החלטתו של בית המשפט הושגה לאחר קבלת חוות-דעתה של פקידת הסעד,  אך בית המשפט נמנע מלדון בסוגייה של ביצוע פרטני של הוראותיו – סוגיה שאינה משנית כלל, ועלולה להיות קריטית במצבים מסוימים.

 בימים קשים אלה, הייתי כבר מחוץ למקלט לנשים מוכות והתגוררתי בכתובת חסויה בחיפה. הפחד מ”חורש רעתי עדיין ליוה את צעדיי לכל מקום ובכל רגע. למרות שהצטיידתי בשוקר חשמלי ובמשנה זהירות, ידעתי כי אם רק יחפוץ  – יוכל “חורש רעתי” להשיג את כתובתי ולהרע לי בקלות רבה. בכל מקרה החלטתי להתגונן מפניו ולהתכונן לכל צרה שלא תבוא, אך זה כבר עניין אחר.

 הביקורים במרכז הקשר היו כורח שנכפה עליי על ידי בית המשפט. גם לו הייתי סבורה כי טובת הילדים הייתה שלא לראות את אביהם הנרקומן, לא יכולתי לעשות בנידון דבר, שכן אפילו הבעת דעתי האישית בפני אנשי המקצוע הייתה עלולה להתפרש על ידיהם כ”התנכרות הורית” ומכאן הדרך ללקיחת הילדים מחזקתי והעברתם לידיו של “חורש רעתי”, או למוסדות המדינה – הייתה יכולה להיות דרך קצרה עד מאוד, מגוחכת, הרסנית עד מאוד, לא מוסרית ולא צודקת.

 מזלי שפר בכך שלא נחשדתי כ”הורה מתנכר”, אלא נהפוך הוא – זכיתי להערכה מגורמי הרווחה. שפר מזלי בכך שדאגתי לשלומם הפיסי והנפשי של בניי לא הובילה את בעלי המקצוע לכדי האשמתי ב”ניכור הורי” גם כשכבר העזתי להביע בפניהם את דעתי.

אך לא זה עיקר המאמר ולא כאן המקום לדון בנושא חשוב זה. בספרי “כלה ונחרצה” אני מפרטת ומרחיבה את היריעה בנדון.

 לענייננו, באותם ימים קשים של שיקום חיי בצל הפחד מ”חורש רעתי”, נאלצתי כאמור, על פי צו של בית המשפט, להביא את הילדים למרכז הקשר שבחיפה על מנת ששם הם ייפגשו עם אביהם.

 בשל חששי הגדול ממנו ומשליחיו, לא יכלו רגליי לשאת אותי אל אותו המקום.

 דאגתי וחששותיי היו אמיתיים עד כדי כך שברכי רעדו ורגליי לא נשמעו לי. גם אם הובטח לי כי הוא יחכה בתוך חדר ויהיה נתון תחת פיקוח – פחדתי שמא תמורת מנת סם, הוא יציב שניים מחבריו הנרקומנים לעקוב אחריי עד לביתי. עוד פחדתי מעימות בלתי צפוי בינו לביני על רקע של תאוות נקם מצדו, בגלל בריחתי למקלט לנשים מוכות וחשיפת האמת.

בהיותו אדם אלים שאינו שומר חוק, לא התרשמתי כי הסדרי הראייה החובבניים של מרכז הקשר יעמדו בפניו.

 לכן, בצרתי פניתי לחברה שהכרתי בחיפה וביקשתיה כי תיקח היא את ילדיי אל מרכז-הקשר, תלווה אותם בכל הביקור ותחזירם לביתי תוך שהיא מוודאת שאין איש עוקב אחריה. חברתי הייתה בעלת רכב משלה, זמן פנוי, אומץ-לב וטוב-לב.

כך התנהלו הביקורים במשך תקופה ארוכה עד שהופסקו על ידי אב הילדים מפאת כניסתו לכפר גמילה מסמים.

*   *   *

 והנה, השבוע פנתה אליי אישה מוכה השוהה במקלט לנשים מוכות אי שם בארץ, בבקשה כי אסייע לה באותו נושא ממש. לצערי, מצבה הנוכחי קשה בהרבה מהמצב אשר בו אני הייתי שרויה, כפי שתיארתי למעלה, שכן אין לה חברות בעיר המקלט בה היא נמצאת, היא עדיין שוהה בתוך המקלט לנשים מוכות והעובדות-הסוציאליות של המקלט לא מוצאות פתרון להבאת הילדים למרכז הקשר. “את חייבת לקחת את הילדים, או שאת מפרה צו של בית משפט, ותישאי בתוצאות” הן אומרות לה.

 להבהיר, עליה לבצע את המשימה המסוכנת עבורה כל כך, תוך שהיא חושפת את עצמה לסכנת רצח. לא מדובר בהתנגדות לצו בית המשפט על רקע של חוסר הסכמה להביא את הילדים לפגוש את אביהם המתעלל, אלא מדובר בפחד ממשי על חייה, על נפשה, גורלה. האיומים אותם חוותה ושממשיכים להגיע אליה עד עצם היום הזה, החוויות האלימות והקשות מהן היא ברחה – כל אלה לא מאפשרים לה לקיים את הצו – פיסית ונפשית.

 “אז מה אם בית המשפט קבע… אם השופט יוציא צו ובו הוראה לקפוץ מהגג – אני אקפוץ?!” – כך חשבה לענות, מבלי להוציא מדל שפתיה את המלים.

 לפיכך, אני פונה אל בתי המשפט, אל עורכי הדין ואל אנשי המקצוע, בבקשה לגרום, לטעון, להסביר, לתת פסקי דין מפורטים יותר אשר יחייבו את לשכת הסעד/הרווחה להביא את הילדים של האישה המוכה אל מרכזי הקשר ולמנוע את סיכונה הפיזי תוך התחשבות וראיית מצבו של הקורבן ודאגה לביטחונו.

ההחלטה לאפשר הסדרי ראייה במרכזי קשר באה בעקבות הכרה מוקדמת של בית המשפט באלימותו של האב האלים, והחלטה זו ממש לא שלימה אם היא לא כוללת את פרטי ביצועה בפועל, שהם כה חיוניים, אף קריטיים, במקרים מסוג זה.

 בית המשפט מחויב כיום לביטחונו של הקורבן על סמך חוק נפגעי עבירה: הייתכן שבית המשפט ייתן צו שבא על חשבון בטחונו של הקורבן ויסכן אותו?

מכאן שראוי כי בית המשפט ישלב את הדברים ובצד הסדרי הראייה יחייב שמירה גם על בטחונו של הקורבן בכך שיתן צו לגורמי הרווחה כי הם יביאו את הילדים לבקר את אביהם במרכז הקשר ולא האישה המוכה, הקורבן.