פרופ’ אריאל בנדור הוא דיקן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה.

והוא איש חשוב, לא רק משום היותו דיקן ופרופסור למשפטים, ולא רק מפני שהוא בנה של שופטת בית המשפט העליון עד לפני זמן לא רב, דליה דורנר.

הוא איש חשוב גם כי הוא מדבר לאט לאט, עד כי ניתן כמעט לשמוע את פיצפוץ אבני החצץ שהוא גורס בפיו שעה שהוא משמיע את דעותיו (או שמא את דעות אמו) המלומדות.

וכיוון שהוא גורס לאט את החצץ שבפיו, הרי גם השומעים שומעים את דבריו בנחת – אולי יותר מדיי בנחת – עד כדי חשש נימנום קל או חלילה תרדמה עמוקה.

אלא שהפרופסור גורס החצץ הזה למד עם השנים לגרוס בפיו אבנים מסוגים שונים, קטנות וגדולות, מחוספסות וחלוקי נחל – הכל לפי העניין והנסיבות.

לפני כחודש, לא הרבה יותר, הוזמן הפרופסור אל הרדיו להשמיע שם את דעותיו בענייני חוק ומשפט.

לאחר שהוציא מכיסו חופן אבנים חלקלקות ומילא בהן את פיו הוא החל לגרוס מילים ומשפטים.

עיקר דבריו ומילותיו: קינה מרה, כמעט יבבה, על התגברות השחיתות במקומותינו. דברי תוכחה וזעם נשרו בכבדות מבין שפתותיו.

לאחר שהרטבנו כהוגן את הכר בדמעות התנין של הפרופסור הנזעם, הגיע הצחוק המשחרר. אוי כמה שצחקנו.

שהרי נאמר כבר: הפרופסור להשכיר הזה גורס את עמדותיו ודעותיו לפי הנסיבות והעניין.

הסכיתו ושמעו:

בעבר הלא רחוק הוזמן הפרופסור לוועדת החוקה של הכנסת לגרוס שם את דעתו בעניינים הקשורים לניסוח הצעה לחוקה שנבחנת בוועדה.

נושא הדיון באותה ישיבה היה הכללת סעיף בחוקה הקובע, בין היתר, כדלקמן:

“בית משפט שהרשיע שר בעבירה, יקבע בפסק דינו אם יש באותה עבירה משום קלון. קבע בית המשפט כאמור, תיפסק כהונתו של השר ביום מתן פסק הדין” 

הפרופסור הנכבד והלוחם בשחיתות, שעמוד השדרה שלו מזכיר ענף של שיח במבוק, ביקש לקצץ עוד ועוד בכוחו של הסעיף הזה עד כדי המתתו המתת חסד.

להלן קטע מדבריו של הפרופסור הנכבד:

“לדעתי, הנושא שהסעיף הזה עוסק בו לא צריך להיות בחוקה… הייתי מציע להביא, בנוסף לדרישה של הרכב מורחב יותר (של שופטים שידונו את השר), גם להביא את הדברים בפני הכנסת, כך שיתאפשר לכנסת ברוב מיוחס שלא לפטר את השר, גם אם בית המשפט יחליט שיש בעבירה משום קלון…”

הדברים של הפרופסור נעמו מן הסתם לאזני כמה מן השומעים.

אבל במיוחד הם נעמו לאזניה של אחת השומעות, הלא היא חברת הוועדה ח”כ נעמי בלומנטל.

אחרת אין להסביר כיצד זה, שבועות ספורים בלבד לאחר אותו דיון, שכרה הגב’ בלומנטל את הפרופסור המלומד – הפעם עו”ד – אריאל בנדור כדי שיגן עליה אל מול המסתערים והדורשים להסיר את חסינותה, כדי שניתן יהיה להגיש נגדה כתב אישום בגין שחיתות ושוחד בחירות.

והוא הגן עליה בחרוף נפש. אפילו בבג”צ, מקום עבודתה של אימו, ובזמן שעוד עבדה שם.

וכעורך דין נאמן ללקוחתו הוא ביקש מבג”צ לקבוע שלתנועה לאיכות השלטון אין זכות עמידה בעתירה שהוגשה נגד ועדת הכנסת בגין החלטתה שלא להסיר החסינות.

טענת הפרופסור העורך דין היתה, שלתנועה לאיכות השלטון אין זכות עמידה בעניין, שכן היועץ המשפטי לממשלה, שהיה ה”נפגע” הישיר מהחלטת ועדת הכנסת, לא מצא לנכון לפנות לבג”צ.

חשוב להבהיר,

השאלה כאן איננה עוסקת בזכותו של כל אדם ונאשם להיות מיוצג, או בנכונות החלטת ועדת הכנסת שלא להסיר החסינות. העניין איננו בזה כלל.

השאלה היא אם ראוי הדבר שהפרופסור הנכבד הזה, שכל כך חרד להתגברות השחיתות, יבוא ויטען – תמורת שכר טירחה כמובן – כנגד זכות העמידה בבג”צ של תנועה שנלחמת בשחיתות שלטונית.

השאלה אם ראוי הדבר, שבבוקר יחבוש הפרופסור מגבעת רחבת תיתורת עם נוצת טווס תקועה לה בשוליה, ובערב יסתובב ללא השגחה עם כובע מרופט שמצחייתו משוכה לאחור כאילו היה אחרון הפרחחים בשכונה.

מהו המסר שעובר לסטודנטים הרכים של הפרופסור החשוב הזה?

To the full article