מאת דוד בדין, כולל תחקיר של טובי קליין גרינולד

לפני שלושה חודשים, 10,000 אנשים גורשו בכוח ע”י ממשלת ישראל מבתיהם מ25 ישובים יהודיים בגוש קטיף, צפון רצועת עזה וצפון השומרון.

בניגוד לפינוי של 5,000 איש מחבל ימית בשנת 1982, כאשר ניתנו למשפחות שלוש שנים להתארגן ליישובם מחדש, למגורשים של היום ניתנו מספר חודשים. החלטת הכנסת על הגירוש נפלה בפברואר 2005, שישה חודשים לפני הגירוש. הקהילות תלו את תקוותם בבג”צ והחלטת בג”צ לקבל את חוק “פינוי-פיצוי” כחוקי, נפלה ב6 ליוני 2005, רק חודשיים לפני הגירוש. התקווה האחרונה הייתה ההצבעה בכנסת לדחות את הגירוש בשנה כחודש לפני הגירוש, וגם נסיון זה נכשל, ב20 ליולי, שלושה שבועות לפני ה”היתנתקות”.

למרות שהמשנה לרוה”מ, שמעון פרס, הודיע לתקשורת הישראלית ב7 ביולי 2005 שהממשל בארה”ב הודיע שיתן יותר משני מליארד דולר כדי לכסות את עלות תוכנית הגירוש, הייתי בעצמי בוושינגטון שבוע לפני ההודעה הזו ושמעתי הצהרה רשמית של נציגים בועדה ליחסים בינ”ל של הקונגרס האמריקאי, שהודיעו שלא תיכננו לתת ולו סנט אחד כדי לתמוך בתוכנית הזו. זה היה חודשיים לפני ש”קתרינה” היכתה במלוא עוצמתה וקטלה אנשים – וכיסים – רבים באמריקה.

לכן ממשלת ישראל לא ממהרת לתת פיצויים לכל האנשים שגירשה. כ 85% מהמגורשים מובטלים – אנשים שבאו מקהילות שבהם לא הייתה אבטלה כלל.

בתוצאה מכך, מתארגנת תביעה ייצוגית נגד הממשלה, המתבססת על הקריטריונים הבאים:

1. התעללות נפשית. לממשלה יש בקשות טריוויאליות למסמכים לפני שהיא נותנת פיצויים. לדוג’: חשבונות טלפון מלפני 29 שנים, תעודות בי”ס מלפני הרבה שנים ומעטפות של מכתבים כדי להוכיח שאנשים באמת חיו בבתים שלהם. למרות זאת , מנהלת סל”ע נתנה מידע לא מדויק לתקשורת, כאילו שרוב המפונים קיבלו את רוב הפיצויים המגיעים להם.

2. אובדן פרנסה. עצמאיים, ע”פ חוק “פינוי-פיצוי” אינם זכאים לקבל דמי אבטלה.
לאנשים שעסקיהם היו שווים בין 150,000-250,000 דולר, הוצעו 10% משוויום והם חייבים להוציא מחסכונותיהם כדי לערער בבית המשפט ולקבל פיצויים הוגנים. אנשים שעבדו עבור עמותות ללא כוונות רווח בתחומים של בריאות, חינוך ורווחה אינם מקבלים דמי אבטלה או פיצויים.

שלושה חודשים לאחר הגירוש, לרוב החקלאים עדיין אין אדמה מתאימה והם עומדים לאבד את השווקים בחו”ל. ברור שהם יאבדו לפחות שתי עונות וההערכה היא שרק 10% מהחקלאים יצליחו לחזור לעבודת ייצוא חקלאית. המדינה טוענת שהיא פתחה משרד לתעסוקה עבור המגורשים, אבל בפועל יצואנים מצליחים שהעסיקו עשרות עובדים, מקבלים הצעות ממשרד התעסוקה לעבוד בעבודות פשוטות עבור שכר מינימום. חקלאים שלא רצו לחכות לגירוש ודיברו עם מנהלת סל”ע מראש “זכו” לקבל הלוואות בנקאיות בשווי של מאות אלפי שקלים בריבית של 4.5%

3. אי-תשלום הפיצויים. אחד מהתירוצים לדחות את תשלום הפיצויים היה שהמגורשים היו בגדר “אשמים” עד שהוכח אחרת. כלומר, “אולי” המגורש התנהג באלימות ו/או נעצר. אם אדם התעמת בזמן שגורש מביתו, מדוע הוא צריך לאבד גם את ערך ביתו? זוהי צורה של ענישה קולקטיבית- היו מספר צעירים שהתנהגותם נחשדה כאלימה בזמן הגירוש. אבל הרוב המוחלט שממנו נמנעים פיצויים הם אנשי משפחה מבוגרים שחיו בקהילות שלא הייתה בהם אלימות כלל.

4. איבוד השקעה בבתים. פיצויים לא ניתנים עבור מרפסות, מחסנים או תוספות שניבנו לבתים. “פיצויים מראש” (מקדמה) עבור בתים של אנשים שהיו בקשר עם מינהלת סל”ע לפני הגירוש, היו על בסיס של בתיהם המקוריים מלפני 20 שנה, בתים של כ75 מטר, לפני שהורחבו ושופרו.

5. נזק לתלמידים ולסטודנטים. לתלמידים לא ניתנה ההזדמנות להיבחן לבגרות בצורה נאותה או להתחיל את לימודיהם האוניברסיטאים בצורה סבירה, תלמידים בבי”ס יסודי טולטלו מבי”ס אחד למשנהו לאחר הגירוש, מכיוון שמדינה לא דאגה לפיתרון מגורים סביר. המדינה סירבה להכיר בבי”ס ובגנים של העיר המאולתרת, “עיר האמונה”, והוריהם של ילדים עם צרכים מיוחדים מ”עיר האמונה” נאלצו להילחם, ובעזרתה של החכ”ית גילה פינקלשטיין, הצליחו לקבל חלק מהטיפולים המגיעים להם ע”פ חוק. ילדים רבים ונוער נמצאים במצב נפשי קשה.

6. העדרות הסדר לנפטרים. משפחה שאביהם נפטר חודשיים לאחר הגירוש, נאלצה לשלם 30,000 ש”ח עבור מקום קבורה, מאחר שקבורת חינם ניתנת רק במקום מגורים קבוע של האדם ומקום המגורים שלו נחרב בעזה. הצ’ק הוחזר רק לאחר התערבותו של השר מתן וילנאי ולחץ ציבורי רחב.

7. משכנתאות. משפחות עדיין נאלצות לשלם משכנתאות עבור בתים ושטחים חקלאיים שמדינת ישראל הוקיעה מהם לפני שלושה חודשים. כמו כן, המשפחות נאלצו לפתוח חשבונות בנקים מיוחדים שלתוכם יכנסו הפיצויים, ולמרות שפיצויים עוד לא נכנסו, החשבונות מחוייבים כבר בעמלות.

8. איחסון וביגוד. משפחות חייבות לשלם עשרות אלפי שקלים בסידורי איחסון עבור חפציהם מאחר והם יגורו בקרוואנים בשנתיים הבאות. בנוסף לכך, הם נאלצים להוציא כסף רב על בגדי חורף, מכיוון שבהרבה מקרים אין להם גישה למכולותיהם.

רשימה זו היא חלקית.

לסיום, יש לציין שהלבבות הטובים של קהילות יהודיות בישראל ובחו”ל נפתחו בניסיון לפתור בעיות מידיות ובעיות לטווח ארוך שמדינת ישראל אינה פותרת. עזרה זו אמנם מבורכת, אבל היא גם גורמת טראומה נוספת לקהילות שהיו עצמאיות, יוצרות ונדיבות וכעת נדחפה למצב בו הם נהיו, בעל כורחם,  ל”מקרי סעד”.

הדבקת תוית זו היא צורה נוספת של התעללות נפשית ברמה האישית והקהילתית.  

————

הכותב הוא עיתונאי-חוקר, מנהל סוכנות הידיעות “המקור הישראלי”:
www.IsraelBehindTheNews.com