מסמך:

עתירתה של השופטת הילה כהן

נגד הוועדה לבחירת שופטים

ביום 1.12.2005 אמורה להתכנס הוועדה לבחירת שופטים (הוולב”ש) כדי לדון בהדחתה של השופטת הילה כהן.

על הפרשה בראי האינטרנט, מעת חשיפתה הראשונה לציבור ועד לישיבתה הראשונה של הוולב”ש (אשר הניבה רק דחייה לצורך מו”מ על תנאי פרישתה של השופטת) עמדנו בהרחבה.

בהמשך נוכחנו כי היא אכן הייתה בדעתנו כאשר קראנו לה לא להושיט צוואר, וכעת היא מתכוננת להשיב מלחמה שערה.

לקראת הדיון בוולב”ש, אולי הקרב המכריע, אנחנו מביאים כאן את הנוסח המלא (למעט הנספחים) של העתירה אותה הגישה השופטת לבג”ץ – עתירה שעדיין תלוייה ועומדת. מסמך.

 

 

בבית המשפט העליון בירושלים                                                          בג”צ 05/_____

בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

                         השופטת הילה כהן

                         ע”י ב”כ עוה”ד יעקב רובין

                         ו/או ברוך רובין ו/או אריאל רובין

                         אשר מענם להמצאת כתבי בי דין הוא:

                         רח’ קרן היסוד 25 ירושלים, 94188

                         טל: 6223255 – 02, פקס: 6223266 – 02

העותרת

 

                                          –  נ  ג  ד  –

 

                         1. יו”ר הועדה לבחירת שופטים – שרת המשפטים הגב’ ציפי ליבני

                             משרד המשפטים, רח’ צלאח-א-דין 29, ירושלים

 

                         2. הועדה לבחירת שופטים באמצעות יו”ר הועדה – שרת המשפטים

                             הגב’ ציפי ליבני

                             משרד המשפטים רח’ צלאח-א-דין 29, ירושלים

המשיבים

 

עתירה למתן צו על תנאי וצו בינים

 

בית המשפט הנכבד מתבקש ליתן צו על תנאי כנגד המשיבים לבוא וליתן טעם:

 

א)      אשר למשיבה מס’ 1, מדוע לא תחזור בה מכינוס הועדה לבחירת שופטים לדיון בעניינה של העותרת ומדוע לא תבטל את הצעתה למשיבה מס’ 2 לדון בסיום כהונתה של העותרת כשופטת בישראל.

 

ב)       אשר למשיבה מס’ 2, מדוע לא יימנעו מלדון בהצעתה של המשיבה מס’ 1 לסיים את כהונתה של העותרת כשופטת בישראל.

 

          כמו-כן יתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו ביניים אשר יאסור על המשיבה מס’ 2 להתכנס ולדון בעניינה של העותרת על פי הצעתה של המשיבה מס’ 1 וזאת עד למתן פסק דין בעתירה זו.

 

          ואלה נימוקי הבקשה

          (נטענים במצטבר או לחלופין) הכל לפי הענין:

 

א.      העובדות

 

1.       העותרת כיהנה כשופטת בבית משפט השלום בחיפה למן ה- 31/1/2002.

 

2.       בחודש מרץ שנת 2003 עשתה העותרת מעשים שבגינם – כפי שיפורט להלן – הוגשה כנגדה קובלנה ע”י המשיבה מס’ 1 בתוקף תפקידה כשרת המשפטים, בפני בית הדין המשמעתי של שופטים.

 

3.       עד להעמדתה לדין כאמור, נחקרה העותרת ע”י מבקרת הפנים של הנהלת בתי המשפט ולאחר מכן ע”י נציבת התלונות על שופטים.

 

4.       נציבת התלונות היא זו שהמליצה בפני כב’ נשיא בית המשפט העליון ובפני שרת המשפטים להגיש קובלנה כנגד העותרת בשל שתיים:

         

          (א)           נהגה שלא כהלכה במילוי תפקידה.

          (ב)           התנהגה באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל.

 

                         אלו בניגוד להוראות הסעיפים 18(א)(1) ו- 18 (א)(2) לחוק

                         בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ”ד-1984..

 

העתק כתב הקובלנה מצורף לעתירה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה – מסומן א’.

(ההדגשות בכתב הקובלנה אינן במקור י.ר)

 

5.       יודגש כבר כאן ועתה, כי בעוד שכתב הקובלנה ייחס לעותרת מעשים שנעשו בכוונה להטעות כדי להסתיר את איחוריה, קבע בית הדין המשמעתי, כי אף שמעשיה של העותרת חמורים, לא הצליחה הקובלת להוכיח כי אכן זו היתה כוונת העותרת.

 

          ואלו היו דברי שופטי הרוב: כב’ המישנה לנשיא השופט חשין וכב’ השופט ריבלין בסעיף 102 להכרעת הדין:

 

                   “אנו מרשיעים את השופטת הילה כהן כאמור בכתב הקובלנה, בכך שנהגה שלא כהלכה במילוי תפקידה בניגוד להוראת סעיף 18(א)(1) לחוק בתי המשפט, והתנהגה באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל בניגוד להוראת סעיף 18(א)(2) לחוק בתי המשפט. בה בעת קובעים אנו כי לא הוכח להנחת דעתנו, למעלה מספק סביר, כי במעשים שעשתה ובמחדלים שחדלה, עשתה וחדלה השופטת כהן בכוונת מכוון להסתיר את איחוריה לבית המשפט”.

 

6.       בבואו לגזור את דינה של העותרת סבר כב’ ביה”ד המשמעתי (מפי שופטי הרוב) כי אין להיעתר לבקשת ב”כ הקובלת להעביר את העותרת מכהונתה, אלא הסתפק בעונש הקל רק בדרגה אחת לקודמו, לאמור, העברה למקום כהונה אחר, בהוסיפו לכך עונש של נזיפה אשר בית הדין ביקש לראותה כנזיפה חמורה.

 

          לענין זה מן הראוי להביא את דברי שופטי הרוב הנכבדים, בגזר הדין:

 

          “8.       נזכור בה בעת, כי לא כל טעות של שופט שוללת את אמון הציבור בו, ולא כל פגם בשיקול הדעת חותר תחת אמון הציבור במערכת השיפוט או מצדיק העברת שופט מכהונתו. שופט עלול לטעות, שופט עלול לשגות – כבר לימדונו קדמונים כי :                    Errare Humanum Est: הטעות היא תכונת האנוש – ולעתים אפשר אף יקפח זכויות בעלי דין, ובכל זאת כל אלה לא יחייבו בהכרח כי יחדל משפוט את הציבור. כל מקרה יידון ויוכרע לגופו ולנסיבותיו, והבחינה תיסוב את עומקו של הפגם, את עוצמת הפסול שנפל בהתנהגותו של השופט ואת ההשפעה של המעשה או המחדל על אמון הציבור. וכך, לא הרי פגם שיש בו פסול מוסרי חמור כהרי פגם בשיקול דעת שאינו כרוך בפסול מוסרי. ברי כי שופט שהתנהגותו הוכתמה בפגם מוסרי לא יוכל עוד להמשיך ולכהן כשופט, ואולם לא כל טעות עולה פגם מוסרי. בכל מקרה שומה עלינו לבחון את נסיבות העניין ואת מניעיו של השופט לעת שעשה את שעשה או חדל כפי שחדל. יש לשקול את השפעתו של הפגם על ציבור בעלי הדין ועל הציבור בכלל. יש להבחין בין מעידה מקרית וחד-פעמית לבין התנהגות שיטתית ועקבית. יש לבחון האם מעיד הפגם על כשירותו של השופט להמשיך ולשפוט את הציבור. יתר על כן: לא אחת יש להוסיף ולשקול אירועים שאירעו לאחר ביצוע המעשים, לבחון את הזמן שחלף מאז המעשים או המחדלים שלעניין, ואת התנהגותו של השופט מאז המעשה או המחדל.

 

          9.         האם מעשיה של השופטת כהן מעשים הם המעידים על כי אינה ראויה לכהן כשופטת? האם איבדה השופטת כהן את אמון הציבור עד כי אין היא יכולה עוד לכהן בכהונתה? התשובה לשאלות אלו אינה פשוטה כלל ועיקר. אמת, השופטת כהן נהגה שלא כהלכה במילוי תפקידה ובאופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל – על כך אין חולק – ואולם גם זו אמת, שלא דבק בה כתם של פגם מוסרי המונע אותה להמשיך ולכהן בדין. השאלה הנשאלת היא, האם אותה טעות שנפלה בשיקול דעתה של השופטת כהן, טעות כה חמורה היא המעידה על כי אין היא ראויה להוסיף ולשבת עוד בדין? הינחנו את השיקולים על כפות המאזניים מכאן ומכאן, ולסוף מצאנו כי כף הקולה מכריעה.

 

          10.       ראשית לכל, כפי שאמרנו למעלה, מעשיה של השופטת כהן מעשים הם שנעשו שלא בכוונה תחילה להטעות. מעשים הם שלא ניגעו בפגם מוסרי. שנית, לא נוכל להעלים עינינו מן הרקע לאירועים ומן הנסיבות בהם אירעו אותם אירועים. לא נוכל לשלול כי במקום אחר ובסביבת עבודה אחרת לא היתה השופטת כהן נכשלת במקום שנכשלה בו בענייננו. בהכרעת הדין עמדנו בהרחבה על האווירה ששררה בבית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, ועל עירבוביה שיצרה מערכת יחסי עבודה בלתי תקינים ובלתי בריאים בין השופטת כהן לבין עובדי עירייה שאמורים היו להיות לה לעזר. למצב דברים זה היתה לדעתנו השפעה לא מעטה על האירועים שאירעו באותם שני ימי דיונים, ונספק עצמנו בהזכירנו את מעורבותם של עובדי בית המשפט באירועים שאירעו. כך, למשל, שיחרור הנאשמים שלא בידיעתה של השופטת כהן גרם לה “למבוכה רבה ולכעס רב מאוד” (עדותה מיום 12.4.2005), דבר שבוודאי השפיע על שיקול דעתה באותו בוקר. ודוק: איננו מביעים עמדה בשאלה אם ראוי היה לשחרר את הנאשמים לביתם. כל שמבקשים אנו לומר הוא, כי בנסיבות שנוצרו פעלה השופטת כהן מתוך סערת-נפש לא קלה. באותו הקשר לא נוכל להתעלם מן העובדה שבאותם ימים היתה נתונה השופטת כהן בצער בשל נסיבות משפחתיות לא קלות שפורטו לפנינו, ואפשר שגם הן תרמו להתנהגותה ולחוסר תשומת הלב שהפגינה באותם ימים. על כל אלה נוסיף ונזכיר כי אף שהכרעת הדין נסבה על ארבעה עשר פרוטוקולים שונים – מספר ניכר ללא ספק – המדובר בשני ימי דיונים בלבד, וכי מאז אותם אירועים חלפו למעלה משנתיים ימים בהן עמדה השופטת כהן למבחן יום-יומי ולא נכשלה.

 

          11.       אמת, נסיבות המקרה שסקרנו למעלה, כל אלו אינן פוטרות  את השופטת כהן מאחריות למעשיה. החובות המוטלות על שופט חובות הן שאינן ניתנות לחלוקה, ונסיבות חיצוניות אסור להן שתסטינה אותו מדרכו. אלא שלעת הזו אין אנו עוסקים באחריותה של השופטת כהן למעשיה ולמחדליה: השופטת כהן הודתה, הורשעה, ואף הביעה חרטה וצער רב על מעשיה; ענייננו עתה אין הוא אלא בשאלה אם ראויה היא השופטת כהן להמשיך ולשבת בדין. בתיתנו דעתנו לאותו מיכלול עובדות שסקרנו למעלה, לא נוכל להימנע ממסקנה כי השופטת כהן פעלה באותם שני ימים מתוך מצוקה וסערת נפש, וכי אין במעשים שעשתה ובמחדלים שחדלה, כשהם לעצמם, בכדי להעיד על אי יכולתה ועל היותה בלתי ראויה להמשיך ולכהן כשופטת. מסקנתנו היא אפוא כי אין מקום להמליץ על העברתה של השופטת כהן מכהונתה. מתוך שפטור בלא כלום אי אפשר, ובתיתנו דעתנו למעשיה ולמחדליה של השופטת כהן, לא נוכל שלא להטיל עליה אמצעי משמעת שישקפו את חומרת מעשיה. אשר על כן, מחליטים אנו להטיל על השופטת כהן את אמצעי המשמעת הבאים: אחד, העברה למקום כהונה אחר כהוראת סעיף 19(4) לחוק בתי המשפט , ושניים, נזיפה כהוראת סעיף 19(3) לחוק בתי-המשפט. ונבקש כי נזיפה זו תיראה כנזיפה חמורה”.

                      (ההדגשות שלי – י.ר.)

 

7.       יצויין, כי לדעת העותרת, החלטתה של שופטת המיעוט (כב’ נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים – השופטת ארד) להעברתה מכהונתה השיפוטית, עם כל הכבוד הראוי, בטעות יסודה, שכן שופטת המיעוט חייבת לקבל על עצמה את דעת הרוב, ומשזה קבע כי המעשים לא נעשו בכוונה להטעות, שומה היה על שופטת המיעוט לקבל על עצמה קביעה זו ולגזור את הדין בהתאם, ולא לנמק את גזר דינה בהתבססה על דעת המיעוט שלה שנדחתה על ידי רוב השופטים. בהיות ביה”ד המשמעתי  אינסטנציה ראשונה ואחרונה ממילא גם לא ניתן היה להגיש ערעור על כך.

 

8.       אחר הדברים האלה ועם פרסומו של פסה”ד (על פי היתר שנתן בית הדין המשמעתי), החלה הסתערות חסרת תקדים וביקורת חסרת כל רסן ונימוס כנגד העותרת וכנגד שופטי הרוב, ובעיקר כנגד כב’ המשנה לנשיא בית המשפט העליון. היו אלו כלי התקשורת לסוגיהם וגורמים נוספים אשר דרשו מן המשיבה מס’ 1 להביא להדחתה של העותרת מכהונתה השיפוטית.

 

9.       ואכן המשיבה מס’ 1 הכריזה מספר פעמים בכלי התקשורת כי כלה ונחרצה עמה להביא לסיום כהונתה של העותרת, אמרה וגם עשתה. ביום 4/9/2005 הודיע מנהל בתי המשפט המכהן כמזכיר המשיבה מס’ 2 לב”כ העותרת כי המשיבה מס’ 1 הודיעה על כינוסה של המשיבה מס’ 2 כאשר על הפרק יעמוד הנושא של סיום הכהונה.

 

10.     ביום 15/9/2005 נשלח אל העותרת העתק הצעתה של המשיבה מס’ 1 בדבר סיום כהונתה, ביום 18/9/2005 נשלחה אל העותרת הודעת המשיבה מס’ 1, בדבר כינוס המשיבה מס’ 2. ביום 15/9/2005 גם נשלח אל העותרת העתק בקשת כב’ נשיא בית המשפט העליון ושרת המשפטים, למשיבה מס’ 2 לקיום דיון ביום 2/10/2005 (או בכל מועד נדחה אחר) בהצעתה האמורה של שרת המשפטים.

העתקי ההודעות מצורפים לעתירה ומהווים חלק בלתי נפרד הימנה – מסומנים ב’.

(העתק הצעת המשיבה מס’ 1 מצורף ללא נספחיו י.ר.)

 

11.     ביום 8/9/2005 פנה ב”כ העותרת אל המשיבה מס’ 1 בדרישה שלא לכנס את המשיבה מס’ 2 ושלא לדון בעניינה של העותרת. המשיבה מס’ 1 דחתה את טענות ב”כ העותרת במכתבה אליו מיום 20/9/2005.

העתקי המכתבים האמורים מצורפים לעתירה ומהווים חלק בלתי נפרד הימנה – מסומנים ג’.

 

12.     העותרת תטען כי לא די היה בהודעתה של המשיבה מס’ 1 כי מכתב ב”כ יובא לפני חברי המשיבה מס’ 2 עובר לדיון, אלא כשם שלהצעתה של המשיבה מס’ 1 צורף “נייר העמדה” של נציבת התלונות על שופטים כך – מבחינת משווה מידותיו – צריך היה לצרף גם את חוות הדעת הנגדית.

 

13.     הנה כי כן, ביום 2/10/2005 אמורה להתכנס המשיבה מס’ 2 לדיון בסיום כהונתה של העותרת ומכאן העתירה לצו על תנאי ולצו ביניים.

ב.      הטענות המשפטיות

 

1.       כינוסה של הועדה ע”י המשיבה מס’ 1 והצעתה לדיון במשיבה מס’ 2 בנושא סיום כהונתה של העותרת מתבסס על סעיף 7 של חוק יסוד השפיטה התשמ”ד 1984 שזו לשונו:

 

          “תקופת כהונה (תיקון: תשס”ב)

          כהונת שופט תתחיל מעת שהצהיר הצהרת אמונים ולא תסתיים אלא באחת מאלה:

          (1)     בצאתו לקיצבה;

          (2)     בהתפטרותו;

          (3)     בהיבחרו או במינויו לאחד התפקידים שנושאיהם מנועים מלהיות מועמדים                לכנסת;

          (4)     על פי החלטה של הועדה לבחירת שופטים שהציע יושב ראש הועדה, נציב תלונות הציבור על שופטים או נשיא בית המשפט העליון ושנתקבלה ברוב של שבעה חברים לפחות;

          (5)     על פי החלטה של בית הדין המשמעתי”.

          (ההדגשה שלי – י.ר.).

 

          לענייננו קובעת כמובן הוראת סעיף 7 (4) שעניינה בהחלטה של הועדה לבחירת שופטים.

 

2.       ואולם מן הראוי לציין ולהדגיש כי הוראת סעיף 7 לחוק יסוד השפיטה קובעת במפורש כי כהונתו של שופט תסתיים ב“אחת מאלה” לאמור, אם מוצתה אחת הדרכים הנקובה בסעיף הנ”ל, שוב לא ניתן להיזקק לדרך אחרת הקבועה בו.

 

3.       כדי לסבר את העין נאמר, כי לו יצוייר, כי השופט בו מדובר יצא לקצבה, או יתירה מכך התפטר, האם יעלה על הדעת לסיים את כהונתו על פי החלטה של הועדה לבחירת שופטים או על פי החלטתו של בית הדין המשמעתי של שופטים, שהרי כיצד ניתן לסיים את עבודתו של אדם כאשר זו כבר נסתיימה מאליה.

 

4.       אותו היגיון צריך שיחול גם בענייננו. היתה זו החלטתה של המשיבה מס’ 1, כשרת המשפטים להעמיד את העותרת לדין בפני בית הדין המשמעתי של שופטים ומשעשתה כן, מיצתה את אחת הדרכים הקבועות בסעיף 7 לחוק יסוד השפיטה. ואולם לא זו בלבד, המשיבה מס’ 1 הורתה את בא כוחה בדיון המשמעתי לבקש עונש של העברה מכהונה. ניסיונו של בא כוח העותרת לשכנע את שרת המשפטים לחזור בה מעמדתה זו, בשל העובדה כי העותרת חוייבה בדין, אך שלא לפי כתב הקובלנה המקורי, לאמור בחוסר כוונה להטעות על מנת להסתיר את איחוריה, לא נשא פרי.

העתק מכתביהם של ב”כ העותרת מיום 21/6/2005 ושל המשיבה מס’ 1 מיום 28/6/2005

מצורפים לעתירה ומהווים חלק בלתי נפרד הימנה – מסומנים ד’.

 

5.       כל רשות בין זוטרה ובין בכירה כמו כל אדם, חייבת לכבד את פסק הדין של הערכאה המשפטית ולציית לו. זהו יסוד מוסד של עיקרון שלטון החוק. ניסיונה של המשיבה מס’ 1 להביא לדיון בפני הועדה לבחירת שופטים הצעה לסיום כהונתה של העותרת, לא זו בלבד שיש בו כדי לעקוף את פסק הדין של בית הדין המשמעתי, אשר קבע במפורש את כשירותה של העותרת להמשיך לכהן, אלא יכול הוא שייחשב לרמיסה ברגל גסה של שלטון החוק.

         

          מה יאמר האדם הפשוט אם ייווכח הוא במו עיניו כיצד עוקפים (ולא אוכפים) פסקי דין של בתי המשפט, האם לא תהא תגובתו: “אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר”. אם שרת המשפטים ויו”ר הועדה לבחירת שופטים, שפסק דינו של בית הדין המשמעתי אינו מוצא חן בעיניה כיוון שהוא לא מילא את סאת העונש המבוקש על ידה, מנסה למצוא דרך אשר, עם כל הכבוד, היא בבחינת “הבה נתחכמה לו”, אדם סתם יראה בכך היתר לעצמו מקל וחומר.

 

          אלא שלא זו בלבד, מהות תפקידו של בית הדין המשמעתי הוא הגנה על השירות הציבורי, כפי שנקבע בעש”מ 1928/00 ע”י מדינת ישראל נגד ברוכין בו אמר השופט זמיר את הדברים הבאים:

 

          “לצורך הכרעה בין הטענות משני הצדדים יש להקדים ולהציג את ההבדל המהותי בין הדין המשמעתי לבין הדין הפלילי. עיקר התכלית של הדין המשמעתי הוא הגנה על השירות הציבורי. הצורך בהגנה על השירות הציבורי אינו בא לידי ביטוי מלא בהליך הפלילי. גם אם בהליך הפלילי נגזר על עובד הציבור עונש של קנס, מאסר או עונש אחר, עדיין יש צורך לברר אם ראוי לנקוט נגדו גם הליך משמעתי: האם ראוי שאותו עובד ציבור יישאר בתפקידו, או שמא ראוי להעבירו לתפקיד אחר, או להורידו בדרגה, או אף לפטרו מן השירות, וזאת כדי למנוע פגיעה נוספת של אותו עובד בשירות הציבורי, או כדי להגן על תדמית השירות ועל אמון הציבור, וכן כדי לשרש תופעות פסולות בשירות הציבורי ולהרתיע עובדי ציבור אחרים מהתנהגות שאינה הולמת את השירות”. (ההדגשה שלי – י.ר.).

 

ועל כך נוספו הדברים שנאמרו בעש”מ 5574/00 אורי בנית נגד מדינת ישראל:

 

               “מהי אם כן, תכלית החוק לעניין זה? התכלית העיקרית של חוק המשמעת היא השמירה על התפקוד הראוי והתדמית הראויה של שירות המדינה.תכלית זו אינה מתיישבת עם הענקת חסינות, מלאה או חלקית, לעובד המדינה, שהחליט, לאחר שביצע עבירת משמעת, לפרוש משירות המדינה. והרי חוק המשמעת ראה צורך לקבוע במפורש, בסעיף 66, כי “מותר להתחיל בהליכים לפני בית הדין אף לאחר שפרש העובד מהשירות”. הדעת נותנת שהחוק לא התכוון להליכי משמעת שאין בסופם, אם העובד יורשע, אמצעי משמעת של ממש. המהות של הליכי משמעת מחייבת שאמצעי המשמעת יהיו הולמים את עבירת המשמעת, גם לגבי עובד שפרש מן השירות. אם האמצעים מעוקרים, ההליך יהיה עקר”.

 

 

משקמה ערכאה מיוחדת שמהות תפקידה היא לקבוע את התאמתו של עובד הציבור לתפקידו, את התדמית הראויה של שירות המדינה ואת שאלת הפגיעה באמון הציבור, לא יכולה לבוא רשות “מתחרה” ולשנות מהחלטתה.

 

              

 

6.       המעיין בהצעתה של המשיבה מס’ 1 למשיבה מס’ 2 בנושא סיום כהונתה של העותרת, ימצא אותה כוללת נימוקים כלליים ומעורפלים, אשר בודאי שאינם יכולים להוות בסיס לדיון רציני בסוגיה כה מיוחדת יוצאת דופן חשובה ועקרונית, שאין לה אח ורע ותקדים עד עצם היום הזה.

 

7.       הקורא את סעיף 6 להצעה לא יכול שלא לתמוה כיצד בהצעה המופנית למשיבה מס’ 2 שהיא אחת הועדות החשובות ביותר במדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא החשובה שבהן, נאמר, כי הממצאים כמפורט להלן ובמסמכים המצורפים מצביעים על כך, כי “השופטת אינה נוהגת מקצועית ואישית וכו’…”.

 

          האם סברה המשיבה מס’ 1, כי חברי המשיבה מס’ 2 צריכים להחליט מהם הממצאים הכלולים במסמכים ואפילו יעשו כן, והגיעו למסקנה שונה לאחר בדיקת המסמכים, כיצד ניתן בהצעה שקובעת גורלו של אדם ואשר מבקשים בה לגזור עליו “דין מוות” מבחינה אישית ומקצועית באחת, להסתפק בציון (אותו סעיף 6) “כך למשל”… האם לא צריך להביא בפני חברי המשיבה 2 את כל העובדות והנימוקים שבאמתחתה של המשיבה מס’ 1.

 

8.       ויודגש כי כל ההפניות שבאו לאחר “כך למשל” מתבססות על המעשים בהם חוייבה העותרת בדין ואשר בית הדין המשמעתי לא מצא בהם די כדי להפסיק את כהונת העותרת ואף לא מצא בהם די כדי לבסס את ערעור אמון הציבור בה. האם התרשמות של שופט בדימוס (כב’ השופט כרמי) או תרשומת מעורפלת לחלוטין של שיחה עם נשיא בית משפט השלום בחיפה (המטיח דברים מבלי כל ביסוס ואשר העותרת מכחישה אותם מכל וכל ומבקשת גם להוסיף כי הנשיא קיטאי מעולם לא קיים שיחה עימה אודות הדברים המפורטים באותה תרשומת)

העתק התרשומת מצורפת לעתירה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה – מסומן ה’.

 

          או אפילו דו”ח נציבת התלונות על השופטים המתייחסת למעשים שבגינם הוגשה הקובלנה, האם יש באלו כדי לפתוח ולו צוהר קטן בפני חברי המשיבה מס’ 2 לדיון כל כך מכריע בעניינה של העותרת – אתמהה?!

         

          מפליא הדבר על שום מה נמנעה המשיבה מס’ 1 לצרף את חוות דעתו של פרופ’ אלכס שטיין, האם אין מקום לפרוש בפני חברי המשיבה מס’ 2 את התמונה במלואה, לרבות “צבעי הזכות” של העותרת.

העתק חוות הדעת רצוף לעתירה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה – מסומן ו’.

 

9.       אלא שלא זו בלבד. הצעתה של המשיבה מס’ 1 כוללת נימוקים אשר היו בפניה עוד טרם תחליט בדבר הגשת הקובלנה כנגד העותרת. כך עמדו בפנייה דו”ח נציבת תלונות על שופטים, הדו”ח של השופט בדימוס כרמי, תרשומת הפגישה בין העותרת לבין מבקרת הפנים בהנהלת בתי המשפט ויש להניח שהיתה גם מודעת  לתירשומת של שיחה בין נציבת התלונות לבין נשיא בית משפט השלום בחיפה (שכן אין להעלות על הדעת את הסברה שזו הוסתרה מפניה).

 

          אם סברה המשיבה מס’ 1 כי אין העותרת ראוייה להמשיך בכהונתה כשופטת בשל אותן סיבות שהיו  ידועות לה בעת שהורתה להגיש את הקובלנה, הרי יכלה לכלול אותם במסגרתה של זו כדי לאפשר לבית הדין המשמעתי לדון גם בהם. שמא תמצי לומר אולי לא כל המיוחס למשיבה “בחומר הנוסף” (שהוא כאמור לא חדש אלא עמד לנגד עיני המשיבה מס’ 1) הנו בחינת עבירה משמעתית אף אתה אמור לו והרי חלקו בודאי כזה ומדוע זה לא נכלל בכתב הקובלנה.

 

          זאת ועוד אחרת. אם החומר הנוסף (שהיה כאמור בידי המשיבה מס’ 1)  שכנע אותה לפנות למשיבה מס’ 2 כדי שזו תחליט על העברת העותרת מכהונתה השיפוטית בשל אי התאמתה, מה מנע איפוא ממנה לפנות לועדה לבחירת שופטים על מנת שזו תדון ותחליט על פי הצעתה כי יש לסיים את כהונתה של העותרת. מה בצע היה לפנות לבית הדין המשמעתי, אשר העונש המירבי שיכול הוא להשתית על הנקבל זהה לתוצאה אליה יכולה להגיע הועדה לבחירת שופטים, על שום מה היה צורך לקיים דיון ארוך וממושך, להעסיק שני שופטים נכבדים של בית המשפט העליון ונשיאת בית המשפט המחוזי, להביא ראיות ולשמוע עדים, לגרום לכך כי בית הדין המשמעתי יקדיש את זמנו לכתיבת הכרעת דין המשתרעת על פני עשרות עמודים, לגרום לעינוי דין נפשי לנקבלת ולחסרון כיס בשל שכר טרחת עורך הדין אותו היא צריכה לממן ולבזבז כספים רבים מקופת הציבור, כאשר את כל אלו ניתן היה למנוע  מלכתחילה לו הייתה מוגשת הצעתה של המשיבה מס’ 1 למשיבה מס’ 2.

 

          העולה מכל המקובץ, והדברים נראים להיות שקופים עד מאוד. עת שהוגשה הקובלנה, סברה המשיבה מס’ 1 כי היא תשיג את תוצאות סיום הכהונה על דרך של העמדה לדין בפני בית הדין המשמעתי. משנכזבה תוחלתה , “שלפה מן המגירה” חומר שכבר היה מצוי בידה וגמרה בליבה שאם הדרך האחת לא צלחה, תימצא דרך עוקפת פסק דין, לאמור הבאת ההצעה לסיום הכהונה בפני המשיבה מס’ 2.

         

          בהקשר זה כדאי להדגיש כי מאז התרחשות הדברים (מרץ 2003) ישבה העותרת לדין במאות תיקים ופסקה בהם, על אף הקובלנה אשר הוגשה נגדה, לא מצא כב’ נשיא בית המשפט העליון להשעותה. כיצד, איפוא, מתיישבים הדברים עם הטענה – חסרת הביסוס – על חוסר התאמתה לכהן כשופטת.

 

          עם כל הכבוד הראוי, אין לראות בהליך כזה, הליך הננקט בתום לב ונראה לעותרת, כי פעולה בתום לב צריך שתיעשה גם כאשר מדובר בעניינם של שופטים.

 

          לא זו אף זו, בשום מקום לא הודיעה או אפילו רמזה המשיבה מס’ 2 לעותרת דבר על חוסר התאמתה לשיפוט. גם במכתבה אל ב”כ העותרת מיום 28/6/2005 לא נאמר בעניין זה ולא כלום. דעתה של המשיבה מס’ 1 התבססה ונומקה בחומרת המעשים בהם חוייבה העותרת בבית הדין המשמעתי, דא ותו לא, על כן לא יעלה על הדעת לחפש, בעקבות פסק הדין שאינו נושא חן, נימוקים אחרים – כזאת לא ייעשה במקומנו.

 

          יודגש כאן, כי ההסתמכות על מסקנותיה של נציבת תלונות הציבור על שופטים, תלוי על בלימה, שכן גם הנציבה הנכבדה שהיו בפניה כל העובדות, לרבות התרשמותו של השופט בדימוס מן העותרת, והשיחה שקיימה עם נשיא בית משפט השלום בחיפה, המליצה בפני כב’ נשיא בית המשפט העליון ושרת המשפטים הנכבדה על הגשת קובלנה נגד העותרת לבית הדין המשמעתי, ולא על סיום כהונתה, כאשר היא – הנציבה מוסמכת באופן עצמאי להביא הצעה זו בפני הוועדה לבחירת שופטים.

 

10.     העותרת תוסיף ותטען כי הצעת ההחלטה לסיום כהונתה היא בבחינת “סיכון כפול”. ויודגש כאן, כי העקרון של סיכון כפול נובע מן ההשקפה של ההגינות המשפטית שאותה יש לתת למי שכבר עמד בסיכון.

         

          למען השקיפות, מן הראוי להביא לידיעת בית משפט נכבד זה, כי המשיבה מס’ 1 בהצעתה למשיבה מס’ 2 התייחסה לנושא ואף התבססה על “נייר עמדה” של נציבת התלונות על שופטים, (במאמר מוסגר אעיר, כי חיפשתי בחוק הנציבות הוראה המסמיכה את הנציבה לתת חוות דעת לועדה לבחירת שופטים – יגעתי ולא מצאתי), ועל חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה (שלא צורפה משום מה להצעה).

העתק “נייר העמדה” מצורף לעתירה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה – מסומן ז’.

 

          אולם נראה הדבר, כי עם חקיקת חוק היסוד בדבר כבוד האדם וחירותו, אל נא לנו להתבסס על פסקי דין אמריקניים (שאגב הם של בתי המשפט הפדרליים ולא של בית המשפט העליון), אלא לעת הזו העיקרון של “סיכון כפול” קיבל תפנית עקרונית, שכן צריך הוא להביא בחשבון את כבוד האדם ולאו מילתא זוטרתא היא.

 

          זאת ועוד אחרת.  אל נא לנו, שלא לשית את ליבנו לעיקרון נוסף והוא מעשה בית דין (Res Judicata), לפיו אין לדון בעילה שנפסקה בפעם נוספת כאשר “העילה” לצורך העיקרון של מעשה בית דין, מקבלת פירוש רחב, לאמור; הפרשה בכללותה אשר עמדה ביסוד התובענה שהוגשה.

 

          בספרה של פרופ’ זלצמן, “מעשה בית דין” עמ’ 14 נאמר:

 

                      “אינטרס החברה הוא לשים סוף להתדיינות, ובכך לשמור על כבודה ויוקרתה של המערכת השיפוטית ולהבטיח יציבות וודאות לגבי כוחו המחייב של המעשה השיפוטי. אם יותר לבעל-דין שאינו מרוצה מתוצאות פסק הדין לחזור ולהתדיין עם בעל-הדין יריבו באותו עניין עד שישיג את ההכרעה הראויה בעיניו, משמעות הדבר היחלשות מעמדו של בית-המשפט בעיני הבריות ויצירת סכנה של הכרעות שיפוטיות סותרות באותו עניין או באותה שאלה. מכאן כבר קצרה הדרך לערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט“. (ההדגשה שלי – י.ר.).

 

          אין כל ספק בדבר, כי כל אותם “עילות” נוספות אשר המשיבה מס’ 1 יגעה לחפש כנגד העותרת, יסודם בפרשה בכללותה זו שכבר נידונה ונפסקה בפני בית הדין המשמעתי ועל כן גם מטעם זה, אין המשיבה מס’ 2 מוסמכת או רשאית לדון בהצעת המשיבה מס’ 1.

 

11.     יתירה מזו, כל מה שנאמר לעיל אינו מביא בחשבון את העיקרון של “הגנה מן הצדק”. כאשר עתירתה של השופטת מובאת לדיון והכרעה בפני בית המשפט הגבוה לצדק, שומה עליו לשוות לנגד עיניו גם שיקולים שהינם מעבר לדין ונמצאים בתחום הצודק והישר.

 

          האם אכן צודק, נכון, ישר והגון הוא להעמיד את העותרת בפני הועדה לבחירת שופטים, לאחר שנשלחה להתמודד בגוב האריות כנגד שרת המשפטים, נאבקה על חייה ושמה הטוב ובסופו של דבר משתכנע בית הדין המשמעתי הנכבד, כי לא נפל פגם מוסרי במעשיה, כי אלו לא יגרמו לאובדן אמון הציבור בה ובמערכת המשפט וכי אכן ראוייה היא להמשיך ולכהן כשופטת בישראל?

 

          אין זה גם ראוי, כי מי שהוגשה נגדו קובלנה בבית הדין המשמעתי, לא יוזהר מראש כי פסק דינו של בית הדין לא יהיה סופי כלפיו, אלא שניתן עוד להעמידו בפני הוועדה לבחירת שופטים שעלולה להגיע לתוצאה זהה כפי שבית הדין המשמעתי מוסמך לפסוק על פיה. הדבר בפירוש מהווה חוסר הגינות יסודי כלפי מי שהוא בבחינת “נאשם” שגם על זכויותיו היסודיות יש להגן ובמלוא העוז.

 

12.     לא למותר יהיה בהקשר זה להביא את חוות דעתו של נשיא בית משפט השלום השופט קיטאי מיום 21/6/2005 בדבר האופן החיובי בו מתפקדת העותרת.

העתק חוות הדעת מצורף לעתירה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה – מסומן ח’.

 

          חוות דעת זו סותרת מיניה וביה את התירשומת שנעשתה בעקבות השיחה שבין נציבת התלונות על השופטים, לבין אותו נשיא בית משפט השלום.

 

13.     ההצעה לסיים את כהונתה של העותרת בשל אי התאמתה לשיפוט, עלולה להביא לתוצאה הרת אסון.

         

          על פי שיטתה של המשיבה מס’ 1 חוסר התאמה זה הנו מובנה וקיים ואינו קשור למעשים, בגינם הועמדה לדין. הלוך מחשבה זה צריך להביא למסקנה כי בכל אותם דיונים בהם ישבה העותרת וכל אותם מאות רבות של פסקי דין אותם נתנה במשך שנות כהונתה, נעשו על ידי מי שאינו מתאים לשיפוט. מה יעלה איפוא בגורלם של פסיקותיה, האם אלו יבוטלו מיניה וביה בשל שניתנו על ידי מי שאינו מתאים לשיפוט – אתמהה!

 

14.     ולבסוף ברצון העותרת להתייחס לפסק דינו של כב’ בית המשפט העליון; אשר משום מה לא נזכר “בנייר עמדה” של נציבת התלונות על שופטים, אף לא בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה ועל כן נפקד מקומו גם מן ההצעה של המשיבה מס’ 1, פסק דין שהנו רלבנטי לענייננו פי כמה וכמה מכל האסמכתאות האחרות שהובאו לפני חברי המשיבה מס’ 2. הכוונה היא לעל”ע 10320/02, פאדי בולוס נגד לשכת עורכי הדין בישראל 0טרם פורסם).

 

          השאלה שהועמדה על שולחן הדיונים היתה היחס שבין הוראת סעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א – 1961 המסמיך את הלשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה לבין פסק דינו של בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, אשר על פי הסדר טיעון, קבע כי יש לאפשר למועמד לסיים את התמחותו ולהתקבל כחבר בלשכת עוה”ד.

 

15.     אכן פסק הדין מותח הבחנה בין המישור המינהלי לבין המישור המשפטי, ואולם גם אם ניתנה סמכות במישור המינהלי שאינה נפגעת על ידי ההעמדה לדין במישור המשמעתי, הרי שקיימות נסיבות (הדומות עד להפליא בענייננו) בהם ההחלטה המינהלית תלקה בחוסר סבירות קיצוני שיצדיק את התערבותו של בית משפט נכבד זה, ואלו דברי כב’ השופטת חיות בסעיף 12 של פסק הדין:

 

                   “במישור הסמכות, מקובלים עלי, כאמור, דבריו של יושב ראש וועדת ההתמחות. יחד עם זאת אני סבורה כי מקום שבו ניתן על ידי בית דין משמעתי פסק דין בעניינו של מועמד קודם להחלטת הוועד המרכזי בעניינו על פי סעיף 27 או על פי סעיף 44, מן הראוי כי הועד המרכזי ישאף ככל הניתן לתוצאה המתיישבת עם אותו פסק דין, תוך חתירה להרמוניה בין ההחלטות; זאת על מנת לשמור על מעמדם ועל כבודם של בתי הדין המשמעתיים ועל מנת למנוע מצב בלתי רצוי לפיו מדברים מוסדותיה השונים של הלשכה בשני קולות לגבי אותו עניין. כיבוד פסק דינו של בית הדין צריך שיהיה הכלל ואילו הסטייה ממנו ראוי שתהיה היוצא מן הכלל, אותה יש לייחד למקרים חריגים ביותר המצדיקים זאת”.

                   (ההדגשה שלי – י.ר.).

         

ואילו בסעיף 13 הוסיפה כב’ השופטת והדגישה:

 

                      “מעשיו של המערער הם אכן חמורים ביותר, וחומרה יתירה מתלווה אליהם נוכח העובדה כי בעת שעשה המערער את צעדיו הראשונים במקצוע עריכת הדין, בחר הוא לפלס את דרכו במסלול עקלתון ובדרכי מרמה, במקום לפסוע ב”דרך המלך” ולקיים את הדרישות שמציב החוק לצורך רישומו כמתמחה. לפיכך, צדק הוועד המרכזי בסוברו כי העושה מעשים כגון אלה אינו ראוי לשמש עורך דין לתקופה ארוכה מאוד אם לא לצמיתות. מבחינה זו, לא היה מקום להתערב בהחלטתו של הוועד המרכזי אלמלא הנסיבות המיוחדות שנתקיימו במקרה הנדון, ההופכות את ההחלטה לבלתי סבירה במידה המצדיקה את התערבותנו. כזכור, היוזמה לנקיטת הליכים משמעתיים נגד המערער הייתה לכתחילה יוזמתו של הוועד המרכזי כמפורט בהחלטתו מיום 21.9.2000. בעקבות החלטה זו הגיש וועד מחוז חיפה קובלנה נגד המערער, ובמסגרת הדיון בה הגיע להסדר טיעון עם המערער באשר לעונש. בית הדין אימץ את הסדר הטיעון וגזר את דינו של המערער בהתאם. בנסיבות אלה רשאי היה המערער להניח, כי בכך באה הפרשה לסיומה, וכי יתאפשר לו להתחיל בהתמחות על פי לוח הזמנים שהוסכם בהסדר הטיעון ואומץ בגזר הדין, אם לא די בכך, אפשרה הלשכה למערער להמשיך ולהיבחן בדיני מדינת ישראל לאחר שניתן גזר הדין ואף ההחלטה המונעת ממנו להירשם כמתמחה לא נתקבלה על ידי הוועד המרכזי אלא לאחר שחלפה כחצי שנה מיום שהגיש את בקשתו להירשם כמתמחה ולאחר שבמהלך כל אותה תקופה עבד המערער כמתמחה במשרד עו”ד תומא.

                     

                      בנסיבות מיוחדות אלה, ובהתחשב בכך שבינתיים חלפו קרוב לעשר שנים מן המועד שבו בוצעו העבירות, לא היה זה ראוי כי הלשכה אשר נמנעה לכתחילה מלעשות שימוש בסמכותה מכוח המסלול המינהלי והפנתה את המערער למסלול המשמעתי, שם אף נערך עמו הסדר טיעון, תבצע “שיפור עמדות” לאחר שגזר הדין שניתן לא היה חמור מספיק.

                      (ההדגשות שלי – י.ר.).

 

16.     אלא שהדברים הם מקל וחומר. בהוראת סעיף 27 של חוק לשכת עורכי הדין עסקינן בסירובה של לשכת עורכי הדין לרשום מתמחה ופסק הדין דן ביחס שבין סמכות מינהלית זו, לבין פסק דינו של בית הדין המשמעתי ואילו בענייננו מדובר על סיום הכהונה, ולמעשה בסילוק העותרת משורת השופטים עמה היא נמנית והלוא אם התם (לשכת עוה”ד) נקבע, כי ההחלטה המינהלית לוקה בחוסר סבירות אשר יצדיק את התערבות בית המשפט, הכא (השפיטה) לא כל שכן.

 

          הרי מדובר הוא במי שמועמדותו נמצאה ראוייה ע”י אותה וועדה לבחירת שופטים ונתמנה ע”י כב’ נשיא המדינה לכהן כשופט, ולא זו בלבד אלא שבית הדין המשמעתי מצא לנכון לקבוע, כי ראוייה היא אף ראויה להמשיך לכהן כאשר לא נפל פגם מוסרי במעשיה ואמון הציבור בה לא ייפגע על ידם.

 

17.     לא זו אף זו; בחוק לשכת עורכי הדין נפקד מקומה של הוראה הנמצאת בחוק יסוד השפיטה, לפיה, יכולה הלשכה לסיים את חברותו של מי מחבריה.

         

          הוראה זו הנמצאת בחוק יסוד השפיטה, צריכה להביא למחשבה שכיוון שהתוצאה של סיום כהונתו של שופט נמצאת גם בידי בית הדין המשמעתי וגם בידי הוועדה לבחירת שופטים, הרי שאין כאן עניין סמכות מקבילה של הרשות השיפוטית והרשות המינהלית, אלא שאכן כפי שדובר על כך כבר לעיל, ניתן לבחור אך ורק באחת הדרכים ואם זו מוצתה, אין סמכות לרשות האחרת להביא לתוצאה הזהה.

 

 

בנסיבות מיוחדות אלו, אחת ויחידה היא המסקנה העולה מן הדברים, הצעתה של המשיבה מס’ 1 לכנס את המשיבה מס’ 2 לדיון והחלטה בדבר סיום כהונתה של העותרת נעשתה בחוסר סמכות או שנגועה היא בחוסר סבירות קיצוני, כאשר זה כזה מהווים טעם מספיק להתערבותו של בית משפט נכבד זה.

 

אשר על כן יתבקש בית המשפט הנכבד ליתן צו על תנאי וצו ביניים כנאמר בראש עתירה זו, וביום הדיון להפוך את הצו להחלטי, תוך כדי חיוב המשיבים בהוצאות המשפט, לרבות שכר טרחת עורך הדין.

 

 

ירושלים, היום _________.                                          ____________________

                                                                                            יעקב רובין, עו”ד

                                                                                               ב”כ העותרת

 

 

ת צ ה י ר

 

אני החתומה מטה הילה כהן,  מצהירה בזאת כי העובדות המפורטות בעתירה נכונות לפי מיטב ידיעתי ואמונתי והטענות המשפטיות הן לפי ייעוץ משפטי שקיבלתי.

 

 

תאריך 25.9.2005.                                                                      _________________

                                                                                                            הילה כהן

 

אישור

 

אני החתום מטה יעקב רובין, עו”ד, מאשר בזאת כי ביום 25.9.2005 הופיעה בפני גב’ הילה כהן, המוכרת לי אישית ולאחר שהזהרתיה כי עליה לומר את האמת בלבד ואת האמת כולה, שאם לא כן תהא צפוייה לעונשים הקבועים בחוק, אישרה את נכונות תצהירה דלעיל וחתמה עליו בפני.

 

                                                                                                ___________________

                                                                          יעקב רובין,עו”ד

                                                                                    מ.ר. 3999