על “תסמונת יפה זילברשץ” – האם כצעקתה? או: האם אורית קמיר קיבלה את הדוקטורט “דרך המיטה”?

שמחה ניר, עו”ד

על

“תסמונת יפה זילברשץ” –

האם כצעקתה?

או

האם אורית קמיר קיבלה את הדוקטורט

“דרך המיטה”?

הקדמה

על מה רגשו גויים

מה, בעצם, אמרה זילברשץ?

חיזור, חיזור אגרסיבי, חיזור מגושם, הטרדה מינית

המציאות – עד כמה שחורה היא?

על ההימנעות מלהתלונן ועל תלונות-השווא – האם כשוועתן?

על “תסמונת זילברשץ” ההפוכה

האמנם “בגידה”?

סיכום

הקדמה

כותב שורות אלה הוא פמיניסט. פמיניסט מאז שעמד על דעתו הציבורית, ובתור שכזה הוא מוכר לא מהיום בחוגי הפמיניסטיות.

אבל השאלה הראשונה בהקשר זה היא מהו הפמיניזם, ולכך ישנן הגדרות שונות, אם כי לא כל הגדרה, בעליה יוצאים אתה בראש חוצות, ולא קשה להבין מדוע.

לשיטתי הפמיניזם יוצא מתוך שוויון א-פריורי בין המינים. כך, למשל, אם שני ההורים משתכרים שווה, ושניהם טובים לילד באותה המידה, לאם לא יהיה שום יתרון על האב, אפילו אם מדובר בילד מתחת לגיל שש, או בילדה בכל גיל, ואם, מאידך, האם מרוויחה יותר, והאב הוא הורה טוב יותר, אזי, בהעדר הסכמה אחרת, האם תישא במזונות הילדים, והאב יקבל את המשמורת עליהם, עם הסדרי-ראייה נאותים גם לאם (לדידי, אגב, עדיף שההורה אשר נהנה מהחזקת הילדים יישא גם בנטל הכלכלי הכרוך בכך, אבל זו סוגיה אחרת לגמרי).

אבל ישנה גם השקפה אחרת, ולפיה מתחילים מנקודת השוויון, גוזרים את כל הקופונים שהשוויון נותן, ומשתמשים בהישג הזה כקרש-קפיצה לתחילת מסע ההישגים של כל אישה בנפרד, ושל ציבור הנשים בכללותו, או להיפך: יוצאים למלחמת תפסי-ככל-יכולתך, ואחרי כן, בשם ה”שוויון”, דורשים את החצי מהעצם היבשה שנשארה לפליטה.

ומכאן למישור הציבורי: הגישה הארכאית (קלאסית?) של המאבק בין המינים רואה כל מיגדר כקבוצת-אינטרס, ועל כן הגבר אמור להגן על האינטרס המיגדרי של הגברים, כשם שהאישה אמורה להגן על זה של הנשים, אבל ההשקפה הפמיניסטית האחרת תראה בגבר הזה “male chauvinist pig“, ואילו הגנתה של האישה את בנות מיגדרה היא “מובנת מאליה”, ואוי לו למי שיגדיר אותה כ”female chauvinist swine“.

הצעד הבא בקידמה הוא נוח יותר לגברים: הם צריכים להיות “אובייקטיביים”. כך, למשל, אם נושא מיגדרי שנוי במחלוקת לגיטימית, זה בסדר אם הגברים יהיו חלוקים ביניהם (כי אנחנו הרי “לא רוצות לסתום לגברים את הפה”), אבל אנחנו, הנשים צריכות להיות ציבור מלוכד, אשר כולו שפה אחת, ודברים אחדים.

התוצאה תהייה שאם הנושא המיגדרי מפלג את העם חצי-חצי, הגברים צריכים להתפלג כך, ואילו הנשים לא, כך שהחלוקה הסופית תהייה 3:1 לטובת הנשים. ממש שוויון א-פריורי.

וזה מביא אותנו אל תגובתה של הד”ר אורית קמיר לדברים שאמרה הפרופ’ יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, תחת הכותרת “הדרך לצמרת רצופה בגידה, או: על ‘תסמונת יפה זילברשץ’“.

על מה רגשו גויים

תחת הכותרת “מה דינה של אישה במחשוף בבר אילן” (מוסף הארץ, 10.12.2004) מביאה ורד לוי ברזילי את סיפור הרשעתו של דוד ויינברג, יד ימינו של נשיא האוניברסיטה, אשר פוטר מעבודתו אחרי שהורשע בהטרדה מינית של עובדת הכפופה לו, ועל הקולות בעד-ונגד הפיטורים האלה.

במסגרת הקולות האלה מביאה לוי ברזילי את דבריה של זילברשץ, המוגדרת בכתבה כ”מליצת היושר הנלהבת והבכירה ביותר של ויינברג”, דברים אשר קוממו את קמיר – ולא רק אותה.

הנה דבריה של זילברשץ, כפי שצוטטו ע”י קמיר: “לנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. למה לי זה לא קרה מעולם?”

הגם שהמובאה היא חלקית מאוד (מובאה מלאה יותר – בהמשך), קשה שלא לקרוא את המלים “כמעט תמיד”. כמעט תמיד.

האם קמיר טוענת כי לנשים לעולם אין חלק בהטרדה המינית? שתגיד ונבדוק את הדבר. אולי אכן כך הוא, אבל אם היא לא מנצלת את ההזדמנות הנפלאה הזאת, כנראה שהיא מסכימה כי גם לנשים יש חלק בזה (אם כי חולקת, מן הסתם, על שיעורו של אותו החלק).

ובאשר לשאלתה הריטורית של זילברשץ, “למה לי זה לא קרה מעולם?”, אומרת קמיר, בעקיצה: 

“זהו, כמובן, טיעון המבטא הגיון ברזל. על פי הגיון זה, אם זילברשץ לא נשדדה מעולם, אזי מקרי שוד אינם מתרחשים. שודדים אינם קיימים. ומי שטוענים שנשדדו – בודאי הזמינו את זה בהתנהגותם המופקרת וחסרת האחריות. על פי הגיונה של זילברשץ, אם היא עצמה לא סבלה מגילוי עריות בצעירותה, אזי התופעה אינה קיימת, ואם מישהי טוענת שהותקפה על ידי קרוב משפחה – אזי ברור שהיא הביאה זאת על עצמה בהתנהגותה. כך, על פי זילברשץ, אם היא עצמה לא נפגעה ממטען חבלה, אזי איש לא נפגע, ואם מישהו טוען שנפגע – אין ספק שהוא הביא זאת על עצמו ומגיע לו”,

ומוסיפה בשאלה ריטורית משלה:

“האם יתכן שזהו הגיונה של מי שעומדת בראש פקולטה למשפטים באוניברסיטה ישראלית? בהחלט יתכן. הגיונן של נשים שאפתניות המבקשות להצליח במערכות גבריות הוא להגיד את מה שגברים סביבן רוצים לשמוע. הטרדה מינית מאיימת על גברים נאורים ומכובדים הרבה יותר מאונס אלים או תקיפה חמורה: הטרדה מינית קרובה אליהם הרבה יותר. לא בכדי מתייצבת מאחורי דובר האוניברסיטה סוללה של מכובדים, שהרי אם יורשע הוא, מי יודע, מחר עלולה להתלונן סטודנטית או מזכירה גם עליהם. אם תושתק המתלוננת עליו–  יורתעו המתלוננות הפוטנציאליות עליהם. שם המשחק הוא השרדות. ומאחורי הגברים הנאורים והמכובדים ניצבות נשים שאפתניות, שריח ההצלחה באפן, והן מבינות בדיוק היכן מרוח הלחם”.

אכן, יש משהו בעניין ההיגיון וחוסר ההיגיון, כי הדוגמה של זילברשץ על עצמה היא רק מקרה פרטי אשר אינו מעיד על כלום, וכוחו יפה רק לצורך המליצה, אבל הדיבורים על “נשים שאפתניות המבקשות להצליח במערכות גבריות … נשים שאפתניות, שריח ההצלחה באפן, והן מבינות בדיוק היכן מרוח הלחם” אינם שונים מדיבורים על כך שפלונית או אלמונית “השיגה את הקידום דרך המיטה” – דיבורים אשר היו מקוממים את קמיר, אשר, מן הסתם, לא הייתה מהססת לומר על אומרם שהוא “חזיר שוביניסטי גברי”.

אז יכול להיות שזילברשץ טועה, ואולי אף טועה בגדול, ואני לא רוצה להיכנס לכך, כי לא בהטרדה מינית באתי לדבר היום, אלא בפמיניזם וביושר אינטלקטואלי, ובמצוות “את אשר יאהב יוכיח”.

ואני שואל אותך, אורית: מדוע את יוצאת מתוך הנחה שהיא מתקרנפת, למען הקידום שלה, ב”מערכת הגברית” – דבר שאינו שונה במאום מאשר קידום “דרך המיטה” – ולא מביאה בחשבון את האפשרות הפרוזאית שהיא, זילברשץ, סתם טועה?

ומה היית אומרת על זכר אשר היה אומר את אותו הדבר בדיוק? האם היית נותנת לו ליהנות מ”חזקת הטעות”, או שהיית מגדירה גם אותו כ”חזיר שוביניסט גברי”?

לדעתי האפשרות השנייה היא הסבירה, כי את, בלהיטותך, לא מוכנה להביא בחשבון את האפשרות שבויכוח לגיטימי אפשר לטעות. את לא מוכנה להביא זאת בחשבון, כי אם טועים – גם את יכולה לטעות, אבל האפשרות הזאת הורסת לך את התיזה של הקידום-דרך-המיטה, ושל “הצד המרוח של הפרוסה” – שני צדדים של אותו המטבע.

ומוסיפה קמיר:

ואם תמהתם מדוע כה רבות מן הנשים המגיעות לצמרת אינן משנות את המציאות הפוגעת בנשים, מדוע אינן מקדמות נשים נוספות – זוהי התשובה: הן מעדיפות לדאוג לעצמן, על חשבון נשים אחרות, ולהתקדם בזכות הפגנת נאמנות פומבית למערכות הסקסיסטיות לתוכן הצליחו להתברג. וכך ימשיכו הדברים להתנהל, עד שנשים (וגם גברים( יוקיעו התנהגויות פתטיות כאלה, וישבחו התנהגויות סולידריות, אמיצות, כשל ד”ר רות קנאי, שעל פי הכתבה קיבלה את תלונת המתלוננת ומצאה בה ממש, ושל ד”ר רות קדרי הלפרין, אשר על פי הכתבה ‘האמינה למתלוננת מיד, ליוותה אותה בעל התהליך, סייעה לה ותמכה בה. לפי דברי התובעת, הדס פורר, עדותה של הלפרין חיזקה את עדות המתלוננת’. תחזקנה ידי אחיותינו המכוננות”.

ועם כתב-אישום כזה על “כה רבות מן הנשים”, אתן, הפסיבדו-פמיניסטיות, הקוואזי-פמיניסטיות, וגם הפמיניסטיות האמיתיות, כבר אינכן זקוקות לחזירים הגבריים, כי אתן עושות את זה לעצמכם בצורה יוצאת מן הכלל.

ועוד בשם הפמיניזם…

מה, בעצם, אמרה זילברשץ?

כה אמרה הפרופ’ יפה זילברשץ (ההדגשות – לא במקור):

“… אני טוענת שלנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. … כאשר גברים ונשים עובדים יחד נוצרות מערכות יחסים מסוגים שונים. … אין מה להיתמם בעניין הזה, נוצר מתח מיני. זוהי דינמיקה אנושית מובנת. לעתים מדובר ביחסים קורקטיים לחלוטין, לעתים ביחסי חיבה מיוחדים לאדם כזה או אחר, לעתים זה גולש לסוג של פלירט מילולי, וכן הלאה. מתי זה מתפוצץ? בדרך כלל כאשר הגבר (ברוב המקרים) הולך צעד אחד רחוק מדי לטעמה של האשה. בדרך כלל זה לא בא יש מאין. זה לא נוחת מהירח. את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר! … אני חלילה לא מציעה להקל ראש במקרים החמורים באמת, שבהם יש הפעלה ברמות חזקות מאוד של כוח פיסי. כשגבר כופה בכוח יחסי מין על אשה. שיימק בכלא. שימצו עמו את כל חומרת הדין”.

הנה כי כן, זילברשץ אינה טוענת שרק הנשים אשמות, ושלגברים אין חלק, אלא שהנושא מורכב, והמינונים אינם חדים-וחלקים.

חיזור, חיזור אגרסיבי, חיזור מגושם, הטרדה מינית

אדם הראשון לא נזקק היה לחיזור אחרי חווה אשתו, כי לחווה לא היו אופציות אחרות (זולת, אולי, חיית השדה, אבל מבחינת החיות, שהיו אז כבר חברה מגובשת, זה לא היה פוליטיקלי-קורקט, ולכן האופציה הזאת גם היא לא הייתה ריאלית), ואם היא, חווה, לא הייתה רוצה כמוהו, לא היינו כאן היום, להתווכח על הטרדות מיניות וכל הכרוך בהן.

אבל כיום קשר רומנטי לא נוצר ללא חיזור תחילה.

צורת החיזור העדינה ביותר, מן הסתם, היא במשלוח דואר אלקטרוני בן מילה אחת: “התיאותי?”, ובהמתנה לתשובה – אשר אפשר כי תגיע מייד, אפשר באחרית הדורות, ואפשר שהיא לעולם לא תגיע.

אלא שבמציאות זה לא הולך כך. מקרים של “אהבה במבט ראשון” הם מועטים מכדי לקיים את המין האנושי, וברוב המקרים נזקקין אנו, איפוא, לחיזור אגרסיבי יותר, אשר לפעמים הוא גם מגושם, לא אסתטי, לא נעים, אבל השאלה היא אם ומתי מגיע הדבר לכדי “הטרדה מינית”.

באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון אשר דן בהתנהגות חוקית ובלתי חוקית נאמר:

“… ואין לקבוע מסמרות בדבר בחינת ‘כזה ראה ודבר’. על כורחנו, שקיים יהא מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל, בין הכשר לבין הכשר למהדרין, ועל כורחנו, שיבואו בחשבון נסיבותיו המיוחדות של העניין”,

והדברים האלה יאים גם לזיקה שבין החיזור להטרדה המינית, ללמדך כי עצם העובדה שהחיזור הוא אגרסיבי, מגושם, לא אסתטי, לא נעים,  עדיין אינה גוררת את המסקנה שהוא מגיע לכדי הטרדה מינית, ועדיין, “על כרחנו” (?) נכיר בכך שבין החיזור האלגנטי, הסטרילי, לבין ההטרדה המינית עדיין יש “מרחב תימרון בין הרצוי לבין הנסבל”, ועדיין יש להביא בחשבון את “נסיבותיו המיוחדות של העניין”.

בלי מרחב-התימרון הזה, ייתכן כי מחצית האוכלוסיה הייתה מסיימת את חייה בדירת-רווקים, והמחצית האחרת – בבתי הכלא, ובכך גם היה, כמובן, מגיע הקץ למין האנושי, וממילא גם לויכוח על ההטרדות המיניות… אבל גם הפמיניסטיות הפאנאטיות ביותר לא היו חפצות בכך, מן הסתם.

המציאות – עד כמה שחורה היא?

הבה נניח כי בכל יום מתקיימים בארץ מפגשים רבים, נניח מיליון, בין גברים לנשים. ברוב המקרים (נניח 900,000) המפגשים האלה הם קורקטיים לחלוטין, ורק במיעוטם (נניח 90,000) נוצר מתח מיני מסויים, אבל רק בחלק (נניח 9,000) מהמפגשים בהם נוצר מתח מיני מתחיל, או מתקיים, גם תהליך כלשהו של חיזור, אשר במקרים רבים (נניח 600) נגדע באיבו, במקרים אחרים (נניח 200) ממשיך ומגיע לקשר רומנטי, ורק במקרי-גבול (נניח 100) מגיע לכדי הטרדה מינית. נשארו לנו, להשלמת המיליון, עוד 100 מקרים מובהקים של הטרדה מינית “נטו” (כמובן שבהעדר נתונים  אמפיריים המספרים האלה הם היפותטיים גרידא, ו”לצורך המחשה בלבד”).

ניתן להניח כי המקרים המובהקים של הטרדה-נטו הם בודדים יחסית, כמו שהעבריינות בכללה – למעט עבריינות-התעבורה, שאינה נובעת מנטיית האדם לעבריינות, אלא מהיטפלותו של המחוקק לעניינים של מה-בכך, והגדרתו אותם כעבירות – הינה תופעה נדירה, יחסית לגודל האוכלוסיה, אבל לגבי המקרים האלה, המקרים של הטרדה-מינית-נטו, אין כל מחלוקת, אפילו אליבא דזילברשץ.

נשארו לנו, איפוא, לצורך הדיון ב”תסמונת יפה זילברשץ” (אחרי שהורדנו את מרכיב ה”בגידה”) רק אותם מקרי-הגבול המתחילים בחיזור לגיטימי – אולי נמרץ, אולי מגושם, אבל עדיין לגיטימי – ומסתיימים בהטרדה מינית.

ואת מקרי הגבול האלה הייתי מגדיר, אולי ציורית, כמקרים בהם שני הצדדים נכשלים בקריאת המפה, והצד המחוזר אומר (במלים או בהתנהגות, ואין נפקא מינה) “עד כאן!” שנייה אחת אחרי נקודת האל-חזור, במקום שנייה אחת לפניה.

אז זה באמת לא בסדר שהצד המחזר לא מציית ל”עד כאן” הזה, אפילו נאמר באיחור, ומכאן-ואילך הוא עובר על הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, ומתחייב הן בפלילים, והן בתביעה אזרחית לפיצויה של המוטרדת, אבל השאלה היא אם האיחור של שתי שניות באמירת ה”עד כאן!” הופך את המחזר מצדיק גמור לפושע גמור, ואת המחוזר מצדיק גמור לצדיק גמור.

אני יודע שיטענו נגדי ש”במקום להתייחס עניינית” אני “מתחפר בצד הלגאלי”, אבל בדרך-כלל החוק משקף את רצונה של החברה בכללותה, אם כי לפעמים הוא בגדר פשרה בין מוסכמות-המינימום לבין דרישות-המקסימום, ולכן אין מנוס מלשאול את עצמנו כיצד הדין והמשפט יתייחסו למקרי-הגבול האלה. לדעתי, בנקודה הזאת לא יהיו חילוקי-דיעות בין קמיר לבין זילברשץ או לביני.

מכל מקום, קמיר אינה טוענת כנגד החוק למניעת הטרדה מינית, אלא דווקא כנגד ההימנעות מלאכוף אותו במידה מספקת, ועל כך בהמשך.

המשפט האזרחי מכיר בעקרון הרשלנות התורמת, או האשם התורם, וכמידת תרומתו של הנפגע לנזקו-הוא, כן ינכה בית המשפט מהפיצוי הנפסק לו את חלקו-היחסי. הדבר הזה ישים לא רק במקרים “גבוליים” אלא גם במקרים המובהקים של הטרדה, ואפילו במקרים של אונס ממש.

כך, למשל, אם המתלוננת, מרצונה הטוב והחופשי, נכנסת עם גבר זר לה לשירותים של מועדון על מנת לצרוך סמים, ושם היא נאנסת, בית המשפט יפסוק כי הייתה כאן רמה גבוהה של אשם תורם, אולי גם 100% של “תרומה”, אם יתברר כי המתלוננת ידעה איזו השפעה עשוייה להיות לסם על כושר השיפוט שלה, ועל רצונה הטוב והחופשי.

במשפט הפלילי הרשלנות התורמת אינה ממרקת את העבירה, אבל בהחלט יש לה השפעה על חומרת העונש, וייתכנו גם מקרים בהם התנהגותה של המתלוננת, כולל מודעותה לתוצאות האפשריות, תתפרש כהסכמה מלאה אשר שוללת מהמעשה את אופיו הפלילי.

על ההימנעות מלהתלונן ועל תלונות-השווא – האם כשוועתן?

אומרת קמיר (ההדגשות לא במקור):

“זהו סיפור מוכר, שלמרבה הצער חוזר על עצמו שוב ושוב במקומות עבודה רבים. זוהי, כמובן, גם המציאות העגומה המסבירה את מיעוטן היחסי של תלונות על הטרדות מיניות, ואת סירובן של קורבנות הטרדה מינית לנקוט בצעדים שפותח בפניהן החוק. נשים יודעות היטב כי גם אם החוק שעל הנייר מאפשר להן להשיב לעצמן את כבוד האדם שלהן, מעסיקים ועמיתים ימררו את חייהן עד שהסיוע המשפטי ייראה ככלב קטן לעומת הנזק שייגרם להן. רק נשים מודעות במיוחד ואמיצות במיוחד מעזות להתלונן על הטרדה מינית והלחם על כבודן ושוויונן, שלהן ושל כלל הנשים. (מובן שמסע ההפחדות על פיו החוק למניעת הטרדה מינית עורר גל בלתי מרוסן של תלונות שווא אשר הורסות את חייהם של גברים חפים מפשע אין לו שום בסיס במציאות. המפחידים למיניהם אינם יכולים להביא ולו עובדה אחת לחיזוק השמצותיהם המופרכות, והם אינטרסנטים שיודעים היטב מדוע הם יוצרים את הפניקה הציבורית סביב החוק”.

והנה, בנשימה אחת, מנסה קמיר להלעיט אותנו בשלוש מסקנות, “מובנות מאליהן”:

האחת – ההימנעות מלהתלונן היא (רק) בגלל ש”מעסיקים ועמיתים ימררו את חייהן”;

השנייה – תלונות-שווא על הטרדה מינית הן “עורבא פרח”. אין תלונות-שווא כאלה;

והשלישית – מי שמדבר על תלונות-שווא הוא “אינטרסנט”, ר”ל.

המרתק בכל העניין הוא טענתה כי המפחידים למיניהם “אינם יכולים להביא ולו עובדה אחת לחיזוק השמצותיהם המופרכות”: האם קמיר עצמה מביאה, “ולו עובדה אחת” לחיזוק התיזה שלה?!

אז ככה: ברור כי בכל מה שכותבת קמיר יש משהו מן האמת, אבל ההכללות שלה מצריכות מחקר אמפירי מעמיק, ולפחות ממי שנושאת את התואר דוקטור, ומציינת אותו לצד שמה גם במאמר הזה, אני מצפה לאישוש מחקרי. אני עצמי לא מעז להעריך, אפילו באופן הכי גס, את הממדים הכמותיים של התופעות עליהן אני מדבר, ואני מצפה לכך גם מהכותבת המלומדת (ואני לא אומר זאת בעקיצה).

ולתופעות עצמן: אלה אופייניות, במידה זו או אחרת, לכל התחומים, ולא רק לתחום ההטרדה המינית.

להתלונן במשטרה זה לא דבר נעים. זה לא לשלוח פאקס למשטרה ולצפות כי הנילון יודה מייד במשטרה, ולאחר מכן גם בבית המשפט.

להתלונן במשטרה זה להטריח את עצמך מרחוק, להפסיד יום עבודה, להמתין באווירה לא-מרנינה (ואפילו מדכאת) של חדר ההמתנה המשטרתי, לענות על שאלות קשות, נוקבות ומביכות של החוקרים, ועל שאלות קשות, נוקבות ומביכות עוד יותר – מביכות עד מאוד – של הסניגורים בבית המשפט, אם וכאשר התלונה תביא להגשת כתב-אישום.

להתלונן במשטרה זה גם לקחת את הסיכון שהגלגל יתהפך לו, ואפילו בטעות, כי גם חוקרי המשטרה (בשלב הראשון) וגם השופטים (בשלב השני) עשויים לטעות (כמוני וכמוך, אורית).

להתלונן במשטרה זה כולל גם את הסיכון של הסתבכות במשהו אחר: אתה מתלונן על נהג אשר פגע בך מאחור, וכיוון שהמוסכמה, כמעט לעולם, היא שהפוגע-מאחור הוא האשם, אתה לא חושש להתלונן, אבל כשהחוקר מבקש ממך את המסמכים – פתאום מתברר כי שכחת לחדש את ביטוח-החובה …

אז מה הפלא שכאשר אנחנו נפגעים אנחנו נשבעים ללכת למשטרה להתלונן, אבל מתקררים מהר מאוד?

אני מוכן לצאת מתוך הנחה שההימנעות מלהתלונן על הטרדה מינית יש לה סיבות נוספות, ייחודיות לתחום הזה, אבל מהי ההשלכה ה”אינקרמנטלית” של התחום הספציפי הזה על ההימנעות מלהתלונן – את זאת ניתן להסיק רק ממחקר מדעי ראוי.

והוא הדין גם בתלונות-השווא על הטרדה מינית: גם תלונות-שווא הן תופעה אופיינית לתחומים מתחומים שונים, ולי אין ספק (לקמיר אולי יש) כי, בנוסף לאלה, גם לתלונות-השווא בעניין ההטרדה המינית ישנן סיבות נוספות – ייחודיות לתחום הזה – אבל גם כאן ניתן להסיק את המסקנות רק ממחקר מדעי ראוי.

על “תסמונת זילברשץ” ההפוכה

ישנם שופטים ממין זכר אשר באופן כרוני פוסקים לטובת האישה.

איך אנו יודעים כי אצל שופט זה או אחר זה “כרוני”? מהשוואה בין כתבי-הטענות והפרוטוקולים לבין פסקי-הדין: אם השופט מתעלם באופן שיטתי מטענות מסויימות, או אם הוא נותן לשאלה משפטית זו או אחרת תשובות הפוכות זו-לזו, ותמיד לטובת האישה – זה סימן מובהק ששופט-צדק הוא לא, ואני הייתי אומר: שופט מתועב.

האם השופט אשר באופן כרוני מפלה את האישה לטובה הוא “אינטרסנט”? יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. יכול להיות שהוא רואה באישה תמיד את הצד החלש, וכל הפילוסופיה השיפוטית שלו אינה אלא עבירה מתמשכת על “לא תהדר דל בריבו”, אבל יכול להיות שהוא מצפה, אולי אפילו בתת-המודע שלו, לתמורה כלשהי, ומבט של הכרת-תודה בעיניה של אישה הינו תמורה שאין לזלזל בה, לפחות לגבי שופטים זכרים, בגילים מסויימים.

אבל לפני שמתנפלים על הבריות – כולל השופטים – צריך לעשות את כל שיעורי-הבית המתבקשים, כי מה שמתאים, לכאורה, לשופט אחד, לא בהכרח מתאים לשופט אחר, ומה ששופט אחד עושה מתוך השקפת-עולם פסולה, שופט שני יעשה מתוך טיפשות, שופט שלישי יעשה מתוך רשעות-לשמה ושופט רביעי יעשה מתוך מניעים מושחתים אחרים.

ואיש בחטאו ימות. בחטאו האמיתי, ולא בחטא אשר אפשר שיהיה אמיתי – ואפשר שלא.

האמנם “בגידה”?

ראינו לעיל כי שופט יכול להפלות נשים לטובה, וגברים לרעה, בצורה השיטתית והמתועבת ביותר, אבל לא הייתי מעז להגיד על שופט כזה שהוא “בוגד” במין הגברי: הוא לא נבחר והתמנה לכהונתו על בסיס מיגדרי, והוא אינו חייב דבר לבני מיגדרו. הוא חייב “לשפוט את העם משפט צדק”, ומשפט-צדק מבוסס עם שוויון א-פריורי בין בני האדם, ללא אפלייה על בסיס לאומי, עדתי או מיגדרי.

ואוי לנו אם כל שופט יהיה נאמן לבני מיגדרו: כיוון שעדיין רוב השופטים הם ממין זכר, ובבית המשפט העליון הפער המספרי לטובת הזכרים עדיין גדול (10:5), אני לא בטוח שקמיר עצמה תאהב את הנאמנות המיגדרית הזאת, שהיא, לפחות בינתיים, לרעת הנשים דווקא.

והשאלה מה עושה את “פשעה” של זילברשץ ל”בגידה”, ר”ל? נניח באמת שהיא לא בסדר. נניח שהיא קיבלה את הקידום בזכות הדיעות ה”אנטי פמיניסיות” שלה, ואפילו שהיא זכתה בו “דרך המיטה” … אבל האם היא חייבת משהו לבנות מיגדרה? האם את, אורית, מצפה שהעולם האקדמאי יהיה כפוף לנאמנות המיגדרית? האם זה מתיישב אצלך עם החופש האקדמי?

ומתוך הנחה שהציבור האקדמאי מונה יותר גברים מנשים – האם, לדעתך, זה עולה בקנה אחד עם האינטרס הפמיניסטי (כהגדרתך)?!

סיכום

יכול להיות שהפרופ’ יפה זילברשץ היא מן המתקרנפים, אשר מתאימה את דיעותיה למצופה ממנה בכלל, ובפרט מהסביבה הגברית אשר מנהלת את מקום עבודתה, ואשר קידמה אותה לכהונה בה משמשת היום. נניח.

אבל יכול גם להיות שפרט למקרה המסויים דיעותיה דיעותיה של זילברשץ דווקא קרובות/דומות/זהות לאלה של קמיר, והיא בכל זאת קודמה בגלל כישוריה המקצועיים, למרות דיעותיה.

ואני שואל אותך, אורית: האם את מכירה את זילברשץ מעבר לאותה התבטאות בראיון ל”הארץ”?

אם כן – מדוע את לא משתיתה את מסקנותיך על התמונה המלאה?

ואם לא – איך את מגיעה למסקנות כל כך “גלובליות” על סמך “אייטם” אחד?

ותארי לעצמך שיבוא איזה “מייל שוביניסט פיג”, אשר דעתו על מאמרך דומה לשלי, ויוסיף עליה עוד מסקנה: אורית קמיר קיבלה את הדוקטורט שלה “דרך המיטה” … האם זה יהיה לך נעים, אורית?!

אני, מצידי, לא מייצג את יפה זילברשץ, ולא מגן עליה באופן “אישי”. אני בכלל לא מכיר אותה, וגם לא את משנתה המשפטית או הציבורית, וספק אם ראיתי אותה אי-פעם. הדבר המשותף היחיד שיש לי איתה, ככל הידוע לי, ובפאראפראזה על מה שהיא אומרת על עצמה, הוא שאני אמנם לא ריצ’רד גיר, אבל אני, כמוה, נראה לא רע לגילי, ואף פעם זה לא קרה לי שהוטרדתי מינית. ההבדל בינה לביני הוא שאותה זה משמח שהיא לא הוטרדה מינית, ואותי זה פחות משמח, אבל זה עניין אישי לחלוטין.

יחד עם זאת לא אתפלא אם יבוא מישהו ויציע, על אותה רמה של לוגיקה, הסבר אשר לפיו אם יפה זילברשץ מעולם לא הוטרדה מינית, זה משום שהיא קופצת ישר למיטה, כל אימת שגבר קורץ לה. רק תגידו שזה אינו הסבר “לוגי”. רק תכחישו כי “זהו, כמובן, טיעון המבטא הגיון ברזל”, כלשונה של קמיר.

ולדעתי, אורית, את חייבת להתנצל בפניה. יכול להיות שהיא טועה – זה עניין של השקפה – אבל שאר המסקנות שהסקת, לא הבאת להן, כלשונך, “ולו עובדה אחת לחיזוק”.

_____________
עוד לעניין זה: על הפרופסורה של יפה זילברשץ ועל הדוקטורט של אורית קמיר, על קידום ביושר ועל קידום “דרך המיטה” – תשובה לשואלת

וראו גם: בביהמ”ש המחוזי, ת”א: המהומה סביב השינויים במה שקרוי “ההרכב הנשי” – על פמיניזם ויושר אינטלקטואלי