אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?

אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?

 

בכל דור ודור ישנם שופטים שאתה תוהה – ולמעשה הכל תוהין – מדוע הם קודמו לבית המשפט העליון, בעוד אחרים נשארו מאחור. הבעייה קיימת בכל בתי המשפט, ולמעשה גם במערכות אחרות – הצבא, המשטרה ומה לא – אבל כאשר הדברים מגיעים לביהמ”ש העליון הם בולטים יותר, ממוקדים יותר, וממילא זוכים להתעניינות רבה יותר, במיוחד בקהילה המשפטית.

 

מדוע, למשל, השופט אליהו משה (“אני מסכים”) מני קודם לעליון, בעוד שזאב (ז. צלטנר, דיני חוזים) צלטנר חזר למחוזי אחרי הכהונה-בפועל בעליון (דבר הנחשב לקרש-קפיצה טוב למינוי “מלא” לשפיטה שם), וראה את מחוז-הבחירה רק מנגד? מדוע גלריה נכבדה של שופטים ראויים ומוערכים (לפני שהמילה “מוערך” הפכה ל”פילר” כאשר אין מה להגיד על השופט) לא זכו אלא לכהונה-בפועל, וחלקם לא זכו אף לכך?

 

במה פחותים השופטים (רשימה מקרית, שלופה מהשרוול) בנימין כהן, הדסה בן-עיתו, שולמית ולנשטיין, או אליהו וינוגרד, למשל, מהשופטים אליהו מצא או אדמונד לוי?

 

נכון, יש “בחישות” בוועדה לבחירת שופטים, יש “דילים” וכו’, וכאלה, מן הסתם, היו בכל דור ודור, אלא שכיום הציבור עירני ורגיש יותר, וחוסר-הבושה הגיע לממדים כאלה שכמעט שום דבר כבר לא יכול להפתיע.

 

אבל, בכל זאת, איש לא ימנה לביהמ”ש העליון את סוסו של קליגולה. אולי לבימ”ש השלום, אולי למחוזי, אבל לעליון? לא צריך להיסחף. הציבור לא עד כדי כך מטומטם ואדיש, וכדאמרינן אפשר לרמות את כל הבריות חלק מהזמן, אפשר לרמות חלק מהבריות כל הזמן, אבל אי אתה יכול להוליך שולל את כל העולם כל הזמן, ולכן, כאשר בכל זאת רוצים למנות לביהמ”ש העליון את הסוס הנ”ל, מחפשים איזה תירוץ מנצח. למשל שהוא עמד בראש גדוד נהגי הפרדות, ובכך תרם רבות לקידום הרעיון הציוני, ולתחייתו של העם היהודי בארצו, אחרי אלפיים שנות, וגו’.

 

האם תרומת סוסו של קליגולה לקידום הרעיון הציוני, ולתחייתו של העם היהודי בארצו, הינה שיקול כשר וראוי במינוי לביהמ”ש העליון? לא, כי זה שיקול פוליטי, ובמדינת ישראל, כידוע, אין שיקולים פוליטיים בבחירת שופטים לבית המשפט העליון (ובכלל).

 

אז גם כאשר השיקולים הפוליטיים הם שקופים-למדי, אף פעם לא תזיק איזו “תוספת” לעניין כישוריו המשפטיים של הסוס הנ”ל, או של כל מועמד אחר.

 

 

אבל לפני שאנחנו ממשיכים, הבה נעש “טסט” קטן, להמחשת הבעייה. “טסט” – כפשוטו: מבחן נהיגה.

 

על אדמונד מהצופים, ובוחן הנהיגה

 

פעם, לפני שנות-אלף, התפרנסתי מהוראת-הנהיגה, והיה לי תלמיד בשם אדמונד. בחור טוב היה אדמונד זה, נער-חמד, רשג”ד בתנועת הצופים – אלה שמעבירים כל יום לפחות זקנה אחת את הכביש, אפילו אם היא בכלל לא רוצה לעבור אל הצד-שמנגד, ויש צורך להפעיל עליה לחץ פיזי מתון, קצין ביחידה קרבית מובחרת, ומה לא.

 

ממש “אדם נורמטיבי”, כמו שמרבין אנו לומר בטיעונים-לעונש, אבל היה לו חסרון אחד – לנהוג הוא עדיין לא ידע, למרות הפוטנציאל הרב שהיה לו, וגם כסף לעוד שיעורי-נהיגה לא היה לו.

 

יום אחד אומר לי הבחור: אני רוצה טסט. אני: חבל על הכסף שלך. אתה עוד לא מוכן. הוא: אם אתה לא נותן לי טסט, אני עובר אל החבר שלך. מעבר לכביש. יש לי בזה וותק מוכח, עוד מהצופים. ראיתי שאין עם מי לדבר, ולהפסיד תלמיד ככה-סתם, לטובת מורה אחר אשר כן ייתן לו את מבוקשו, זה לא הדבר הכי הגיוני – אז נתתי לו את מבוקשו.

 

הרגש בנוח, אמר ה”טסטר”, תואר שלא השתנה מאז המנדט הבריטי על פלשתינה (א”י), והבחור הרגיש בנוח, והמבחן התחיל. נהג ימינה, נהג שמאלה, זינוק בעלייה (בסוכנות היהודית מתבכיינים דווקא על ההיפך), רוורס (גם זה ירושה מהמנדט), ובחזרה למשרד הרישוי.

 

עד כאן המבחן התנהל על מי-מנוחות, אלא שממש ברגע האחרון, בשנייה האחרונה, הבחור לוחץ על הגאז במקום על הברקס, ונתקע בקיר של משרד הרישוי. למזלו הבוחן התערב בזמן, כי אחרת הם היו יוצאים מהצד השני של הבניין.

 

ראה, אומר הבוחן לבחור: ההתמצאות שלך בתנועה היא מצויינת, ונתתי לך ציון 95 ברובריקה הזאת. שליטה בהגה – טובה מאוד, 90. זהירות – כמעט טובה מאוד, 87. בטחון עצמי – בדיוק במידה: לא מופרז מדי, ולא פחות מדי. 98. החלפת הילוכים במועד – 85. עד כאן לא רע, ויש לך פוטנציאל מצויין, אבל הפישול האחרון הוריד לך את הציון בשימוש בברקסים לבלתי-מספיק. 40. הייתי צריך לתת לך אפס, אבל כיוון שבמהלך המבחן עצרת מספר פעמים כראוי, אני מתחשב.

 

נו, אז מה הבעייה, אומר הבחור, בעודו מקיש קלות על המחשבון שלו: ממוצע 82.5 זה טוב-פלוס. איפה הרשיון?

 

עונה לו הבוחן להבחור: לא היא. כידוע לך, חוזקה של שרשרת נבחן לפי החולייה החלשה שלה, לא על פי החוזק ה”ממוצע” של כל החוליות, ואני לא יכול לתת רשיון למי שמקבל 40 בהפעלת הבלמים. למעשה עוד עשיתי עמך חסד, כי אם הייתי מחיל עד הסוף את מבחן החולייה החלשה, הייתי נותן לך, בעניין הבלמים, לכל היותר אפס.

 

על החולייה החלשה בבחירת שופטים

 

במאמרי המצויין (והצנוע, יש לציין) “אכן, יש לנו שופטים מצויינים, אבל כמה יש לנו כאלה – ומה זה אומר על שיטת הבחירה?” עמדתי בהרחבה על עניין החולייה החלשה כאשר מדובר בשופטים בתוך המערכת, והצגתי את השאלה מהי איכותו של השופט הגרוע ביותר בכל ערכאה, בכל בית משפט. הפחות-שבאומנין, כדאמרינן. כיוון שהמתדיין אינו יכול, כאמור, לבחור את שופטיו, הוא תמיד נמצא בסיכון להתדיין בפני השופט הגרוע.

 

כשם שלמערכת המשפט ישנן חוליות חזקות וחוליות חלשות, כך גם לכל שופט בפני עצמו – והדבר לא הודגש דיו במאמר הנ”ל – ישנן חוליות חזקות וחוליות חלשות. מה יתרון לו לשופט שהוא גאון משפטי, אם היושר האינטלקטואלי שלו לקוי, ומה יתרון לו לשופט שהוא ישר כסרגל, אבל לא מבין דבר במשפטים?

 

אני מוכן, כמובן, להתעלם, לצורך זה, מתכונות “צדדיות”, כגון מזג שיפוטי, ואפילו לסלוח לשופט אם הוא לא מתמצא בכל תחומי המשפט, ובלבד שלא ידון בעניינים המצויים מחוץ לתחום מומחיותו, אבל כאשר שופט נחשב למומחה בתחום מסויים, והוא גם דן בתיקים המחייבים מומחיות באותו התחום המקצועי, איכותו של השופט בתחום הזה – ומכוח עקרון הכלים השלובים קרוב-לוודאי שגם בתחומים אחרים – נבחנת לפי החולייה החלשה ביותר שלו.

 

על אדמונד השופט, ואיך קרה שהוא עלה למעלה

 

מן הפרטים האישיים הנדלים מאתר מערכת המשפט, יחד עם מילואים והשלמות מפי זקני רמלה, עולה (ואני לא ערב לנכונותם של הפרטים) כי אדמונד לוי סיים את שירות החובה בצה”ל בשנת 1961, במשך שבע השנים הבאות הוא “עבד בבית משפט השלום ברמלה בתפקידים שונים”, ובמקביל סיים את לימודי המשפטים, ובשנת 1970 הוא הוסמך כעורך-דין. את שבע השנים הבאות הוא בילה במשרד הצנוע שפתח בעירו, רמלה, ובד-בבד; כעסקן בתנועת החרות, ובהמשך בליכוד, הוא הגיע לתפקיד סגן ראש עירית רמלה.

 

בחודש אוגוסט שנת 1977, משהובס בבחירות לראשות עיריית רמלה, ומשלא ראה, מן הסתם, ם ברכה רבה בעיסוקו המשפטי, עזב אדמונד לוי מאחוריו את הפוליטיקה ואת הפראקטיקה, והתגייס לצבא הקבע, לתפקיד שופט בבית הדין הצבאי, תפקיד אשר היה אמור, מן הסתם, להשכיח מן הציבור את עברו הפוליטי, ושימש עבורו קרש-קפיצה לחזרה לאזרחות תוך כשנתיים, כשופט בית משפט השלום (1979) ומשם, תוך פחות מחמש שנים – לביהמ”ש המחוזי (1984).

 

תחת הכותרת “שופט המעברות” מביאה נאווה צוריאל (מעריב nrg, 26/6/2005) “קולות מן העבר” של מי שהייתה להם נגיעה בקידומו של אדמונד לוי במערכת המשפט:

 

אולי בשל הרקע הפוליטי המובהק שלו, מעל שרשרת המינויים של לוי ריחפה, דרך קבע, עננה כבדה של מעורבות פוליטית. כאשר מונה לבית משפט השלום, נשמעו טענות כי בוועדה למינוי שופטים ישבו נציגים מהמפד”ל ומהליכוד שתמכו בו מטעמים פוליטיים. משה פרץ, לשעבר ראש עיריית רמלה מטעם הליכוד, העיד השבוע כי המליץ על מינויו. “ראיתי בן אדם הגון וישר”, סיפר השבוע, “פגשתי במזנון הכנסת את דב שילנסקי, שהיה אז חבר הוועדה מטעם הליכוד, ואמרתי לו שאדמונד הוא מן הראויים”.

 

ומה אומר שילנסקי:

 

“על אדמונד לוי היו הרבה תשבחות. אנשים ידעו שצריך לדבר על לבי ולומר שהוא אדם בעל זיקה לאנשים דלי אמצעים, כי אני יוצא מעברה. אני זוכר שמשה פרץ סיפר לי באותה תקופה, בהתלהבות, שהוא פועל למען נזקקים ומיעוטי יכולת. לי היו הרבה חברים, ניצולי שואה, ברמלה, ושמעתי עליו, דווקא מהאשכנזים, הרבה תשבחות. שמו כעורך דין ואיש הגון הלך לפניו.

 

“לפני התקופה שלי היו מקרים בודדים שנבחר אדם מתנועת החירות לבית המשפט. לרוב השופטים עד אז היה עבר מפא”יניקי, ואשכנזים היו הרוב המוחלט. בתקופה שלי נגמר העניין הזה. איש חירות היה במעמד של מפא”י. אם הוא טוב תמכו בו. לאדמונד לוי לא היו ממליצים מה’היי סוסייטי’ אלא מהמוני העם. אני זוכר שהיה לגביו קונצנזוס, לא התנהל דיון ארוך”.

 

חבר הכנסת דאז אברהם מלמד, שהיה חבר הוועדה למינוי שופטים מטעם המפד”ל בזמן מינויו של לוי לבית משפט השלום, דווקא “לא זוכר מינוי חלק”:

 

“היו הרבה הסתייגויות. אמרו שזה מינוי פוליטי כי הוא היה ראש סיעה. אני זוכר שהמינוי עבר ברוב קטן. היו גורמים מהליכוד שלחצו. זה היה בעייתי”.

 

בין הממליצים למלמד, “למרבה ההפתעה”, כדבריה של הכתבת המלומדת, היה גם אהרון אבו-חצירא, ואני תוהה על מה היא הופתעה, כי לו אני מניפולטור פוליטי כאבו-חצירא, הייתי ממליץ לשפיטה על כמה וכמה יריבים פוליטיים, כדי לסלקם מדרכי, וההמלצה הזאת הייתה בסך-הכל תרגיל-הכנה לאבו-חצירות מתחילות.

 

שר המשפטים דאז, עורך הדין משה נסים, חבר הליכוד שישב בוועדת המינויים לשלום ולמחוזי, סמך גם הוא את ידיו על המינוי:

 

“יש לי אחריות גבוהה מאוד למינוי שלו”, התגאה. “אני ראיתי לנגד עיניי אדם שקול מאוד, בעל כושר ביטוי טוב, שעשה עליי רושם של משפטן שמבין, ובעל מזג שיפוטי”.

 

משה נסים היה גם זה שהמליץ לקדם את לוי למחוזי:

 

“הוא עשה עבודה מבוקר עד לילה וקיבלתי הדים יוצאים מן הכלל. לא היו גורמים מהליכוד שלחצו למנות אותו. אני רציתי ליצור דגם שאם שופטים מצליחים בתפקידם בשלום אז תוך שנתיים-שלוש הם יקודמו למחוזי מבלי שיצטרכו להמתין עשר שנים. וכאלה היו כמה. אדמונד לוי, מיכאל בן-יאיר, אליהו מצא”.

 

גם כאשר עלה לדיון מינויו של לוי לשופט קבע בבית המשפט העליון נשמעו קולות דומים. הפעם שר המשפטים היה מאיר שטרית. אז עלתה הטענה כי יואל לביא, ראש עיריית רמלה ומוקד כוח במרכז הליכוד, הבטיח לשטרית תמיכה באזור השפלה בתמורה למינויו של לוי, חבר משפחה מרמלה. לביא סיפר השבוע כי משפחתו התגוררה בעבר בשכנות למשפחת לוי והחברות בינו לבין לוי התפתחה במגרש הכדורגל.

 

הנה כי כן, שיטת חבר-מביא-חבר לא הייתה נחלתה הבלעדית של אצולת רחביה, ומגרש הכדורגל הרמלאי גם הוא חממה לשופטים. אומר לביא לכתבת:

 

“אם תספרי לי איך נבחר ברק אתייחס לבחירתו של לוי. קודם תתחילו במינויים של שכונת רחביה, אחרי שתסיימו את המינויים שם נעבור למינויים של שכונת רמלה. ברור שפועלים גורמים פוליטיים בוועדת המינויים. אני אוהב את מאיר שטרית, אבל אני לא בן בריתו. נראה לך שבמדינה הזאת ראש עיר מדבר עם שר ‘אתה תמנה שופט ואני אסדר לך חברי מרכז’? זו לא רפובליקת בננות. גם מפלגת העבודה תמכה בלוי”.

 

לימים נרקם הדיל המפורסם בין שטרית, אז שר המשפטים, לבין השופט אהרן ברק. ההסכם קבע כי שטרית יתמוך במועמדת של ברק, איילה פרוקצ’ה, וברק, בתמורה, יתמוך בלוי, מועמדו של שטרית.

 

לוי, אומרים גורמים הבקיאים במסדרונות בית המשפט, לא הצליח להשתלב מיד: “התייחסו אליו שם כנטע זר, אי בודד. קשה ליצור איתו עבודת צוות, הוא גם שופט פלילי, ועיקר הפקק בעליון הוא בתיקים אזרחיים”. מצד שני, התקופה היתה תקופת דוח זמיר, שמתח ביקורת על חוסר ייצוג שוויוני בבתי המשפט, כך שבנסיבות המסוימות הללו, המינוי של לוי התאים מאוד.

 

נו, אתם רואים את הקולות? “התקופה היתה תקופת דוח זמיר, שמתח ביקורת על חוסר ייצוג שוויוני בבתי המשפט, כך שבנסיבות המסוימות הללו, המינוי של לוי התאים מאוד” …

 

לאחר ששטרית הצליח “לסגור את הדיל”, מספרים ה”מקורבים”, הוא נפגש עם לוי ובישר לו על הסיכום. לוי הזיל דמעה. שטרית לא הסתיר את סיפוקו מהעניין ובראיון שנתן לביטאון של לשכת עורכי הדין, “עורך הדין”, אמר:

 

“זו הפעם הראשונה שלבית המשפט העליון נבחר שופט שצמח מלמטה ומייצג את ישראל השנייה. אדמונד לוי הוא יוצא המעברות הראשון שנבחר לכהונה בבית המשפט העליון”.

 

מאז הודבקה ללוי התווית של “שופט המעברות”. הוא נחשב לשופט ששבר את הקליקה של יוצאי רחביה בעליון, בשל היותו דתי ומזרחי.

 

עד כאן הכל על פי נאווה צוריאל, בכתבתה הנ”ל (“שופט המעברות, מעריב nrg, 26/6/2005), אשר אני, כאמור, רק מביא מפי גדולים ממני, המביאים מפי גדולים מהם, וככל הידוע לנו איש לא תבע את הכתבת ואת העיתון על הוצאת לשון-הרע, או התריס כנגדה באיזה סגנון גברתי מדברת!!!

 

הנה, עינינו הרואות: אדמונד לוי בחור טוב, לא אוכל זכוכית, לא שותה סולר, חביב על הבריות, ער למצוקותיה של דלת-העם, חובב כדורגל, פעיל ליכוד, דתי, מזרחי, שופט שצמח מלמטה ומייצג את ישראל השנייה, יוצא המעברות הראשון שנבחר לכהונה בבית המשפט העליון, שובר הקליקה של יוצאי רחביה בעליון …

 

ואולי מעל לכל: “התקופה היתה תקופת דוח זמיר, שמתח ביקורת על חוסר ייצוג שוויוני בבתי המשפט, כך שבנסיבות המסוימות הללו, המינוי של לוי התאים מאוד”.

 

ומה עם כישוריו המשפטיים של אדמונד לוי?

 

אכן, בקולות שראינו בכתבה הנ”ל נשמעו גם דברים בעניין זה, וכבר הבאנו למעלה מכאן את דבריו של משה נסים, שר המשפטים (וממילא גם יו”ר הוולב”ש) בעת בחירתו של לוי לבימ”ש השלום, ובעת קידומו לביהמ”ש המחוזי:

 

“אני ראיתי לנגד עיניי אדם שקול מאוד, בעל כושר ביטוי טוב, שעשה עליי רושם של משפטן שמבין, ובעל מזג שיפוטי”.

 

שורו-שורו: “אדם שקול מאוד, בעל כושר ביטוי טוב, ובעל מזג שיפוטי” … ומה יש לו, לשר המשפטים ויו”ר הוולב”ש על יכולותיו המשפטיות-פרופר של המועמד?

 

“עשה עליי רושם של משפטן שמבין” …

 

וזה, פחות או יותר, הקרדיט המאופק שנותנים לו המוזכרים בכתבה, ויש המעלים על-נס את היותו “שופט יעיל”, אבל, כפי שאני מראה במאמרי המצויין על השופטים המצויינים, אותו כבר הזכרתי לעיל, הקידום המהיר מבימ”ש השלום לביהמ”ש המחוזי אינו מעיד בהכרח על מצויינות במשפט, כי שופט “יעיל” אינו בהכרח משפטן ראוי, אלא, במקרים רבים, כזה שמרבה לכופף למתדיינים את הידיים – לא תמיד בתום-לב, לא תמיד בדרכים כשרות – כדי להביא אותם לפשרה, ושופט “יעיל” שכזה כוחו רב לו בהקלת העומס על ערכאת-הערעור שמעליו (כשאתה מתפשר, על מה תערער?). ואם הוא מקל את העומס על ערכאת-הערעור אשר מעליו, מדוע שלא נקדם אותו למחוזי כדי שיקל את העומס על ביהמ”ש העליון, ושם, במחוזי, הוא יחטוב עצים ויקושש פשרות עד יומו האחרון על כס המשפט?

 

את מאמרי המצויין על השופטים המצויינים, פירסמתי לראשונה בחודש מאי 2004, כשנה וחצי לפני המאמר הזה, ולעניין ה”יעילות” לא הסתמכתי על מחקרים כלשהם, אלא על הכרותי הכללית את המערכת, ועל הגיוני הפרטי, אבל הנה, כפרי בשל, נופל לידינו האישוש מפי הגבורה, ממש בכתבה בה עסקינן:

 

לדברי נסים, מי ששלל את מינויו של לוי למחוזי היה נשיא בית המשפט המחוזי דאז, בנימין כהן, שפנה לנסים והתוודה בפניו כי לא הגיע אליו ולו פסק דין אחד בערעור ממשפט שערך לוי. “אמרתי לו:’היא הנותנת'”, מספר נסים. “הוא נותן פסקי דין שלא מערערים עליהם”. נסים זוכר כי בוועדה שדנה במינוי לבית המשפט המחוזי לוי קיבל רוב קולות.

 

את השאלה מה היה אותו “רוב קולות” נשאיר לפעם אחרת. ברור כי זו אמירה דמגוגית, משום שאם לא היה לו רוב קולות (דהיינו לפחות חמישה מתשעת חברי הוולב”ש) הוא בכלל לא היה נבחר, ואם כב’ היו”ר זוכר, 20 שנים לאחור, שאדמונד לוי קיבל “רוב קולות”, זה סימן שפה-אחד הוא לא נבחר, ורק חבל שכב’ לא זוכר אם הבחירה הייתה ברוב של שמונה מתוך תשעה, או רק חמישה מתוך תשעה, דבר אשר משמעותו היא שאפילו בקידום לביהמ”ש המחוזי, עם הוותק השיפוטי והמעורבות הפוליטית – הוא היה מקרה גבולי.

 

אבל הנותנת היא דווקא ב”היא הנותנת” של יו”ר הוולב”ש: שופט אשר “נותן פסקי דין שלא מערערים עליהם” הוא שופט גרוע, ובמקרים רבים גם שופט רשע.

 

והוא גם שופט אשר היצירתיות ממנו והלאה, כי הוא תמיד יפזול לאחור ולצדדים – לעולם לא יביט קדימה – כדי להבטיח שהוא לעולם יקלע אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.

 

ישנם לא מעט דרכים להגיע ל”מעמד” המפוקפק הזה:

 

דרך ראשון: מריחתן והעלמתן של השאלות המשפטיות העולות מן התיק, על מנת שיוכל כב’ להסתמך על ה”אני מאמין” המפורסם, שהוא, כידוע, נחלתו הבלעדית של השופט בערכאה הדיונית, ולערכאת הערעור, אשר אינה שומעת את העדים מחדש, אין, למעשה, כל say בדבר.

 

דרך שני: הנמקת ישרא-בלוף. גודש ענק של עובדות חשובות ולא-חשובות (בעיקר לא-חשובות) אשר מוציא לערכאת הערעור את החשק ללמוד את התיק, ומניב “פסק-דין” המסתכם במשפט ורבע, כגון דא:

 

“הערכאה קמא נתנה פסק-דין מפורט ומנומק, ונחה דעתנו כי לא נמצא פגם או חסר בנימוקיו.

 

“הערעור נדחה”.

 

דרך שלישי: לדפוק את בוזגלו המסכן בהוצאות כאלה שהוא יקלל את יומו על אשר ביקש צדק מבית המשפט, וגם יפחד לבקש צדק מערכאת הערעור, פן יבולע לו עוד יותר.

 

והדרך הרביעי, שהוא אולי האולטימטיבי: לכופף לצדדים את היד, שיסכימו לפשרה (בעניינים אזרחיים) או להודאה-באשמה, עם או בלי עיסקת-טיעון (בעניינים פליליים) – החל מבית המשפט לתעבורה, וכלה בבג”ץ.

 

אלה הן, כמובן, רק חלק מהשיטות של שופטים למנוע ערעורים, ואם אדמונד לוי הצליח לעבור חמש שנים בלי שהוגש עליו אפילו ערעור אחד – חזקה עליו שהוא השכיל להשתמש בשיטות האלה באופן בלתי רגיל, ושתשוקתו לכך שלא יערערו עליו גברה אצלו על החובה לשפוט את העם משפט-צדק.

 

ובמלם אחרות – שופט אפור כשק. זה טוב לקידום למחוזי, כדי להקל את העומס על העליון, אבל בעליה לעליון השיקול הזה כבר לא קיים, ואין שם מקום לשופטים אפורים-כשק, אפילו אם הם יוצאי-מעברות, ספרדים טהורים, דתיים, חובבי-כדורגל ומקורבים לצמרת הליכוד, ואפילו לא במסגרת דיל לוי-תמורת-פרוקצ’יה.

 

ואגב, מישהו קרא פעם איזה מאמר משפטי – ראוי לשמו או א שאינו ראוי לשמו – מפרי עטו של אדמונד לוי? והאם הוא תרם תרומה-של-ממש למשפט הישראלי, מעבר למה שמקובל על הכל כ”מניפסט הפוליטי” שלו בבג”ץ ההתנתקות?

 

פוליטי או לא פוליטי – גם כאשר השיקולים הפוליטיים הן שקופים-למדי, אף פעם לא תזיק איזו “תוספת” לעניין כישוריו המשפטיים של סוסו של קליגולה, או של כל מועמד אחר.

 

ומה אם כישוריו המשפטיים של המועמד גם כן דלים המה, וה”תוספת” לא מוסיפה הרבה? מוצאים (או ממציאים) תוספת-לתוספת: אדמונד לוי הוא שופט “מוערך” בתחום הפלילי …

 

ואכן, כפי שכותבת נאווה צוריאל, בכתבתה הנ”ל, “משפטנים בכירים מזימים את הטענות בדבר קשר פוליטי שקידם את לוי וטוענים כי האיש צבר זכויות מקצועיות רבות. לוי, מומחה לפלילים, נחשב לשופט קפדן, ענייני, יעיל וחרוץ”…

 

שימו לב כיצד פותח המשפט הרב-מיפרקי הזה:

 

“משפטנים בכירים מזימים את הטענות בדבר קשר פוליטי שקידם את לוי וטוענים כי האיש צבר זכויות מקצועיות רבות”…

 

נו, באמת: כאשר כל הפוליטיקאים שבחשו בקדירה הזאת במשך חצי יובל שנים עשו זאת מהמקפצה, ועד היום הם רצים לספר לחבר’ה, וכאשר היה צריך לעשות דילים כדי לקדם אותו ב”רוב קולות”, אז לך תספר לסבתא שהוא היה משיג את זה אם הוא היה ממלא טפסים ומחכה בבית להזמנה אל נשיא המדינה.

 

ובהמשך:

 

“לוי, מומחה לפלילים, נחשב לשופט קפדן, ענייני, יעיל וחרוץ”…

 

נשמע כמו “ד”ר לוי, מומחה למחלות עיניים, נחשב לרופא קפדן, ענייני, יעיל וחרוץ”.

 

האם התואר “מומחה למחלות עיניים” אומר שהוא מן המומחים שברופאי-העיניים? לא. זה אומר שאחרי שהוא סיים את לימודי הרפואה, הוא בחר לעצמו את רפואת-העיניים כ”תחום התמחות”.

 

ומה עם התכונות “קפדן, ענייני, יעיל וחרוץ”? זה אומר שלאיש יש כמה תכונות-אנוש טובות, אבל זה לא אומר שהוא רופא-עיניים טוב יותר.

 

לוי, כאמור בהמשך המאמר, שם, נבחר גם לשבת בראש ההרכב במשפט של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. נשיא בית המשפט המחוזי דאז, מנחם אילן, בחר בו “מתוך רצון לסיים את המשפט המתוקשר במהירות, תוך התנהלות עניינית“. קשה לי לומר מלים רעות על מנחם אילן, שופט וג’נטלמן, ולמרות שאני הייתי נוהג אחרת לו הייתי במקומו, לא אשלול כאן את הלגיטימיות של גישתו.

 

אבל עדיין עומדת בעינה השאלה מה פשר “לסיים את המשפט המתוקשר במהירות, תוך התנהלות עניינית“, למי זה רע ולמי זה טוב.

 

אני לא יודע אם לכך אכן התכוון הנשיא מנחם אילן, אבל כל ההגבלות אשר נועדו “לייעל” את הדיון ולנהלו “עניינית” פועלות תמיד לרעת הנאשם.

 

טול, לדוגמה, תיק מהירות מצוי: התובע רוצה להגיש ראייה? די לו להניח אותה לפני השופט. ההגנה רוצה להתנגד? היא צריכה להרצות דיסרטאציה שלמה, כדי לקלוע לפינות הכי חשוכות ובלתי צפויות במחשבתו של השופט. או בשלב הסיכומים, בו התובע יכול להסתפק ב”עד התביעה מסר עדות פשוטה וברורה וחד-משמעית, בלה-בלה-בלה, אבקש להרשיע את הנאשם”, ואילו ההגנה צריכה לחבוק את כל העולם.

 

כפי שאמרתי למעלה, ייתכן שלא לכך אכן התכוון הנשיא מנחם אילן, אבל כנראה שהוא כיוון אל השופט הכי מתאים לגישה הזאת: לגמור מהר, ולרוץ לספר לחבר’ה.

 

כפי שכבר הבאנו מן המאמר הנ”ל, “לוי, הוא גם (בנוסף לכל הבעייתיות סביב מינויו וקידומו – ש’ נ’) שופט פלילי, ועיקר הפקק בעליון הוא בתיקים אזרחיים”, ונשאלת השאלה על מה עמלו כל כך לקדם לביהמ”ש העליון מינוי בעייתי בפני עצמו, כאשר “סידור העבודה” מחייב למנות שופטים בעלי תחום התמחות אחר משלו, וזה מחזק את ההנחה שלא שיקולים ענייניים הכריעו את הכף לטובתו של אדמונד לוי – החל מבחירתו לתפקיד שופט בבימ”ש השלום, וכלה ב”דיל” שהכניס אותו לביהמ”ש העליון.

 

הנה, ככלות הכל, יש לנו הקלף המנצח: אולי הוא מינוי פוליטי, אולי הוא נכנס במסגרת “דיל” עם אהרן ברק, אבל הוא “מומחה למשפט פלילי” … וזה אומר שאולי בשרשרת הזאת ישנן הרבה חוליות חלשות, אבל ישנה חולייה אחת חזקה!

 

האמנם?

 

על “מומחיותו” של אדמונד לוי במשפט הפלילי: החולייה החלשה

 

נאשם אשר הורשע מערער לבית המשפט העליון וטוען כי עובדה פלונית, שהיא אחד האלמנטים אשר בהגדרתה של העבירה, לא הוכחה. כמובן שאם לא הוכחו כל יסודות העבירה, ההרשעה לא יכולה להישאר על כנה.

 

ומה אומר על כך שופטנו אדמונד לוי, הדן בערעור הזה? שורו-שורו:

 

“כאמור, טען המערער כי לא הוכח, כי (וכאן מצויינת העובדה אשר לא הייתה מחלוקת שהיא אחד היסודות החיוניים לקיומה של העבירה). טענה זו הינה טענת סרק, ולו מן הטעם שמדובר בטענה-מקדמית מובהקת, אותה נכון היה להעלות בפני בית המשפט המחוזי, אך המערער מטעמיו בחר שלא לעשות זאת”

 

ואני משפשף את עיני, ולא מאמין: איך אפשר לטעון, כטענה “מקדמית” (מובהקת או לא, ועל כך מייד) כי עובדה מסויימת לא הוכחה כאשר שלב ההוכחות עוד לא החל?!

 

ולפני שנעמוד על מהותו של מוסד הטענות המקדמיות, נאמר מייד: טענה מקדמית “מובהקת” – אין חייה כזאת!!!

 

מוסד הטענות המקדמיות, כעיקרון, נועד לשרת את האינטרסים של הנאשם, לא של התביעה. מוסד הטענות הטרומיות מאפשר לנאשם “קיצור דרך” אל הזיכוי, ללא עינוי-דין מיותר. כך, למשל, אם מאשימים אותו בקבלת שוחד, אבל לא נאמר בכתב-האישום שהוא היה “עובד ציבור” בעת שהוא קיבל את מה שקיבל, איזה אינטרס יש לו לסחוב את זה לאורך כל המשפט?

 

אבל, מאידך, אם הוא יעלה את הטענה הזאת בראשית המשפט, הדבר עשוי לגרור את תיקונו של כתב-האישום, ובכך הנאשם יימצא יורה לעצמו ברגל (או מכניס לעצמו “גול עצמי”, אם תרצו).

 

מכל אלה ברור שההחלטה אם להעלות את הטענה הזאת כ”מקדמית”, או לשמור אותה לשלב מאוחר יותר של המשפט היא עניין המסור לשיקול-דעתו הריבוני של הנאשם, ואיש לא יכול להחליט עבורו מה משרת את האינטרסים שלו.

 

מוסד הטענות המקדמיות נקבע בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982, פרק ה’ (“הליכי המשפט”), סימן ד’ (“פתיחת המשפט”), אשר מן הראוי להביא כמה מסעיפיו.

 

סימן ד’ : פתיחת המשפט

 

143. תחילת המשפט

 

בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה ; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול.

 

 144. הסכמה בדבר עובדות וראיות

 

לאחר תחילת המשפט ובכל שלב של הדיון, רשאי בית המשפט … לזמן את הנאשם וסניגורו ואת התובע כדי לברר הסכמתם לשאלות שבעובדה …

 

 145. הסברת זכויות הנאשם להגנתו (השמטתי את תוכנו).

 

146 – 148. מועד לטענת פסלות, ערעור על החלטה בטענת פסלות וסייג לטענת פסלות  (השמטתי את תוכנם).

 

וכאן – רק כאן, אחרי כל “המשחקים המוקדמים”, מגיע תור הטענות ה”מקדמיות” (סעיפים 149 – 151):

 

149. טענות מקדמיות

 

לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

 

(1) חוסר סמכות מקומית ;

 

(2) חוסר סמכות ענינית ;

 

(3) פגם או פסול בכתב האישום ;

 

(4) העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה ;

 

(5) זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום ;

 

(6) משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום ;

 

(7) חסינות ;

 

(8) התיישנות ;

 

(9) חנינה.

 

150. דיון בטענה מקדמית

 

נטענה טענה מקדמית, יתן בית המשפט לתובע הזדמנות להשיב עליה, אולם רשאי הוא לדחותה גם אם לא עשה כן ; בית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט ; נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום, ובמקרה של חוסר סמכות -להעביר את הענין לבית משפט אחר כאמור בסעיף 79 לחוק בתי המשפט

 

151. טענות מקדמיות בשלב אחר של המשפט

 

לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט, אולם לגבי הטענות המפורטות בפסקאות (1) ו-(3) לסעיף 149 אין הוא רשאי לעשות כן אלא ברשות בית המשפט.

 

לאחר מכן יבוא שלב של “ליבון עובדות” שלא בדרך הוכחה אלא בדרך של הודאת-הנאשם או בדרך של הסכמה בין תביעה לנאשם (סע’ 152 – 155):

 

152. תשובת הנאשם לאישום

 

(א) לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום …

 

(ה) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של הנאשם לפי סעיף 153 לחזור בו מהודיה בנוכחותו במקום ביצוע העבירה, או לשנות מחובת הראיה שעל התביעה.

 

 153. חזרה מהודיה

 

(א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

 

(ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות.

 

154. דין עובדה שהודו בה

 

עובדה שנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו זולת אם ראה בית המשפט שלא לקבל את ההודיה כראיה או שהנאשם חזר בו מן ההודיה לפי סעיף 153.

 

155. פסק דין של נאשם שהודה

 

(א) נאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד ומהם הודו בעובדות שיש בהן כדי הרשעתם ומהם שלא הודו בכך, לא יגזור בית המשפט את דינם של הנאשמים שהודו לפני שנסתיים בירור המשפט של הנאשמים שלא הודו ; ואולם –

 

(1) נאשם שהודה כך, והתובע או הסניגור מודיעים שהוא ייקרא להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, לא יעיד אלא לאחר שנגזר דינו ;

 

(2) בנסיבות מיוחדות שירשום בית המשפט רשאי הוא לגזור את דינו של הנאשם שהודה לפני סיום משפטם של האחרים.

 

(ב) לענין סעיף זה, גזירת דין – לרבות מתן צו מבחן ללא הרשעה או צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה.

 

ורק לאחר מכן, אם נשארו עדיין עובדות הטעונות-הוכחה בא שלב ההוכחות (“בירור האשמה”), לפי סימן ה’, כאשר בין פרשת התביעה (סעיפים 156 – 157) לבין פרשת ההגנה (סעיפים 159 – 164) בא סעיף 158 (המודגש, להלן), המאפשר לנאשם לטעון כי האשמה לא הוכחה, אפילו לכאורה (טענת אין-להשיב, הידועה גם כטענת no case to answer).

 

סימן ה’, זה לשונו:

 

סימן ה’ : בירור האשמה

 

156. פרשת התביעה

 

לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית המשפט לא קיבל את הודייתו, תביא התביעה לפני בית המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה, ורשאית היא להקדים להן דברי פתיחה.

 

157. סיום פרשת התביעה

 

בגמר ראיותיו יודיע התובע שפרשת התביעה הסתיימה.

 

158. זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה

 

נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין …

 

159. פרשת ההגנה

 

לא זוכה הנאשם לפי סעיף 158, רשאי הוא להביא לפני בית המשפט את ראיות ההגנה ורשאי הוא להקדים להן דברי פתיחה.

 

(שאר הסעיפים אינם נחוצים לענייננו).

 

הנה כי כן, ההזדמנות הראשונה בה יכול ורשאי הנאשם – אבל לא חייב! – לטעון כי ההגנה לא הוכיחה את עובדות האישום, “כולן או מקצתן”, היא בתום ראיות התביעה, שבעה סעיפים אחרי פרשת הטענות ה”מקדמיות”!

 

ושאלת 64,000 הדולר הראשונה היא מאיכן שאב כבוד השופט אדמונד לוי – מומחה למשפט פלילי! – את הרעיון המשונה לפיו את הטענה כי עובדות הטעונות הוכחה יש לטעון בשלב הטענות ה”מקדמיות”?!

 

טענה “מקדמית מובהקת” אותה חייב הנאשם להעלות בשלב הטענות ה”מקדמיות”, לשיטתו של כבוד השופט אדמונד לוי – מומחה למשפט פלילי! – היא שהעובדות המפורטות בכתב-האישום עצמו אינן מגלות עבירה.

 

כדי לדעת אם עובדות כתב אכן מגלות עבירה אנחנו שואלים את עצמנו: מתוך הנחה שהנאשם מודה בכל העובדות, האם אפשר להרשיע אותו בעבירה? טול, למשל, כתב-אישום בו נטען כי הנאשם נהג בדרך לא-עירונית במהירות 80 קמ”ש: כיוון שהמהירות הזאת מותרת בדרך עירונית, הרי שאין כתב-האישום מגלה כל עבירה, וניתן לטעון זאת כטענה “מקדמית”.

 

כדי לדעת אילו טענות חייב (אם בכלל) הנאשם לטעון בשלב הטענות המקדמיות, נצא תחילה מההנחה הטנטטיבית שעניין הטענות ה”מקדמיות” כלל לא קיים בחוק. כאשר העניין הזה אינו מוסדר בחוק, כל מתדיין רשאי לטעון כל טענה, מתי שהוא רוצה, ובית המשפט יחליט בה מתי שהוא רוצה. כך, למשל, אם הנאשם טוען כי ראייה מראיות התביעה אינה קבילה – הוא יטען אותה כאשר התובע מבקש להגיש אותה, ובית המשפט יכול להחליט בה על-אתר, או לקבל את הראייה “על תנאי”, ובמסגרת פסק-הדין הוא יחליט גם בעניין זה.

 

כעת נחזור אל עניין הטענות המקדמיות, כפי שהוא מוסדר בסעיפי-החוק, בם כבר דיברנו לעיל:

 

149. טענות מקדמיות

 

לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

 

(1) חוסר סמכות מקומית ;

 

(2) חוסר סמכות ענינית ;

 

(3) פגם או פסול בכתב האישום ;

 

(4) העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה ;

 

(5) זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום ;

 

(6) משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום ;

 

(7) חסינות ;

 

(8) התיישנות ;

 

(9) חנינה.

 

יש לשים לב למלים המודגשות: “רשאי” – פשיטא שאינו חייב, “ובהן” – פשיטא שהרשימה הזאת אינה רשימה סגורה וממצה, והנאשם רשאי להמציא ממוחו הקודח כל טענה “מקדמית” הנראית לו (כמובן שבית המשפט לא חייב לקבל את הטענה, או אפילו את “מקדמיותה”, אבל כאן אנו מדברים רק באספקלריא של זכויות הנאשם וחובותיו).

 

מה דינה של טענה מקדמית אשר לא נטענה בשלב בו דן סעיף 149? בכך דן סעיף 151:

 

151. טענות מקדמיות בשלב אחר של המשפט

 

לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט, אולם לגבי הטענות המפורטות בפסקאות (1) ו-(3) לסעיף 149 אין הוא רשאי לעשות כן אלא ברשות בית המשפט.

 

וזה אומר כי כל טענה מקדמית אשר לא טענת בשלב הטענות המקדמיות, אתה יכול, בכפוף לשני חריגים, לטעון גם בשלבים מאוחרים יותר של המשפט, ואפילו בערעור.

 

שני החריגים אשר בפסקאות (1) ו-(3) לסעיף 149 הם חוסר סמכות מקומית וכן פגם או פסול בכתב האישום, והשאלה מדוע מצא המחוקק להחריג אותן היא עניין לדיון נפרד.

 

אבל בשאר הדברים רצה המחוקק – וטעמיו עימו – ששתיקתו של הנאשם לא תהייה בעוכריו, והוא יוכל להחזיק את קלפיו סמוך לחזה עד סוף המשפט, ואפילו עד לשלב הערעור.

 

כך, למשל, הטענה שכתב-האישום אינו מגלה עבירה (סעיף 149 (4): שתיקתו של הנאשם אינה יכולה “להקליד” לכתב-האישום את מה שאין בו, והמלך נשאר במערומיו גם אם הילד אינו צועק “המלך עירום!”.

 

מתי יעלה הנאשם את הטענה שכתב-האישום אינו מגלה עבירה? זו השאלה שהנאשם וסניגורו צריכים להחליט בכל מקרה ומקרה, לפי העניין ולפי האינטרס של הנאשם.

 

טול, למשל, את הדוגמה שכבר הבאנו לעיל: כתב-אישום בו נטען כי הנאשם נהג בדרך לא-עירונית במהירות 80 קמ”ש: כיוון שהמהירות הזאת מותרת בדרך עירונית, הרי שאין כתב-האישום מגלה כל עבירה, וניתן לטעון זאת כטענה “מקדמית”.

 

האם זה חכם לטעון את הטענה הזאת בשלב ה”מיקדמי”?

 

מצד אחד אתה יכול “להחטיף” לתביעה “מט סנדלרים”, ולצאת זכאי בלי לנהל משפט ארוך ויקר, אבל מצד שני עומד נגדך סעיף 150 לחוק, אשר זה לשונו:

 

150. דיון בטענה מקדמית

 

נטענה טענה מקדמית, יתן בית המשפט לתובע הזדמנות להשיב עליה, אולם רשאי הוא לדחותה גם אם לא עשה כן ; בית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט; נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום, ובמקרה של חוסר סמכות – להעביר את הענין לבית משפט אחר כאמור בסעיף 79 לחוק בתי המשפט.

 

וזה אומר שטענתך הנכונה והצודקת, אשר נטענה מוקדם מדי, עשוייה להיות בעוכריך, בית בית המשפט יכול לתקן את כתב האישום, למחוק את המילה “לא” לפני המילה “עירונית”, ונמצא שבטענתך הנכונה והצודקת ניהלת את התיק נגד עצמך, תיקנת את שגיאותיה של התביעה, וירית לעצמך ברגל (הכל כפי שהסברנו לעיל, לעניין “עובד הציבור”).

 

מוסד הטענות ה”מקדמיות” הוא, כאמור, על מגרשו של הנאשם, ונועד לשרת את צרכיו ולא את אלה של התביעה, את האינטרסים שלו ולא את אלה של התביעה, והעלאתה מוקדם-מדי של טענה מקדמית – “מובהקת” או “לא מובהקת” – יכולה להיות אחד הדברים הכי-מטומטמים שנאשם או סניגורו עשויים לבצע.

 

אבל כבוד השופט אדמונד לוי – מומחה למשפט פלילי! – אומר שאת הטענה “המקדמית המובהקת” הזאת יש להעלות בתחילת המשפט, וכבוד השופט אדמונד לוי הוא מומחה למשפט פלילי!

 

שאלת 64,000 הדולר השנייה היא מאיכן שאב כבוד השופט אדמונד לוי – מומחה למשפט פלילי! – את הרעיון המ… לפיו את הטענה כי עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה חייב הנאשם לטעון בשלב הטענות ה”מקדמיות”?!

 

ושאלת 64,000 הדולר השלישית היא מי הנאשם האידיוט שהיה לוקח אותו כסניגור, אפילו בתיק-החנייה הפשוט ביותר?

 

סיכום

 

הגנרל נורמן שוורצקופף, מצביא מלחמת מפרץ הראשונה, אמר, בשעתו, על סדאם חוסיין משהו כמו: הוא לא מבין דבר באסטרטגיה, הוא לא מבין דבר בטאקטיקה, הוא גם לא מבין דבר בזה, ובזה, ובזה … – וחוץ מזה he is a great soldier!

 

השופט אדמונד לוי הגיע למה שהגיע בעזרת – אם לא “בזכות” – מערכת משומנת של לחצים פוליטיים ו”דילים”, אשר בלעדיהם אנחנו לעולם לא נדע לאן הוא היה מגיע, מה גם שאפילו עם אותן הדחיפות הישגיו לא באו לו בקלות, אם ננקוט לשון-המעטה זהירה.

 

מה שאדמונד לוי “לא”, אנחנו יודעים, אבל גם מה שהוא “כן” – “מומחה למשפט הפלילי”, לפי “ספינת הדגל” שלו – גם זה מוטל, איפוא, בספק רב.

 

ספינת-הדגל של אדמונד לוי נראית מצויין: צבועה היטב, ארובותיה מעלות עשן דק ומסתלסל כמו שהיינו מציירים כילדים בבצפר, האורות על סיפוניה דולקים ומאירים אותה בנגוהותיהם והנוסעים נהנים מכל רגע, אבל בתחתיתה של ספינת-הדגל הזאת כמה חורים אשר לא ברור מה סותם אותה, ומתי המים יפרצו פנימה, והיא תרד מצולות. ברור שאצבעו של הנער ההולנדי המפורסם לא מספיקה לשם כך, אבל אולי זו אצבע-אלוהים אשר עומדת בפרץ, כי אדמונד לוי הוא אדם דתי, חובש כיפה, ואלוהים, כידוע, מרחם על ילדי הגן.

 

אבל, ממשיך יהודה עמיחי ז”ל בשירו המפורסם:

 

… פחות מזה על ילדי בית הספר.

 

ועל הגדולים לא ירחם עוד,

 

ישאירם לבדם,

 

ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע

 

בחול הלוהט,

 

כדי להגיע לתחנת האיסוף

 

והם שותתי דם.

 

 

והשאלה היא מתי יבין היושב-במרומים כי מתחת לכיפה של אדמונד לוי מסתתר מי שאינו מקיים את מצוות-האל, ואין עוד טעם להחזיק את האצבע בחור, כאשר יש להפנותה למקום אחר.

 

 

יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!

המשך יבוא

מתוך אתר מערכת המשפט: