נכתב על ידי שמואל קופר

במאמר זה כוונתי לעסוק בתעלומה כספית שמקורה במלחה”ע השניה. הרקע ההיסטורי הוא כדלקמן:

בסוף 1942 הושמד כבר חלק גדול מיהודי מזרח אירופה. ההשמדה שבוצעה עד אז ללא מחאה ציבורית רצינית, הגיעה סוף סוף לדעת הקהל העולמית. המצב הגרמני בחזית הורע ביותר – התבוסה באל-עלמיין, תחילת מתקפת הנגד הגדולה הסובייטית בסטלינגרד.

בקיץ של שנת 1942 הצליחה “קבוצת העבודה” בסלובקיה, בראשותו של הרב וייסמנדל, לערוך עיסקת שוחד עם דיטר ויסליצני, נציג האס. אס. שם, להציל עשרות אלפים מיהודי סלובקיה מהמשך השילוחים לאושוויץ. בעקבות הצלחה זו עלה במוחו של הרב וייסמנדל הרעיון לנסות את המודל של סלובקיה על שאר אירופה: “…ואמרתי בלבי… הלא ראינו עין בעין כי יש דרך של פיצוי ופיתוי אצל הגרמנים הרשעים לבטל הגזרה למען אחב”י שנשארו במדינה… ואם כן עלינו החיוב מוטל לנסות את דרך ההצלה הזאת למען ב’ או ג’ מליונים יהודים שחיים עדיין בשטח הזה של מלכות הרשעה בכלל” – הוא כותב בספרו “מן המיצר”.

באמצעות יהודי בשם הוכברג פנה לויסליצני בהצעה למתן שוחד כספי כדי לבטל את גירוש היהודים למחנות המוות. ויסליצני נסע לברלין וחזר עם הסכמת הממונים עליו. במשך החודשים הבאים מתנהל מו”מ משולש: “קבוצת העבודה”, הצמרת הנאצית, הנהגת הישוב.

באמצע ינואר נשמעות כבר תביעות מפי מעטים בקרב הממסד לקיים דיון מיידי על ההצעה. תביעות אלו זכו למקלחת צוננת מפי המנהיגות. האיש שנבחר על ידי בן-גוריון לכהן כיו”ר ועד ההצלה, והאמור בתוקף תפקידו לרכז את מאמצי ההצלה, יצחק גרינבוים, אומר בישיבת הועה”פ הציוני ב – 18.1.43: “…התחיל להשתלט בא”י הלך רוח שאני חושב אותו מסוכן מאד לציונות… איני יכול להבין… איך אפשר שבאסיפה בירושלים יקראו לי: ‘אין לכם די כסף, תקחו את כספי קרן היסוד… חשבתי לי לחובה לעמוד בפני גל זה… וכששאלו אותי: הלא תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים, אמרתי לא. ואני אומר עוד פעם: לא… ידידים מלמדים אותי, שאם גם נכונים הדברים, לא צריך לגלותם ברבים… איני יכול להסכים להם… הציונות היא למעלה מהכל”.

כספי קרן היסוד הם כספים שתרמו יהודי הגולה לישוב בארץ ישראל. עתה כשהתהפך הגלגל, והיהודים בגולה זקוקים לכספים להציל חייהם, מסרב המנהיג הציוני לתת אותם. כי “הציונות היא למעלה מהכל”. חוקר השואה, שבתאי בית-צבי: “קיימות הוכחות למכביר… כי גרינבוים ביטא את מה שהם (חבריו) הרגישו בסתר לבם, וגם חשוב יותר, את מה שהדריך אותם במעשיהם”.

מנחם בדר, מראשי המשלחת של ועד ההצלה בקושטא, מגיע לארץ לביקור, ונושא דברים בישיבת הועה”פ של ההסתדרות: “ישנה הצעה לכופר נפש בסלובקיה… הצעות אלו מצריכות סכומים עצומים… כלום בני חורין אנו להתעלם מהן?”

ב – 24.2.43 משמיע ב.ג., בישיבת מרכז מפא”י, באופן ברור את דעתו השלילית על ההצעה לפדות את יהודי אירופה תמורת כסף: “שוחד למנוע גזירות – לכך אין הסוכנות יכולה לתת כסף”. לעומת זאת: “אם יש לאחר השחיטה פלוגות של חלוצים – צריך לעזור להם”.
ב- 10.5.43 נפגש ויסליצני עם גיזי פליישמן ואנדרי שטיינר, שניים מן הבולטים ב”קבוצת העבודה” ומעלה בפניהם את ההצעה המפורטת שהתגבשה בינתיים על דעתו של הימלר, ושנודעה כ”אירופה פלאן” (“תכנית אירופה”):

“א. ביטול הגירוש למחנות המוות מכל ארצות אירופה. לא כולל את גרמניה, אוסטריה ופולין.
 ב. ביטול ההשמדה בפולין.
 לסעיף א’ יש סעיפי משנה:
 1. עד 10.6. יופסקו הגירושים למחנות.
 2. תמורת 2-3 מליון דולר יבוטלו הגירושים הללו לחלוטין.
 3. עד ה- 10.6 יש לשלם 150,000-200,000 דולר. עם קבלת דמי הקדימה הללו, יפסקו הגירושים לחודשיים נוספים עד 10.8.
 4. במשך חודשיים אלו יקבעו פרטי התשלומים הבאים.
לגבי סעיף ב’, ביטול ההשמדה בפולין, יש לנהל מו”מ נפרד, ומחיר הסדר כזה יהיה לפחות כמו לגבי סעיף א’.

ב- 11.5.43 שולח הרב וייסמנדל במכתב את פרטי ההצעה.
ב- 12.5.43 הוא שולח מכתב נוסף: “כבר שילמנו יותר מדי מס דמים. יצאנו את ידי חובתנו במידת ההצטרפות יותר מכל העמים” (זאת בהתיחסו למכתב מפורסם של שוולב הנוגע לשלב הקודם של השוחד להצלת יהודי סלובקיה). גיזי פליישמן כותבת אף היא: “אסור לכם לעזוב אותנו לנפשנו”.
ב- 13.5.43 מדבר בדר הנמצא בביקור בארץ, במזכירות הועה”פ של ההסתדרות: “אמנם ההצעה נושאת את הגושפנקא של הרבנים… אבל היא באה מקבוצת אנשים קטנה, בה מרוכז כח גדול… אף פעם לא נוכל להצדיק את דבר סירובנו…”
ב- 17.5.43, בישיבת הועה”פ הציוני, עונה גרינבוים לבדר: “…שאינו רואה אפשרות כספית למלא את דרישות סלובקיה”.
ב- 31.5.43 כותב הרב וייסמנדל: “…דעו כי דין נפשות אשר אתם דנים עליו לא דן עוד בית-דין בעולם… אם חס ושלום… ויגיע עשרה ביוני ולא נסלק מעות קדימה… ועשיתם רעה אשר כמוה עוד לא נהיתה… יש להציל נפש בעד ב’ או ג’ ארוכים (200-300 אלף דולרים – ש.ק.)… אנחנו מפילים תחינה ובקשה לפניכם בעינים זולגות דמעות… אלמלא היה בכוחנו לתת נשמה באלו האותיות, מה טוב היה… אז היינו משביעים עליהם לאמור: בואו לפני אחינו בני ישראל… במקומות החירות. ואמרו לפניהם, ובכו לפניהם, וצעקו לפניהם. על נפש הזקנים והזקנות… ועל נפש מאות אלפים ילדים היפים, ילדים טהורים שנרצחו במחנות… על נפש אלפי אלפים שנחנקו ע”י תמור עשן של הרג מרצח בבתי חנק. ובכח נפשותיהם עוררו רחמים בלב אחינו בני ישראל…”
ב- 11.6.43 נפגשים חברי “קבוצת העבודה” פעם נוספת עם ויסליצני, והוא מפרט לפניהם את הארצות מהן יפסק הגירוש: צרפת, בלגיה, הולנד, רומניה, בולגריה, יון, הונגריה. גיזי פליישמן מדווחת על הפגישה ביום קיומה.

בסלובקיה מסכים בינתיים ויסליצני לדחות את תאריך קבלת דמי הקדימה ל- 1.7.43, ומבטיח שהגירושים לא יחודשו עד ל- 10.7.43. אם עד אז לא יגיע הכסף יסע לפריס להמשיך את הגירושים מצרפת.
ב- 18.6.43 כותבת גיזי פליישמן: “אם לא נקיים מה שקיבלנו עלינו אז יהיו תוצאות נוראות”.
ב- 24.6.43 דנים בישיבת הועה”פ הציוני ב”אירופה פלאן”.
ב- 27.6.43 דנים בתכנית בישיבת הנהלת הסוכנות. קפלן מזהיר: “יש סכנה במתן כספים המיועדים לבנין הארץ למטרות אחרות”. ד”ר שמורק מציע לדחות את כל העניין. ב.ג. מסכם “שהחברים תומכים בעמדת שמורק”.
ויסליצני דוחה בינתיים את סיום המו”מ ל- 20.7.43.
ב- 13.7.43 כותב הרב וייסמנדל: “בכל אלפי שנים של גלות ישראל לא נתרחשה עוד הזדמנות כזו להציל נפשות בדמים במידה מרובה כל כך”.
ב- 3.8.43 משגרים חברי המשלחת בקושטא מכתב לסוכנות היהודית, לועד ההצלה ולועה”פ של ההסתדרות: “…והננו אומללים על אשר לא שכנענו אתכם בזמן… תעזבו לרגע את כל עבודתכם ותעזרו להציל, טרם ירד על הכל המסך”. בדר מאיים לפרסם ב”משמר” את מכתביו של וייסמנדל כדי להביא לתודעת הציבור את המתרחש וליצור לחץ ציבורי על בן-גוריון.
ב- 24.8.43 מתכנס מרכז מפא”י. האפט מבקש מב.ג. שלא יכעס, אך “מדוע אי אפשר להעמיד לרשות פעולה זו כמו לרשות העליה או לרשות ההתישבות חצי מליון לא”י… ואני אומר שאין זה הרבה”. ב.ג. נוזף בהאפט: “למה תביא הדברים בצורה כזאת, מה הדבר הזה, האפט?… הסוכנות היהודית זוהי אורגניזציה של כלל ישראל לבנין א”י… יכול להיות שהצלת עוד יהודים… זה חשוב… אבל מוכרחה להיות אורגנזיציה אחרת וכספים אחרים”.
בסוף אוגוסט משך הימלר ידיו מ”אירופה פלאן”. ויסליצני מוסר בראשית ספטמבר ל”קבוצת העבודה” שאי אפשר לקיים מו”מ רציני עם צד שדחה, וחזר ודחה מועדים שנקבעו, ושלא העלה הצעות של ממש.

בה’ אייר תש”נ, עת ביקר בישראל ושהה באותו יום אצל אחותו המתגוררת בנהריה, ראיינתי אותו על תקופת פעילותו בסלובקיה. הראיון המוקלט נמשך שעתיים והתנהל באנגלית. לשאלתי מדוע נכשלה “אירופה פלאן”, ענה שטיינר:
“התכנית נכשלה משום שהכסף הדרוש לא סופק”.

בראיון עמי סיפר לי עוד אנדרי שטיינר, בהקשר לאותה תכנית:
“אני זוכר שסלי מאייר כתב לגיזי פליישמן: אני לא מאמין שהגרמנים יעמדו בדיבורם. אז גיזי אמרה לי: מדוע לא נגיד לויסליצני: ארגון הג’וינט לא מאמין שתעמדו בדבורכם. עשו משהוא שיוכיח את אמינותכם. ואני הצעתי משלוח של ילדים. אלף ילדים מפולין ישלחו לפלשתין. אז שמעתי לראשונה את שמו של המופתי. ויסליצני אמר לי שהוא מסוגל אולי להוציא אלף ילדים מחוץ לפולין, אבל לא לפלשתין, כי המופתי משתף פעולה עם הימלר והוא לא ירשה זאת.”
ש: “אתה זוכר מתי זה היה?”
ת: “אני חושב שבשנת 1943. זה כבר היה כאשר היו לנו המגעים בקשר ל’אירופה פלאן’. מבצע הילדים היה אמור להיות ההוכחה לאמינותם של הגרמנים. ולא הצלחתי לקבל כסף עבור המבצע הזה של הצלת הילדים מפולין!! (תדהמה בקולו – ש.ק.) הילדים הגיעו לטרייזנשטט. נודע לנו על כך לאחר המלחמה. ראשי המחנה בטרייזנשטט אמרו לנו שלפתע החלו להגיע ילדים מכל רחבי פולין. הגרמנים האכילו אותם יפה מאד, קיבלו בגדים יפים. הילדים חיכו בטרייזנשטט כחודש, חודשיים…”
ש: “כמה כסף נדרש להצלתם?”
ת: “אני חושב שביקשו 200,000. 200 דולר עבור ילד. ולא קיבלנו אף גרוש… אני טיפלתי בזה אישית עם ויסליצני. הוא היה מעונין בעסקה. הוא היה מעונין להוכיח שיעמוד בדבורו אם אנחנו נעמוד בדבורנו לשלם את הכסף. אני בטוח לחלוטין שאם הייתי נותן אז לויסליצני את הכסף, היו שולחים את אלף הילדים למקום כלשהוא, שוייצריה או מקום אחר, מחוץ לשליטת הגרמנים”.

מסכם הרב וייסמנדל:
“מר האמת ואיום, על הזעק לרחמים מן תהום הדם, שעלה לשווא למרום הדמים”

ברור שדמי הקדימה בסך 200 אלף דולר לא הגיעו לסלובקיה. כך אבדה ההזדמנות לעמוד על טיב כוונותיו של הימלר האם באמת ניתן היה להציל מיליונים מיהודי אירופה. בכל אופן, לא ברור האם הכסף האמור לא יצא את גבולות הארץ.
גירסאותיו של פרופ’ יהודה באואר – המומחה ההמסדי בענייני השואה – בענין זה משתנות.

במחקר מ- 1981, הוא כותב: “בקיץ העבירה הסוכנות לקושטא 50,000 ליש”ט. אך איחרו את המועד”.

ב”אוניברסיטה משודרת”, הוצאת משרד הבטחון, 1983,הוא אומר: “מתחילים להעביר לקושטא 50,000 ליש”ט… ו- 15,000 ליש”ט ראשונות מועברות מקושטא לסלובקיה… בסופו של דבר הכסף אמנם הגיע. כנראה שלא מסרו אותו לידי הנאצים, משום שבחודשים מאי-יוני מתחילים אלה לגלות היסוס בקשר לתכנית”.

ד”ר דינה פורת, במאמר ב”הארץ”, 1984: “לאחר התלבטויות והיסוסים רבים החליטה הנהלת הסוכנות ביוני 1943 שלא להחמיץ את הסיכוי… ולשלם בשיתוף עם הג’וינט את דמי הקדימה… 200,000 דולר. הכסף הועבר, בהוראתו של שרתוק”.

פרופ’ באואר, ב- 1984: “בראשית אוגוסט העבירו אנשי קושטא את כל הכסף לסלובקיה, כפי שד”ר פורת כותבת במאמרה”.

טדי קולק, בספרו “ירושלים אחת”, כותב: “אחוז גבוה להפתיע של סוכני אויב עבד אתנו מתוך יושר גמור. המקרה היוצא מן הכלל היחיד שבו אני נזכר, אירע באוגוסט 1944, זמן רב אחרי שעזבתי את איסטנבול, כאשר 150 אלף דולר נשלחו לגיזי פליישמן בידי אחד הסוכנים הכפולים. שבועות אחדים אחרי כן נודע לנו, שהיא הוצאה להורג. לא שמענו יותר דבר על הסוכן ולא התברר לנו מה קרה לכסף”.

בספרה “מנהיגות במלכוד” כותבת דינה פורת, בהסתמכה על ספרו של קולק: “נשלחו מקושטא, מופקדים בידי סוכן כפול כ- 100,000 דולר… קולק טועה בשנה ומוסר שהסכומים נשלחו באוגוסט 1944. אך בתאריך זה כבר לא היה קולק בקושטא”.
דבריה לא מובנים. קולק הרי לא כותב שהוא היה זה שמסר את הכסף אלא “היה זה זמן רב אחרי שעזבתי את איסטנבול”. מלבד זאת, הוא מדבר על 150,000 דולר.

כל האמור עד כאן, אינו עולה בקנה אחד, אם לדבר בלשון המעטה, עם המסמכים והעדויות המופיעים במחקרים הרלבנטיים.

בשיחה טלפונית שקיימתי עם פרופ’ באואר, בנסותו לדחות את ביקורתי על בן-גוריון ומנהיגות הישוב, אמר לי: שחקר ומצא שכספי השוחד אכן יצאו מן הארץ והגיעו לקושטא, והוא דיבר בזמנו עם בדר, ברלס ופומרנץ. כל השלושה אמרו לו שהגיעו חמישים או ששים אלף ליש”ט מן הארץ. הם חילקו את הכסף למספר חלקים ושלחו את הכסף באמצעות שליחים לסלובקיה. לדבריהם, הלך כל הכסף לאיבוד.
שאלתי את באואר, איך יכול להיות שכל השליחים, שהיו ידועים בנאמנותם, איבדו דווקא את הכסף הספציפי הזה; מי היו השליחים הללו. הרי עבדו כל השנים עם מספר מצומצם וידוע של שליחים.
באואר: אנשינו בקושטא עמם דברתי לא זכרו את שמות השליחים.

על הכספים השוטפים שנשלחו לסלובקיה, כותבת נעימה ברזל, במחקרה על “קבוצת העבודה: “סכומי הכסף שנשלחו… מקושטא לברטיסלבה אכן הגיעו… אישורי קבלתם החתומים חזרו עם השליחים והועברו למנחם בדר. על הקבלות חתומים אישית חברי ההנהלה הציונית, גיזי פליישמן, אוסקר נוימן ומשה דקס”.

פרץ רבס, ברח מסלובקיה להונגריה ב- 1942. בהיותו בהונגריה היה פעיל בענייני הצלה. בראיון שערכתי עמו סיפר: השליחים שהעבירו את הכספים מקושטא להונגריה ולשאר ארצות אירופה הכבושות היו אמינים במאה אחוז. אינני זוכר שום מקרה שבו לא ביצעו מלאכתם נאמנה.

גם ממאמרים אחרים העוסקים בנושא זה עולה תמונה דומה. עצם העברת הכסף לקושטא הגיונית, לאור הלחץ שהופעל על בן גוריון להיענות בחיוב ל”אירופה פלאן” ולא לאבד את ההזדמנות להציל מיליוני יהודים. בייחוד לאור האיום לפרסם בציבור את מכתבי הרב וייסמנדל. אך תמוה כיצד דווקא במקרה זה, הלכו לאיבוד מספר חבילות שהכילו 50,000 לא”י. כל המלחמה הועברו כספים בנאמנות, וכאן מעלו בתפקידם כל השליחים? לא סביר.

ב- 22.8.89, בשעה 21.40 התקשרתי טלפונית למר קולק ושאלתי אותו אודות הכסף. תשובתו: “אני לא זוכר. זה הרבה זמן. אין לי ענין בעסק ההוא. מי שיכול לדעת זה וניה הדרי”.

וניה הדרי (פומרנץ), חבר המשלחת לקושטא, אמר לי בטלפון: “אני לא יודע את התשובה. לא מעונין להמשיך את השיחה. אני לא יכול לעזור לך בזה. לא אתעסק בזה”.

אז איפה הכסף?

מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי