על “תבונת העדות”, לד”ר אברהם בן עזרא

בהוצאת “קרטוב”

דברי פתיחה: רם אורן

עד אשר נקרא להעיד, צפוי להיחקר על ידי עורך הדין של הצד שכנגד חקירה נגדית, קרי: חקירת שתי וערב. שיטת המשפט שלנו היא השיטה האנגלו-סכסית. שיטת משפט זו רואה את מכשיר החקירה שכנגד כמכשיר היעיל ביותר לגילוי האמת.

בספרו של יעקב קדמי “על הראיות” נאמר:

            “החקירה שכנגד נחשבת לאמצעי ההתגוננות הבדוק והטוב ביותר העומד לרשותו של נאשם – ובסופו של דבר, “לרשותו” של בית המשפט, כנגד עדי שקר ועלילות שווא. חקירה שכנגד ראויה לשמה, חזקה עליה שהיא חושפת כל פגם של מהימנות שבו לוקה העדות ומאפשרת לבית המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי”.

חקר האמת

צר לי לחלוק על דבריו של כב’ השופט יעקב קדמי. החקירה הנגדית אינה מגלה את האמת הצרופה אלא היא בבחינת מאבק מחשבתי בין החוקר לבין הנחקר, כאשר תוצאותיו של מאבק זה מושפעות מאלמנטים רבים, כגון: כושרו האינטלקטואלי של העד לעומת כושרו של חוקרו, מידת ההכנה של העד לעדות, מידת ההכנה של החוקר לחקירה, העובדות והראיות המצויות בידיהם של החוקר ושל הנחקר, וכמובן אופיו ויכולתו של כל עד לעמוד בחקירה שכנגד ומן הצד השני יכולתו של החוקר “להפיל” את הנחקר ולהצביע על סתירות וחוסר היגיון בגרסתו. החוקר שכנגד תמיד ינסה, בכל מקרה, להפריך את גרסת העד, אפילו הוא יהיה סבור כי העד דובר אמת.

קיים הבדל בין אמת משפטית לבין אמת עובדתית. האמת הצרופה, קרי: אמת עובדתית, היא האמת המשקפת את התרחשות המאורעות בעיניו של מתבונן אובייקטיבי. לעומתה האמת המשפטית הינה דרך התרחשות המאורעות כפי שהיא משוחזרת על ידי השופט על בסיס חומר הראיות שבפניו, כל זאת בכפוף לסדרי הדין ולדיני הראיות. ההבדל בין השניים הוא בדיוק ההבדל שבין זכייה במשפט לבין הפסד בו. צד אשר מבקש להוכיח עובדות מסוימות, עלול להפסיד במשפט אם העובדות הללו לא מוכחות על פי כללי המשחק הנהוגים בעולם המשפט, קרי: בהתאם לכללי הפרוצדורה ובהתאם לדיני הראיות. כך עלול לקרות שאדם שהאמת העובדתית לצידו, מפסיד במשפט בגלל שעמדתו והראיות הבאות בתמיכה לגרסתו לא הוצגו בדרכים המקובלות בבית המשפט.

ניהול המשפט הוא עניין למומחיות ואדם שמנסה לייצג עצמו לבדו, מוצא את עצמו לא אחת אובד עצות מול סבך הפרוצדורה ודיני הראיות.

זאת ועוד, עמידה על דוכן העדים בפני חקירה נגדית אשר נערכת על ידי עורך דין מיומן דורשת הכנה יסודית. נחקרים רבים הגיבו בביטול לדרישתי להכין אותם לקראת העדות בטענה שמאחר והאמת לצידם, אין להם ממה לחשוש, ובסופו של דבר האמת תצא לאור. גישה זו מוטעית בתכלית. היחסים שבין החוקר לבין הנחקר אינם יחסים שווי כוחות. מדובר במשחק מחשבות כאשר החוקר מכיר היטב את כללי המשחק, מנווט אותו לצרכיו, ובעליל, יחסי הכוחות פועלים לזכותו.

כדבר שבשגרה אני נוהג להכין את לקוחותיי בפני החקירה שכנגד. ראשית יש להסביר לנחקר את השתלשלות המאורעות העתידה להתרחש. יש להסביר לנחקר את דרך ההתנהגות בבית המשפט, מתי דרוש לעמוד, באיזה אופן יש להשיב על שאלות, וכיצד, אם בכלל, יש לפנות לשופט. כמובן שיש לחזור ולשנן היטב את גרסת העד, ובמקרה שהעד הגיש לבית המשפט תצהיר, עליו להכיר היטב את גרסתו כפי שהיא מופיעה בתצהיר, כדי שלא יהיו    סתירות בין גרסתו שבעל פה לבין גרסתו שבכתב. העד צריך לדעת מראש איזה מידע ראוי שיימסר בעדותו ואיזה מידע עדיף להסתיר, כך שלא ימהר לנדב מידע אשר עלול לערער את גרסתו. לבסוף אני נוהג לערוך משחק סימולציה בו אני מנסה לשער אילו שאלות יישאל הנחקר, וכך אני “חוקר” את לקוחי כאילו אני הוא עורך הדין של הצד שכנגד.

עליי להודות כי גם הכנה זו לא תמיד עוזרת. היכולת לתת עדות מהימנה בבית המשפט תלויה גם באופי של הנחקר. נתקלתי לא אחת באנשים אינטליגנטיים אשר עברו הכנה טובה לעדותם, ואילו בחקירתם – כשלו, הכול מתוך התרגשות וכניסה למצב של הלם. כך קרה שאדם שהאמת לצידו עדותו יצאה מגומגמת, עורך הדין של הצד שכנגד ניצל מצב זה וערער את מהימנותו של אותו עד, ותוצאות המשפט היו בהתאם.

ד”ר בן עזרא העביר אליי את ספרו, הכולל פרקים אשר בחלק מהם נטלתי תפקיד כמי שהמחבר הופיע כעד מומחה מטעם לקוחותיי, בכל הפעמים הופיע ד”ר בן עזרא ונחקר לאחר הכנה מעמיקה ויסודית, והתוצאות היו בהתאם.