השאלה שלהלן לא נולדה לאחר רצח רבין, היא תמיד הייתה קיימת, אך עוצמתה הוגברה לאין שיעור במהלך מסע השטנה, שנפתח כבר בליל הרצח ונמשך עד היום. השאלה היא: עד כמה המדינה מוכרחה לפגוע בחופש הביטוי למען מניעת אלימות פוליטית?

דוברים שונים, מאלה המחשיבים את עצמם לנאורים,  מציעים קריטריונים שונים לקביעת המידה “המותרת” של סתימת הפיות, כולם מתבססים על ההנחה הבלתי-מוכחת, שהגבלת חופש הביטוי והאלימות הפוליטית מהוות ביחד מעין מילוי של כלי קיבול אחד. דהיינו, פחות הגבלות – יותר אלימות, יותר הגבלות – רמת האלימות יורדת.

הניסיון דווקא מלמד אחרת: במדינות רבות בעולם, שבהן השלטון סותם פיות לאזרחים, תופעת הרצח הפוליטי היא מעשה יומיומי. המשטר המדכא מחסל את החשודים בחוסר נאמנות ומוליד שאיפה להתנגד לו באמצעים אלימים. לעומת זאת, במדינות, שצברו ניסיון דמוקרטי משמעותי, הרצח הפוליטי לאורך חמשת העשורים האחרונים היה נדיר וחריג.

 

“להסתה פנים רבות”

לאחר הניצחון הדחוק ב-92′ לא יכלה “העבודה” לסבול כל רמז לביקורת מצד האופוזיציה. הביקורת הזכירה להם, שהעם ברובו לא פנה שמאלה לעבר הנוסחה השטחים-תמורתית, העם נשאר בעמדותיו, הוא רק העניש זמנית את הליכוד ומפלגות הימין האחרות בגין התנהלותם השלומיאלית.

מאז ועד היום השתרש המנהג של השמאל לא לענות ישירות לאף אחד מהטיעונים של הימין אלא להסיט את הדיון לעבר השאלה, האם דברים כלשהם של דובר ימין מסוים מצדיקים או לא מצדיקים העמדה לדין בגין “הסתה”…

אדיר זיק ז”ל, הכתב המפורסם של “ערוץ-7” כינה את רבין “בוגד” ושטח בפני מאזיניו את נימוקיו לכך. שום אי-הסכמה עם ההגדרה של אדיר זיק או עם הנימוקים, שהוא הציג, או אפילו ראיית דבריו כחריגה רחוקה מן הטעם הטוב אינן מצדיקות את העליהום של השמאל, שטפל בו את  “ההסתה לרצח”.

העיתון המהוגן של בריטניה “טיימס” כתב בזמנו על ווינסטון צ’רצ’יל: “מחרחר מלחמה ראוי לתלייה”. אמנון שחק כינה את נתניהו “מסוכן לישראל”. בזמן מלחמת לבנון, צולמו שולמית אלוני ובני טיומקין עומדים ליד כרזות ענק המגדירות את בגין ושרון “רוצחים”.

כל אזרח במדינה באיזשהו שלב בחיים עלול להגיע למסקנה, שראש ממשלה זה או אחר הינו פושע, בוגד, רוצח, גנב, לוקח שוחד וכו’. גם כאשר הדברים צורמים לאוזן ומקוממים, הדמוקרטיה לא יכולה להתקיים בחרדה, שמא דברי הביקורת יגרמו לטיפש מסוגו של יונה אברושמי להתערב בוויכוח עם רימון ביד.

אנשי השמאל הפגינו נגד הרצאותיו של הפרופסור הילל ויס בגין הערעור בבג”ץ נגד ממשלת רבין. זו הייתה תביעה מנומקת הכוללת רשימת סעיפי החוק, שעליהם עברה הממשלה, על פי דעתו של הפרופסור. כצפוי, התביעה נדחתה והוא עצמו צורף למסדר “המסיתים”. יחד איתו צורף משה קצב, שבהיותו ח”כ בתקופת אוסלו העז לא לחסוך את שבטו ממעשי רבין.

בין האירועים, שהתרחשו בימים הראשונים לאחר הרצח, נחרט בזיכרוני שידור בערוץ 1 של הקלטת מחדר החקירות, בה יגאל עמיר עונה לשאלת החוקרים האם הוא המציא את סיפור הקריאות “סרק, סרק”. הוא עונה בחוסר רצון בולט “כן…”. אזכור הקריאה “סרק, סרק” נחשב בתקופה זו “הסתה”, למרות שלאה רבין ואנשי משטרה רבים שמעו את הקריאה. הקלטת מחדר החקירות לא שודרה יותר והשאלות המובנות מעליהן נותרו ללא מענה.

 

כשהשמאל הפוליטי מצא עצמו מול בנימין נתניהו בתפקיד ראש הממשלה, ההשתוללות הגיעה לשיא. “האם דבריו של נתניהו נגד ברק הם הסתה?” היו פונים מנחי תוכנית אקטואליה רדיופונית לח”כ ידוע מהשמאל. “בוודאי, שזו הסתה!”, לא החמיץ הח”כ את ההזדמנות – “מה זאת אומרת, דבריו של אהוד ברק לא נכונים? האם אהוד ברק לא רוצה בטובתה של ישראל? מה זה אומר, שהוא בוגד???”

בין קטעי העיתונות הישנים נשמר אצלי גזיר מ”כל העיר” הירושלמי המבקר מאמר מירחון “נתיב”, הדן בגורלם המר של ההומוסקסואלים בגרמניה תחת המשטר הנאצי. הביקורת מתחילה במלים “להסתה פנים רבות”.

מי שמכיר את אופיים של המשטרים הרודניים, יזהה כאן את המסרים הבולשביקיים המובהקים הקוראים לערנות מוגברת, כי כל מי שלא איתנו – הוא נגדנו, האויב נמצא בכל פינה, הוא ערמומי ואכזר, יש לו פנים רבות, על כל חשד יש לדווח…

 

לקראת העשור לרצח רבין הכינו העיתונים סקירות האירועים הישנים, אבל הזמן ימחק אותם מזיכרוננו. “וולאה!חדשות” צירף לרשימת “ההסתה” אף את הנאום של הרב שך משנת 90′ המאשים את אנשי הקיבוצים בהתרחקות מיהדות ואכילת חזירים ושפנים. לא היה במילותיו דבר, שהקיבוצניקים לא אומרים על עצמם בגאווה, אבל הרב שך לא הסכים לתמוך ב”תרגיל המסריח” (המינוח מאת רבין) של שמעון פרס ואם סירוב התמיכה במהלכיו של פרס אינו הסתה – אז מה כן?

כמובן, מיד צץ רבין במדי ס.ס. בכיכר ציון, ללא אזכור מקור התמונה והעובדה, שהיא שוכפלה על נייר A4, העותק המוגדל היחיד נמסר על ידי אבישי רביב לניצן חן. סיפור התמונה, שראשי הליכוד כביכול ראו מהמרפסת, מזכיר את הקונספירציה העיתונאית נגד נתניהו, שביצע אלישע שפיגלמן מערוץ 1: בצילומים של נתניהו המגיע לברך את אוהדי בית”ר שולב בעריכה פסקול הכולל קריאות “מוות לערבים”, שיצרו את הרושם, שהקריאות נשמעו במקום עמידתו של מנהיג הימין.

למעשה, כל רשימות “הסתה לרצח”, שהשמאל הפוליטי מרכיב בדבקות, כוללות בעיקר שלושה אפיונים עיקריים: א. דברי ביקורת חוקית של הימין נגד השמאל; ב. פרובוקציות מטעם השב”כ ופברוקים למיניהם; ג. קריאות אינפאנטיליות של משולהבי הפגנות, “המסיתים” בעיקר את עצמם.

המאבק הצדקני נגד “ההסתה” אינו תורם מאומה למאבק אמיתי נגד האלימות. מטרותיו – לדכא התנגדות פוליטית, לטשטש ולערפל את טיעוני הביקורת, לפלס דרך לקדמת הבמה לטיעונים בעד “שטחים-תמורת” והמשך שלטונו הבלעדי של השמאל הפוליטי – מטרות קשות להשגה בתנאים של סיעור מוחות חופשי בחברה הישראלית.

 

התכונות האינטראקטיביות של האינטרנט מאפשרות לגלות, שהחינוך הבולשביקי נקלט לא רע. למאמר שלי המטיל ספק בטענה, שהימין מחזיק בבלעדיות למעשי האלימות במדינה והמציע להחליף את שיטת המהלומות לסיעור מוחות תבוני בין ימין לשמאל, באחד האתרים, בהם פורסם המאמר, הגיעה התגובה הבאה:

“הכתבה שלך היא פשוט פשע! האם אתה טוען, שהשמאל רוצח? ומה… בגלל שהוא רוצח אז גם בטח צריך להתנהג אליו כמו רוצח, כלומר להשמיד אותו??? זוהי הסתה! אנשים כמו בועז מושקוביץ צריכים לשבת בכלא. מה שאתה, וכל מיני אנשים כמוך עושים למדינה שלנו זה בלתי נסלח! הימין במדינה הזאת עבר כל גבול, אתה ואנשים כמוך, רק יודעים איך להרוג ולהסית לרצח, בגלל הכתבה שלך רק שתדע, לדעתי יבוא גם נתן זאדה 2. זאת הסתה לשמה. להגיד ככה שהשמאל הוא אלים! ותחשוב מה יקרה אם איזה ילד קטן יקרא את הכתבה שלך וירצח מישהו! אני אומר לך… אנשים כמוך צריך לשים במעצר מינהלי! אתה פושע!”

 

תפאורת הרצח

בשנת 94′ עוד פיזרו מנהיגי “העבודה” לכל עבר חיוכים נינוחים. יצחק רבין הביע סיפוק מכך, שפיגועי הטרור מתרחשים רק מעבר לקו הירוק ולעג לאופוזיציה. שמעון פרס התרברב: “הליכוד הפחיד אותנו, שיהיו קטיושות מעזה, הינה כבר מלאה שנה לתהליך אוסלו ואין שום קטיושות…”

לעומת זאת, בשנת 95′ החיים בישראל כבר התנהלו אל נוכח תמונות האוטובוסים המפוצצים ומוחו של הציבור אט-אט החל להשתחרר מערפילי האופיום האוסלואידי. התבוסה הוודאית בבחירות המתקרבות קלקלה את שמחת השלטון של מנהיגי “העבודה” ובניסיון להרים את המכנסיים הנופלים, נקטו הם בצעד נדיר: עצרת המונים של תמיכה בממשלה.

אם באמת מישהו היה מתכנן רצח תעמולתי, הוא לא היה יכול להמציא תפאורה מוצלחת יותר, קולעת נמוך עוד יותר אל הטעם ההמוני של צרכני הסיסמאות: עצרת חגיגית למען “השלום”, המנהיג-החייל קורא נאום חוצב להבות (“כל סדק… לתת תקווה…”), לראשונה בחייו שר על הבמה ונורה למוות למרגלותיה על ידי האיש המתאים ביותר לתפקיד: דתי, מקורב למתנחלים אך לא מתנחל (כך ניתן לטפול עלילת דם לציבור רחב יותר), סטודנט למשפטים בעל דעות דתיות-לאומיות חזקות – כאילו האנרכיסטים של “נארודאניה ואוליה” קמו לתחייה. אם היה זה בסרט הוליבודי, התסריט הקיטשי היה גורם לנו לעקם את האף, ברם זה היה בחדשות…

ואז – כמו התגשמות החלום! נמצא הפרט החסר האחרון להשלמת המיצג: דף המלים של “שיר השלום” נשלף מכיס מקטורנו של יצחק רבין, מגואל בדם ומחורר בחור כניסת הקליע הקטלני בדיוק במקום הנכון מבחינה פוטוגנית. תצלום הדף שצולם מעל קיברו של רבין התפרסם בשער “מעריב” והופץ לכל נערי הנרות במדינה.

 

רגע אחד… הדף היה מקופל לארבע – למה יש רק חור אחד? איזה קליע עובר ארבע שכבות נייר ומשאיר חור בשכבה אחת בלבד? על פי הדו”ח הפתולוגי, רבין נורה בגב ולא היה חור יציאה – איזה קליע חורר את הדף? איך הגיע הדם לדף המקופל בכיס המקטורן?

הפיזיקאי נחום שחף, שלא היה מוכן לקבל בקלות יתרה ניסים ונפלאות המתקיימים להם בנפרד מחוקי הטבע, הגיע לגנזך המדינה ביחד עם הצוות של ג’יי בושינסקי מהתוכנית “60 דקות” על מנת לעיין בדף המפורסם. מנהל הגנזך התבקש על ידי דליה רבין לסייע. יש לציין , שדליה רבין בקשה לסייע לאחר שהוצג בפניה שיר השלום המזויף, יחד עם מספר ממצאים, המוכיחים לכאורה ירי מקדימה ולא מאחור, כפי שהיה טעם לצפות בירי אל גבו של רבין.

הסתבר, שהדף עם המלים של “שיר השלום” השמור בגנזך, נושא כתם דם דומה מאד לזה, שהופיע ב”מעריב”, אך סימן חור הקליע המסתורי נעלם ממנו כמעשה קסם נוסף בתוך שרשרת הניסים והנפלאות סביב השיר הרווי לכאורה בדמו של הנרצח.

איך קרה, שקיבלנו שני דפים כמעט זהים של “שיר השלום”? האם צלמי “מעריב” זייפו את החור? הם סתרו אפשרות זאת תוך הצגת סדרת תצלומים מקוריים. האם הדף שנשמר בגנזך זויף? האם זויף אחרי שהגיע לשם או לפני-כן ועל ידי מי? האם הדף מרוח בדם אמיתי והיכן בדיקת DNA המוכיחה זאת?

ריבוי הדפים כשלעצמו אינו מהווה אליבי ליגאל עמיר, אבל הוא מהווה כתב אישום נגד אלה הסוחטים ממותו של רבין כל טיפת שמלאץ תעמולתי. ריבוי הדפים, כמו חורי שיר השלום  הפלאיים הבאים והולכים מאליהם, מוכיחים שלמי שרצה לחנך את העם מחדש תוך ניצול הירצחו של רבין, אין קווים אדומים.

וראוי לשאול כמה זיופים ומעשי קסם נוספים מתקיימים להם בסתר מעיניו הבוחנות של הציבור התמה? האם החורים הבאים והולכים ב”שיר השלום” או והחור השלישי בקדמת חולצתו של רבין הינם סוף פסוק לכזבים או שמא נכונו לנו הפתעות נוספות?

 

“למי זה מועיל?”

שאלת התועלת נשאלה בכל חקירת רצח כבר ברומי העתיקה, ראוי שנשאל אותה גם אנחנו. למעשה, דוברים רבים הציעו כבר תשובות מגוונות לשאלה הזו, חלקן היו מעניינות ביותר.

למשל, ח”כ דני יתום נמנה עם אלה הטוענים, שתהליך אוסלו לא נכשל אלא נרצח בקליעיו של יגאל עמיר. דברים דומים השמיעו גם שלמה להט, יזהר סמילנסקי ועוד –  שהרי הכל היה מושלם עד הרצח, הטרור מאז הסכם אוסלו נעלם, ערפאת לא היה מעז לפתוח במלחמה נגד רבין, אבל הנה הגיע הרוצח הדתי הימני הארור והשלום נקטל באיבו.

אם היינו יכולים לבקר באופן חופשי את טענות השמאל ללא הגנבת מבט לשבעה כיוונים שונים, שמא מישהו מאזין כדי לדווח למשטרה על ההסתה המתנהלת, היינו יכולים להעיר, שטיעון הפלאים חושף את לב עליבותו של הטיעון למען אוסלו: על פיו, מדינת ישראל נכנסה להרפתקה מדינית עם ארגוני טרור, כשהכל תלוי על בלימת היחסים האישיים בין שני מנהיגים מזדקנים: ערפאת ורבין…

הבעיה כאן קשה עוד יותר. כשדני יתום היה עדיין במדים, הטיל ראש הממשלה אהוד ברק עליו ועל משה יעלון את משימת הבדיקה של הכוונות האמיתיות של ערפאת. כתיבת הדו”ח הסתיימה כבר בתקופת אריאל שרון, תוכנו ומסקנותיו היו: ערפאת מעולם לא התכוון באמת לשלום עם ישראל. ברם, מה שכתב דני יתום האלוף, דני יתום הח”כ לא קרא: לתפישתו אצל ערפאת הכל היה יכול להסתדר, מקור הבעיה אצלנו הישראלים: “רוצח השלום” דתי, ימני, מזרחי. כך נולד הנרטיב המושלם.

היום, לאחר שידור התוכנית בערוץ 2, עולה לנו, שאולי מושלם מדי, אם כי הסרט של נפתלי גליקסבגר והדיון שאחריו נגעו רק במעט מהשאלות האמיתיות. תחקירנית ערוץ-2 נורית קידר ראתה את הממצאים של שחף כבר בינואר 2001, ברם בנובמבר 2005 הצוות של ערוץ-2 עדיין התרכז בחור אחד בלבד.

 

בהתלהמות רבתי שלאחר רצח רבין, אחד הדברים השפויים הבודדים נשמעו דווקא מפיו של בנימין נתניהו: הוא הציע הצבעה של 120 הח”כים בעד ממשלת פרס. “יש להעביר מסר”, כך הוא אמר, “ששום דבר במדינת ישראל לא יוכרע באקדחו של מתנקש!”

מאז ועד היום אנחנו שומעים את התירוץ האולטימטיבי “הם רצחו את השלום”, שמשמעותו המזעזעת היא: הרצח הפוליטי משתלם, אקדח המתנקש יכול להכריע, השיטה עובדת, ניתן לרצוח תהליכים כאלה או אחרים במדינת ישראל, גורלה של ישראל תלוי באדם אחד – חסל אותו ושנה את ההיסטוריה…

 

תמיד קיימת סכנה, שאדם בודד ישמע משהו, שלא ממש יבין מה ששמע, ויזרוק רימון או יסחט את ההדק. אסור לנו בגלל החשש הזה להגביל את הדמוקרטיה, לשם כך אנו משלמים את המשכורות למשטרה והיחידה לאבטחת האישים. ראוי לנו לזכור, שכל חלופה לדמוקרטיה מסוכנת הרבה יותר; הדמוקרטיה, צורת השלטון אותה בחרנו, ובתוכה חופש הביטוי וחופש המחשבה, חייבת לגבור על מסכת השיקולים האחרים.

נניח לרגע, שהגרסה הרשמית של רצח רבין, נכונה במלואה; נניח, שקנאי דתי המעודד מדברי ההסתה, הוא זה שהרגו. לו באמת ובתמים רצה השמאל להפיק את הלקח המתאים מרצח כזה, היה פועל ככל יכולתו לניצחון החירויות הדמוקרטיות במדינה ולא להכפפתן לצרכי השלטון של קומץ מנהיגים.

קטן הסיכוי, שאנרכיסט משכיל, שזה הפרופיל העיקרי המספק פושעים פוליטיים, ירצח ראש ממשלה בגלל “הסתה”. מה שעלול יותר מכל לשכנע את הרוצח הפוטנציאלי  – הרי זה השיעור המאלף בתועלת הרצח הפוליטי, שדני יתום ועמיתיו החרוצים מעבירים לציבור כבר עשר שנים.

 

מאמר ראשון בסדרה: הקונספירציה – המילה האסורה

מאמר שני בסדרה: סבירות הקונספירציה

אתר המחבר: www.global-report.net/boazm