ביום ד’, ה-23 בנובמבר, בישרה כותרת בעיתון על פגישה בין שר האוצר אהוד אולמרט לבין חברת הכנסת קולט אביטל. הנושא: סיכום הסוגיות השנויות במחלוקת בין מרכז הארגונים של ניצולי השואה לבין משרד המשפטים והאוצר בסוגיית השבת הנכסים בישראל של נספי השואה. באותו יום קבלתי הזמנה מן “העמותה הפרלמנטארית הישראלית לפעילות זכר השואה וסיוע לניצוליה”. ככה היא נקראת. על סדר היום: דברי הפתיחה של יו”ר הכנסת, שהוא יו”ר העמותה, אישור מוסדות העמותה ודווח על “ההתפתחות בהצעת חוק נכסים של נספי השואה”.

לכאורה יש פעילות ענפה בסוגיה הזאת, הא ראייה –  גם האוצר ומשרד המשפטים מטעם הרשות המבצעת, גם יו”ר הכנסת ויושבת ראש וועדת הכנסת שמטפלת בחוק, עוסקים בעניין.  למעשה זאת אחיזת עיניים בוטה. ישראל היא המדינה האחרונה בעולם שלא החזירה את כספי ונכסי ניצולי השואה שנרשמו והופקדו כחוק עוד בתקופת המנדט הבריטי. מדינת ישראל, לא הממשלה ולא הכנסת, לא עשו מאומה להחזרת הרכוש ששוויו עשרות מיליארדי דולר מארצות מזרח אירופה ובראש וראשונה מפולין. הם עשו מעט מאוד למען הניצולים, לא כאשר אלה באו לארץ וקלטו את עצמם ולא כאשר חלקים מהם, לעת זקנה, נותרו ללא משאבים קיומיים. הם כן קבלו ברצון את עשרות מיליארדי הדולרים מכספי השילומים והפיצויים האישיים שזרמו למדינה.

אשר לטיפול בחוק הנכסים לנספים בשואה: הוא הוקפא לחלוטין על ידי יו”ר הכנסת ראובן ריבלין.  אותו מר ריבלין שעומד בראש העמותה למען הניצולים בכנסת ישראל.  לדעתו, כל הנושא צריך להיות עניין של הממשלה ולא של חוק הכנסת. מה עוד שהתגלו חילוקי הדעות בין משרדי הממשלה,  האוצר והמשפטים,  לגבי האחריות על ביצוע החוק.  מכאן אפשר להסיק את המסקנה כי החוק נקבר,  בינתיים, “קבורת חמור”. זאת דעתו של העיתונאי והחוקר ההיסטורי בנושא הפיצויים, ראול טייטלבאום.

במרכז הארגונים מציינים, שאמנם החוק להקמת חברה להשבת כספי הנספים שהיו בידי הבנקים והאפוטרופוס הכללי מתקדם יפה ונעשו בו שינויים לטובת הניצולים.  אולם באשר לרכוש- נדל”ן קרקעות וכו’, נושא זה לא נבדק כלל ע”י וועדת אביטל למרות שזה היה חלק מהמנדט שלה.  “פשוט קברו את הנושא”- ככה מטעם מרכז ארגונים של ניצולי השואה.

אם מישהו מתבלבל בין הסוגיות השונות,  מוטב שלא יטרח יותר מדי.  די אם נאמר שככה משמשות סוגיות שנוגעות לניצולי השואה ככדור שנבעט בין משרדי הממשלה והכנסת ובין שניהם לניצולי השואה, שאין להם ברירה אלא להיות במגרש אם הם רוצים איזה הישג.

סוגיית רכוש הנספים בישראל.  הועלתה עוד ב- 1996 ע”י פרופ’ כץ.  אחר כך עבדה/ישבה על מדוכת הנושא ועדת חקירה פרלמנטארית בראשותה של ח”כ קולט אביטל במשך 5 שנים.  טייטלבאום מציין שמליאת הכנסת אישרה לכאורה את המלצותיה.  והנה כיום,  10 שנים כמעט מאז העניין הועלה,  אין נתונים על נכסי דלא ניידי של הנספים,  אין גוף שמטפל בתביעות אפשריות של היורשים ובנק לאומי לא החזיר פרוטה לאיש.  בעולם פעלו כשני תריסר ועדות חקירה בארצות שונות בנושאים דומים.  כולן סיימו את העבודה והממשלות דאגו להקים קרנות שונות לסיוע לניצולים. ממשלת שישראל המטיפה מוסר לכולם היא האחרונה בתור. קרן הרווחה של ניצולי השואה כמעט נסגרה לפני מספר חודשים בהעדר משאבים.  בעשור האחרון נפטרו למעלה מ- 100 אלף ניצולי שואה בישראל. אבל אין מה לדאוג יש עמותה.

העמותה שבה מדובר הוקמה על ידי מי שהיה יו”ר הכנסת אברהם בורג.  בורג ראה בזה בעיקר כלי פוליטי שהוא יוכל להיעזר בו,  בייחוד בעידן שבו נושא של ניצולי השואה עדיין לא הורד מעל לסדר היום. אני השתתפתי דומני פעמיים במפגשים האלה בכנסת. הרושם שקבלתי במפגש הראשון התחזק במפגש השני.  עוד מסגרת שבה ניצולי השואה מדברים,  מוציאים את מררתם נגד מוסדות המדינה, מהם בצורה פתאטית, אחרים באורח נוקב ומחושב. פורום שבעצם לא שונה מ”עמך” אותו ארגון שמסייע לניצולי השואה, הן בפעילות תרבותית ופנאי והן בעזרה פסיכולוגית וחברתית, בייחוד הבודדים שבהם. גם שם במפגשים שופכים את מרי הלב. אלא ששם יש גם תחומים אשר ניצולי השואה יכולים להסתייע בהם. בכנסת אין. לבוא סתם למשכן הזה בימים אלה זה לא כבוד גדול.

פעם, ניצולי השואה היו מאוד מבוקשים.  ככלות הכול הם הכניסו למדינה במישרין ובעקיפין עשרות מיליארדי דולרים של פיצויים ושילומים. עכשיו, כאשר כלו כוחותיהם שולחים אותם אל הכפור. לא בכבוד, כמו אצל האסקימוסים, אלא בבושת פנים. לא שולחים אלא משליכים, כמו סחבה משומשת.

ביורוקרטיה, זלזול ורוע לב

בספר שעומד להתפרסם, מציין ראול טיטלבאום, כי מאז ראשית שנות 2000, התחיל הממסד הממשלתי הישראלי לגלות יחס מתנכר למרכז הארגונים של ניצולי השואה. לראות בו גורם טורדני שאיננו מוכן לשמש כלי בידי גורמים ממשלתיים הנוגעים בדבר. יחס זה בא לידי ביטוי בקשר לתמיכה תקציבית של האוצר בתקציב הפעולות של מרכז הארגונים.  טבעם של גופים וולונטריים מסוגו של “מרכז הארגונים”, שמשאביהם העצמיים דלים. למרכז הארגונים לא היו הכנסות משלו למימון פעילותו.  כבר עם הקמתו של מרכז הארגונים, הוגשה פניה לממשלת ישראל בבקשה לסיוע למימון פעולותיו השוטפות של מרכז הארגונים.  ואכן,  ומאז,  במשך 12 שנים ברציפות מ- 1989 קיבל מרכז הארגונים הקצבות ממשרד האוצר שהיה המרכיב החשוב בתקציב ההוצאות. רובן נועדו לכיסוי פעילויות מנהליות והסברה. הסדר זה הגיע לקיצו ב-2001. בתחילה היה נראה כי מדובר בתקלה טכנית שתבוא במהרה על תיקונה, אלא שכעבור זמן התברר לראשי מרכז הארגונים, שהקצבות האוצר למרכז הארגונים שורבבו לסוגיית “ההקצבות הייחודיות” לגופים ועמותות בעלי קשרים מפלגתיים-קואליציוניים שהעסיקה אז את דעת הקהל בישראל. הטענה הפורמאלית הייתה שמרכז הארגונים, כעמותה רשומה, אסר לה להעביר כספים לעמותות אחרות. כדי לבטל את רוע הגזרה התבקש מרכז הארגונים להיענות לשורה של דרישות שבחלקן עמדו בסתירה לעצם אופיו כארגון-גג של ארגונים אחרים ואחד מתפקידיו היה לתמוך בהם.  

כרגיל בממלכת הצביעות שלנו, הכול גילו רצון טוב, אך משום מה הרצון הזה אבד כאשר מדובר היה בשלב ביצועי. התקבל רושם שיש במערכת ממשלתית, במיוחד במשרד האוצר, גורמים המעוניינים להתנכל למרכז הארגונים.  סוגיית ההקצבות הממשלתיות הישירות היתה רק אחד הביטויים לכך והיו גם אחרים. עוד קודם לכן ביקשו ראשי מרכז הארגונים להסדיר את המעמד החוקי לארגונם ואת מקורות המימון במסגרת חוקית קבועה. הם קיוו לקבל באמצעות החוק מעמד של ארגון יציג.  הדבר נכלל בהצעת חוק ניצולי השואה אשר הועברה בראשית 2000 לשר המשפטים דאז,  יוסי ביילין,  שהבטיח לראשי ה”מרכז” שיפעל להעברת החוק בכנסת כהצעת הממשלה.

כעבור זמן נערכו בחירות. ממשלת “עבודה” של אהוד ברק התחלפה בממשלת ליכוד של אריק שרון.  כעבור שלוש שנים, ב-2003, כשל הניסיון לחדש את היוזמה הפרלמנטארית לחקיקת חוק ניצולי השואה באמצעות שורה של חברי כנסת מכל הסיעות. כל ההצעות “נקברו” בכנסת בגלל התנגדות האוצר, בראשותו של ביבי נתניהו והסתייגויות משרד המשפטים בראשותו של טומי לפיד, ניצול שואה, בטענה – שעל הממשלה להתנגד להצעה משום שהיא “פוגעת בחופש ההתארגנות של ארגונים אחרים המייצגים ניצולי השואה”. הרי לכם טיעון לגליסטי דמוקרטי. כמובן שזה טיעון סרק שכן המרכז הוא ארגון גג של הארגונים, והוא עוסק, בשל סיבות משפטיות הנובעות מ”הסדר השילומים”,  במקום המדינה ובעבורה.  זאת, בפעולות שהמדינה אמורה הייתה לעשות בשמם של ניצולי השואה לשם קבלת פיצויים, הגדלת פיצויים ופעולות אחרות הקשורות בזכויותיהם ולכן הוא ראוי למעמד חוקי שישקף את מעמדו בפועל.  מה עוד שבמשך השנים הרבות לא הוקם ארגון דומה נוסף או מקביל. מכאן “מניעת ההכרה, הסיוע והייצוג לניצולי השואה (המאוגדים במרכז הארגונים) על בסיס השערה שאולי יקומו בעתיד ארגונים אחרים. הנה, בלשון המעטה, “בלתי סבירה”, החוק לא נחקק, מרכז הארגונים לא הוכר כ”ארגון יציג” ובעיותיו התקציביות לא נפתרו.  הקצבות האוצר למרכז הארגונים נכנסו לתוך מלתעות הבירוקרטיה הממשלתית ואיש לא יכול היה להוציאן משם.  התערבבו בפרשה מספר גורמים: מדיניות הקיצוצים של משרד האוצר, התערבותם של כמה גורמים אינטרסנטיים ומעל הכול אי רצון בולט של הממסד הפוליטי להעניק מעמד פורמאלי הולם לייצוג ניצולי השואה.

מחזרים על פתחים

בלית בררה ולנוכח הסכנה להמשך קיומו, פנו ראשי מרכז הארגונים בקריאת חירום לוועדת התביעות וביקשו תמיכת גישור תקציבית עד שיתגברו על המחלוקות עם האוצר הישראלי. עקרונית,  ועדת התביעות לא מקציבה כספים לארגונים החברים בה. הדבר מעוגן בתקנון שהתקבל בראשית דרכה,  וזאת כדי למנוע מצב שכספים שנועדו לניצולי שואה יממנו מנגנונים של ארגונים החברים בועדת התביעות. היה לעמדה עקרונית זו היגיון פנימי. בהחלטה חריגה ובהתחשב בעובדה שמדובר בארגונם של ניצולי השואה, מועצת המנהלים של ועדת התביעות נענתה לפניה זו והחליטה על הקצבת חירום זמנית בסך 120 אלף דולר לשנה למרכז הארגונים. בהחלטה צוינה החשיבות של עבודת המרכז והתפקיד הייחודי שהוא ממלא והובעה תקווה שממשלת ישראל תחדש את תמיכתה.  בשנת 2004 העניקה ועדת התביעות למרכז הארגונים סכום של 250 אלף דולר. בשנת 2005 הוקצבו עוד 165 אלף דולר. הכול כתמיכה חד-פעמית ש”לא תיחשב כתקדים” – כנאמר בהחלטת מועצת המנהלים של ועדת התביעות.  

בשעתו כאשר הייתי מופקד על נושא ההסברה ב”מרכז הארגונים”, אמרתי לחברי הוועד המנהל שההנהגה בארץ לוקה בשמיעה, זאת הן בשל כשל מינהלי וניוון חושים עם השנים וגם מכיוון שזה נוח יותר. מכאן מתבקש, שאם רוצים שכבדי שמיעה אלה יאזינו, צריך לעשות רעש, להבעיר צמיגים,  לחטוף מיקרופונים. ניצולי השואה אמנם לא גזורים ככה, אבל אם אתה חי בישראלי התנהג כישראלי.  ראשית כול, אמרתי, זקני העדה הניצולית יתייצבו בפתח האוצר עם כרזות הולמות, כאלה שיביאו את התקשורת. את התקשורת הם עדיין קוראים, מאזינים לה וצופים בה, בעיקר לראות כיצד הם משתקפים במראה הציבורית ולכך חושיהם מחודדים מאוד. שנית, יש להזמין לאירוע כמה כתבים מן התקשורת בחו”ל, כמו ה”ניו יורק טיימס” האמריקני, ה”פראנקפורטר אלגעמיינה” הגרמני, ה”טיימס” הלונדוני, ה”לה מונד” הצרפתי וכיו”ב. כתבותיהם אמנם מתפרסמות בחו”ל, אבל הדיווחים “המגמתיים” שלהם מעוררים אי נחת בקרב הצמרת הישראלית. אני מסופק אם הם מודעים לכך  בחוץ, כי בשעה שהרנטה שמשולמת לניצולים על ידי הגרמנים היא בגובה 750 מרק, זאת שמשולמת בישראל על ידי מדור הנכים באוצר מסתכמת ב-500 מרק.  גם זה הישג, כי בשעתו ישראל (מהכספים של הגרמנים) שילמה רק 250 מרק.

אלא מה? כלל גדול הוא שמה שאנו מחייבים את המדינות השונות בכל הקשור לניצולי השואה לא חל על מדינת היהודים. בישראל מעדיפים לדבר ולעסוק בשואה מאשר לטפל בניצוליה בכלל, ובפרט כאשר זה עולה כסף,  גם אם הכסף הוא של הניצולים.  

אודות הכותב:

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר.  מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור.  הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

מקור המאמר: www.Articles.co.il – מאמרים לשימוש חופשי