדוע אז לא קמה היא על רגליה האחוריות? האם בגלל השאיפה הפמיניסטית (הלגיטימית) לראות עוד אישה בביהמ”ש העליון הייתה היא מוכנה לשתוק ולהבליג על בחירתו של שופט אשר עכשיו אנחנו יודעים את דעתה (הנכונה!) עליו?!

אמרתי לעיל “כל עוד לא הוכח אחרת”, כי במאמר בהארץ צוטט מכתביה של גביזון עצמה: “אני ממליצה … להגביר נקיטת צעדים של דחיית עתירות על הסף”. האם היא מתכוונת להרחבת השימוש בתקנה הנלוזה המאפשרת לדחות עתירות על הסף, כאילו “מחוסר עילה”, בלי לזמן את העותר, ולתת לו הזדמנות להגן על עילתו?

רות גביזון וכל תומכיה מוזמנים להשיב על השאלה הזאת.

אבל מעבר לכל אלה, ובחשש כבד שקמיר לא תענה על שאלתי דלעיל, ברצוני להזכירה שהיא חייבת לנו, זה כשנה, תשובה על מאמרי זה:

על “תסמונת יפה זילברשץ” – האם כצעקתה? או: האם אורית קמיר קיבלה את הדוקטורט “דרך המיטה”?

שהוא תשובה על מאמר-השטנה שלה על אישה אחרת, אותה היא, ככל הנראה, כלל לא מכירה:

“הדרך לצמרת רצופה בגידה, או: על ‘תסמונת יפה זילברשץ’“.

היא יכולה, להגיד שאנחנו לא “הציבור”, ושהיא לא חייבת לנו דבר, אבל מי שמפרסם פובליציסטיקה, אינו יכול להתעלם מהביקורת עליה, ולהתנהג כלטאה המשאירה את זנבה בידי הצד אותה, על מנת לשוב ולהצמיח זנב חדש, וחוזר חלילה.

ועוד לדבר על “מוג לב” של אחרים!

אני חוזר ומזמין את הד”ר אורית קמיר להשיב על הביקורת שלי, והאתר החדש של קימקא מעמיד לרשותה את במתו.